אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ו

משנה קמה מצלת את העומר ואת הקמה – הקמה שלא נשכחה או שיש בה סאתיים מצילה מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכח מלאסוף אותו ואת הקמה הסמוכה לה ששכח מלקצור אותה, שאינם שכחה , והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה – העומר שלא נשכח אינו מציל מדין שכחה את העומר ואת הקמה הסמוכים לו שנשכחו, והם שכחה . אי זו היא הקמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד – כל שאין לה דין שכחה, ואפילו קנה אחד של שיבולים שלא נשכח, הרי הוא מציל (הקמה שהיא מצלת את הקמה כבר נתפרש במשנה לעיל ה,ב שאינה מצלת אלא אם כן ראש הקמה שנשכחה מגיע לקמה שלא נשכחה ונקצרת עימה) . • • • משנה סאה תבואה עקורה – שנקצרה, וסאה שאינה עקורה – שלא נקצרה, והן סמוכות זו לזו, ושכח את שתיהן , וכן באילן – סאה פירות שנקטפו והונחו תחת האילן וסאה פירות שלא נקטפו ששכחן , השום והבצלים – סאה שום וסאה בצלים ששכחן, - אינן מצטרפין – לסאתיים, שלא יהיו שכחה, אלא יש להן דין שכחה . רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם באת רשות העני באמצע – שיש בין סאה לסאה דבר שהוא של העני, כגון לקט, - אינן מצטרפין – לסאתיים , ואם לאו - הרי אלו מצטרפין – לסאתיים ואין להם דין שכחה . • • •

תלמוד קמה מצלת את העומר ואת הקמה מניין למדים שקמה מצלת את העומר ואין עומר מציל את העומר? - אמר רבי (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס: ' אילא ' - רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כתוב – בעניין שכחה : "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה , לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ " (דברים כד,יט), ויש לדרוש את הכתוב: - עומר שסביבותיו קציר – עומר הסמוך לקציר (לעומרים) יש לו דין שכחה, שכתוב "קצירך... ושכחת עומר" , ולא עומר שסביבותיו קמה – עומר הסמוך לקמה אין לו דין שכחה. ומכאן שקמה מצלת את העומר הסמוך לה ואין עומר מציל את העומר הסמוך לו . ומציעים קושיה: ומר (=ואֵמַר. בכתב יד רומי בשיבוש: 'ומה'. ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'למה') : – ואֱמוֹר: עומר שסביבתיו עומרין (צריך לומר: ' קמה ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) ולא עומר שסביבותיו קמה (צריך לומר: ' עומרין ' ("שערי תורת ארץ ישראל")) ! – מדוע אין דורשים את הכתוב להיפך: עומר הסמוך לקמה יש לו דין שכחה, שהרי הכתוב מדבר בשכחת קמה, ועומר הסמוך לעומרים אין לו דין שכחה? ומתרצים את הקושיה: עומר שסביבותיו עומרין - מה שתחתיו שדה – כיוון שהתבואה שסביבו של העומר נקצרה, ואינה מחוברת בקשיה לקרקע, מקומו של העומר נקרא שדה, ומתקיים בו "ושכחת עומר בשדה", ולכן עומר הסמוך לעומרים יש לו דין שכחה , עומר שסביבתיו קמה - מה שתחתיו קשין – כיוון שהתבואה שסביבו של העומר לא נקצרה, והיא מחוברת בקשיה לקרקע, מקומו של העומר אינו נקרא שדה אלא קשים, ואין מתקיים בו "ושכחת עומר בשדה", ולכן עומר הסמוך לקמה אין לו דין שכחה .

ומציעים ברייתא: תנא: – שנה [התנא]: קמת חבירו מצלת את (בכתב יד רומי כאן ולהלן: 'מצלת על') שלו, של גוי מצלת את של ישראל, של חיטין מצלת את של שעורין – וכן של שעורים מצלת את של חיטים ; דברי רבי (צריך להוסיף כמו בתוספתא: ' מאיר ' - גדול התנאים בדור הרביעי. וכן הוא בנוסח רש"ס) . וחכמים אומרים: אינה מצלת אלא שלו – אבל אין קמת חבירו מצלת את שלו, ואין קמת גוי מצלת את של ישראל , אינה מצלת אלא ממינה (בנוסח רש"ס: 'מינה') – אבל אין קמת חיטים מצלת את של שעורים . ב תוספתא פאה ג,ה שנו: קמת חבירו מצלת על שלו, של חיטים על של שעורים, של נוכרי על של ישראל; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין מצלת אלא על שלו וממין על מינו.

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' אומר ') : כשם שהקמה מצלת את העומר, כך העומר מציל את הקמה – בזה רבן שמעון בן גמליאל חולק על משנתנו . ודין (קול וחומר) הוא. ומה אם הקמה שיפה בה כח העני – שהרי יש לעני בקמה גם לקט ופאה, (ושכחה) (מילה זו יתירה ואינה במקבילה שבתוספתא, וכן אינה בנוסח רש"ס) - הרי היא מצלת – את העומר שבצידה מיד העני, שאינו שכחה , עומר שהורע בו כח העני – שהרי אין לעני בעומר לא לקט ולא פאה אלא שכחה בלבד, - אינו דין – כלום אינו קול וחומר, שיציל – את הקמה שבצידו מיד העני, שלא תהא שכחה ?! (בתמיהה) אמרו לו: – החכמים השיבו לרבן שמעון בן גמליאל על הקול והחומר: רבי, (מה אם קמה שיפה כח העני בה ושכחה - הרי היא מצלת, עומר שהורע כח העני בו ושכחו - אין דין שיציל?!) (משפט זה זהה למשפט הקודם שאמר רבן שמעון בן גמליאל, ואין לגרוס אותו) [מה לקמה שמצלת את העומר – שבצידה מיד העני , שהורע כוח העני בו – בעומר ; וכי יציל עומר את הקמה – שבצידו מיד העני , שיפה כוח העני בה – בקמה ?! (בתמיהה) – ולכן העומר אינו מציל את הקמה ] (תוקן על פי הבאת הירושלמי בר"ש משנץ) רבן שמעון בן גמליאל דן קול וחומר לפי הדבר המציל, שאם דבר שיפה כוח העני בו מציל דבר אחר משכחה, כל שכן שדבר שהורע כוח העני בו יציל דבר אחר משכחה. והחכמים משיבים שהצלה תלויה בדבר הניצול, שאין דבר ניצול משכחה אלא אם כן הורע כוח העני בו. ומציינים: מדברי שניהן (בכתב יד רומי נוסף 'נלמד', וכן הוסיף מגיה במסירה שלפנינו. ואין צורך, שכן הוא לשון הירושלמי בכל מקום) – מדברי רבן שמעון בן גמליאל והחכמים כאחד נוכל להסיק , מצילין עומר מעומר – העומר שלא נשכח מציל מדין שכחה את העומר הסמוך לו שנשכח. לפי רבן שמעון בן גמליאל, אנו יכולים ללמוד בקול וחומר שעומר יציל עומר: מה אם קמה שיפה כוח העני בה - מצלת את העומר, עומר שהורע כוח העני בו ושכחו - אין דין שיציל את העומר?! ולפי החכמים שהולכים אחר הניצול, עומר לא יינצל כיוון שהורע כוח העני בו , ואין מצילין קמה מקמה – הקמה שלא נשכחה אינה מצילה מדין שכחה את הקמה הסמוכה לו שנשכחה. לפי רבן שמעון בן גמליאל, אין אנו יכולים ללמוד בקול וחומר שקמה תציל קמה. ולפי החכמים שהולכים אחר הניצול, קמה לא תינצל כיוון שיפה כוח העני בה (שתי ההלכות האלו שאנו יכולים ללמוד מדברי שניהם סותרות את האמור במשנתנו) . ב תוספתא פאה ג,ו שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כשם שהקמה מצלת את העומר, כך העומר מציל את הקמה. ודין הוא. מה אם קמה שהורע כוח עני (צריך לומר: בעל הבית) בה (שהרי יש לעני בקמה גם לקט ופאה) - מצלת (בשביל בעל הבית) את העומר, עומר שיפה כוח עני (צריך לומר: בעל הבית) בו (שהרי אין לעני בעומר לא לקט ולא פאה אלא שכחה בלבד) - אינו דין שיציל (בשביל בעל הבית) את הקמה?! אמרו לו: רבי, מה לקמה שמצלת את העומר, שהרי יפה כוח עני (צריך לומר: בעל הבית) בו (בעומר, ולפיכך מצילתו בשבילו); יציל עומר את הקמה, שהרי יפה כוח עני בה (בקמה)?! כך תיקן את התוספתא ב"תוספתא כפשוטה". ר"ש משנץ תיקן את התוספתא על פי הירושלמי שהיה לפניו: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: ...ומה אם קמה שיפה כוח העני בה - מצלת את העומר, עומר שהורע כוח העני בו - אינו דין שיציל את הקמה?! - אמרו לו: רבי, מה לקמה שמצלת את העומר, שהורע כוח העני בו; יציל עומר את הקמה, שיפה כוח העני בה?!".

במשנה שנינו: "אי זו היא הקמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה". מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל אם שכח - שכחה! – המשנה אמרה, שאם לא שכח את הקמה - הקמה מצילה מדין שכחה את העומר שנשכח. ויש לדייק מזה, שאם שכח בסוף את הקמה - אין הקמה מצילה מדין שכחה את העומר הנשכח! ודוחים את הדיוק שהוצע בהצעת אפשרות פרשנית: תיפתר – תתפרש (הדיוק מן המשנה), בששכח את הקמה תחילה – במקרה ששכח בתחילה את הקמה לפני שנשכח העומר, שבמקרה הזה אין הקמה מצילה מדין שכחה את העומר הנשכח, שכך יש לדייק מן המשנה. אבל אם שכח בסוף את הקמה אחרי שנשכח העומר - אין בעומר דין שכחה, כיוון שהקמה כבר הצילה אותו לפני שנשכחה (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי בא קטע זה בתחילת ההלכה הבאה. מפרשי הירושלמי חלוקים במקומו של קטע זה, יש מהם שמסבירים שקטע זה שייך להלכה זו, ויש מהם שמסבירים שקטע זה שייך להלכה הבאה. לנו נראה שקטע זה שייך להלכה זו, משום שהוא עוסק בקמה שהיא שכחה בניגוד לקמה שאינה שכחה, וזה עניינה של הלכה זו, ולכן העברנו את הקטע הזה מתחילת ההלכה הבאה אל סוף ההלכה הזו ופירשנו אותו כמו רא"פ) .

תלמוד סאה שנקצרה וסאה שלא נקצרה במשנה שנינו: "סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה - אינן מצטרפין". מציעים דיוק מן המשנה: הא – אבל אם היו שתיהן עקורות - לבעל הבית – המשנה אמרה, שסאה עקורה וסאה שאינה עקורה, והן סמוכות זו לזו, ושכחן - אינן מצטרפות לסאתיים ויש להן דין שכחה. ויש לדייק מזה, שאם שתי הסאים עקורות, והן סמוכות זו לזו, ושכחן - הן מצטרפות לסאתיים ואין להן דין שכחה, והן של בעל השדה ! וקובעים: מתניתא – המשנה [היא] כרבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – הדיוק מן המשנה הוא כשיטתו של רבן גמליאל, שאמר (משנה לעיל ו,ו) ששני עומרים ובהם סאתיים אינם שכחה והם של בעל השדה .

ושואלים: ותיצול (ותינצל) עקורה משאינה עקורה! – מדוע אין הסאה העקורה ניצולת מדין שכחה על ידי הסאה שאינה עקורה, אף שאחר כך שכח גם את הסאה שאינה עקורה, והרי הקמה שלא שכחה מצלת מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכחו (משנה לעיל ו,ח)? (המונח 'עקורה' מחליף במשנה כאן את המונח 'עומר', והמונח 'שאינה עקורה' מחליף במשנה כאן את המונח 'קמה') - ומציעים היסק מן השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: דבר שהוא ראוי להציל ושכחו - הרי הוא (בכתב יד רומי: 'זו') שכחה – כמו במקרה הזה, שהסאה שאינה עקורה ראויה להציל מדין שכחה את הסאה העקורה לפני ששכח את הסאה שאינה עקורה, ואם שכח גם את הסאה שאינה עקורה - יש לסאה העקורה דין שכחה . ודוחים את ההיסק בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: אמר רבי יונתן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' רבי יונה ' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי), וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובירושלמי לעיל ה,ב) : תיפתר – תתפרש (המשנה כאן), בקוצר שורה – אחת, ובה שכח לקצור את הסאה שאינה עקורה, ומעמר (מפנה עומרים) שורה – אחרת, ובה שכח לעמר את הסאה העקורה , וכבר שכח את הקמה עד שלא שכח (בכתב יד רומי ובירושלמי לעיל: 'ישכח') את העמרים – שכיוון ששכח את הסאה שאינה עקורה לפני ששכח את הסאה העקורה, אין הסאה שאינה עקורה מצילה מדין שכחה את הסאה העקורה. אבל אם שכח דבר אחד שהוא ראוי להציל מדין שכחה דבר אחר הסמוך לו אחרי ששכח את הדבר האחר - לא ייעשה הדבר האחר שכחה (הקטע "ותיצול עקורה משאינה עקורה... אמר רבי יונה..." בא בירושלמי לעיל ה,ב בפשיטת שאלה שנשאלה שם ודחיית פשיטת השאלה) . עיקר מקומה של הסוגיה "ותיצול עקורה משאינה עקורה... אמר רבי יונה..." הוא כנראה לעיל ה,ב, והסוגיה הועתקה לכאן בדרך אגב, כרגיל במקבילות בירושלמי ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 23, הערה 38). • • •

במשנה שנינו: "רבי יוסה אומר: אם באת רשות העני באמצע - אינן מצטרפין, ואם לאו - הרי אלו מצטרפין". מציעים שאלה: מה? – מה פירוש דברי רבי יוסה "אם באת רשות העני באמצע"? איזו משתי האפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה? עד שתבוא ממש – שכבר באה (שכבר יש בין סאה לסאה דבר שהוא של העני, כגון לקט) , או אפילו נראית להביא (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר כמו להלן: ' לבוא ', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) – אפילו ראויה לבוא, אף שעדיין לא באה (שיש בין סאה לסאה דבר שראוי להיות של העני, כגון תבואה שלא נקצרה, שראוי להיות בה לקט כשתיקצר) ? ופושטים את השאלה בהצעת ברייתא בתוספת דיון קצר: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא המדגימה את דברי רבי יוסה): (בגין) [כגון] (תוקן על פי כתב יד רומי) ה תבואה שבכרם (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס: ' והכרם ') – רבי יוסה חולק רק בתבואה שיש בה לקט וכן בכרם שיש בו פרט, שאם באה רשות העני באמצע - אין מצטרפים, אבל אינו חולק בגידולים אחרים שאין בהם לקט ופרט . - ויש לתמוה: וכרם לא על אתר (מיד) הוא?! (בתמיהה) – הרי אין דרך פרט להיות מונח בכרם בין הפירות שנקטפו ובין הפירות שלא נקטפו, שכן דרך העניים ליטול את הפרט מיד, לפני ששכח בעל הכרם את הפירות שנקטפו ("תוספתא כפשוטה"). - ומציעים את סוף פשיטת השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: אפילו נראית לבוא – פירוש דברי רבי יוסה הוא, שרשות העני ראויה לבוא באמצע, שהרי אין פרט בין הפירות שנקטפו ובין הפירות שלא נקטפו כששכח אותם, אלא שהוא ראוי לבוא, שהפרט שהיה כבר ניטל . ב תוספתא פאה ג,ה שנו: רבי יוסה אומר: חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: כל שבאת רשות עני לאמצע (שבין שתי הסאים מבדילים פירות ממין כזה שיכולה להגיע לעני זכות בחלק מהם), כגון התבואה והכרם (שהעני יש לו זכות בלקט שתבואה ובפרט שבכרם), אין מצטרפים. וכל שלא באת רשות עני לאמצע, כגון פירות האילן, הרי אלו מצטרפים. • • •