אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ד

משנה שני עמרים – שנשכחו בשדה, שהם סמוכים זה לזה, אך מובדלים זה מזה, - שכחה – יש להם דין שכחה, והם של העניים , ושלשה – עומרים שהם סמוכים זה לזה, - אינן שכחה – אין להם דין שכחה, והם של בעל השדה . שני ציבורי זיתים והחרובים – שתי ערימות זיתים או שתי ערימות חרובים שנשכחו במטע, שהן סמוכות זו לזו, - שכחה, ושלשה - אינן שכחה. שני חוֹצְנֵי פשתן (עומרים של גבעולי פשתן שנתלשו ונצררו) - שכחה, ושלשה - אינן שכחה. שני גרגרים – של ענבים שנפלו יחד בשעת הבצירה, - פרט – יש להם דין פרט, והם של העניים , ושלשה - אינן פרט – אין להם דין פרט, והם של בעל הכרם . שתי שבלים – שנשרו יחד בשעת הקצירה, - לקט, ושלש - אינן לקט. אֵילּוּ כדברי בית הלל. ועל כולם – על כל אלה שנמנו במשנתנו, בית שמי אומרים: שלשה - לעניים, וארבעה - לבעל הבית. • • •

תלמוד שניים - לעניים, ושלושה - לבעל הבית במשנה שנינו: "שני עמרים - שכחה, ושלשה - אינן שכחה". רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : עשאן כמין גם (שֵׁם האות היוונית <<<<<< ) – אם הניח בעל השדה שני עומרים זה בניצב לזה, כצורת האות היוונית גמא, ושכחם - אינם שכחה, משום דבר מסוים, שעתיד בעל השדה להיזכר בהם (כך נראה לפרש משפט סתום זה שאין ברור על מה הוא מוסב. - במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי בא משפט זה בתחילת הלכה זו. מפרשי הירושלמי חלוקים במקומו של משפט זה, יש מהם שמסבירים שמשפט זה שייך להלכה זו, ויש מהם שמסבירים שמשפט זה שייך להלכה הקודמת. ב"תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 165, הערה 40, כתב, שמשפט זה מוסב על הברייתא שבסוף ההלכה הקודמת. על פי זה העבירו מתקיני התלמוד הירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית את המשפט הזה מתחילת הלכה זו אל סוף ההלכה הקודמת. ברם לנו אין הדבר נראה) . • • •

במשנה שנינו: "שני ציבורי זיתים והחרובים - שכחה, ושלשה - אינן שכחה". מציעים דיוק מהמשנה: לא אמר – המשנה (או התנא השונה את המשנה), אלא ציבורין – הדין במשנה חל רק במקרה של ציבורי זיתים , הא – אבל זיתים - לא – הדין במשנה לא חל במקרה של זיתים בודדים שנשכחו במטע, שאין בהם דין שכחה . ושואלים: מה בין הציבורין, מה בין הז י תים? – מה טעם ההבדל בין ציבורים ובין זיתים? ומשיבים: ציבורין - גמר מלאכה – הולכת ציבורי הזיתים מהמטע לבית הבד היא גמר מלאכת האיסוף בזיתים, כמו שהולכת עומרי התבואה מהשדה לגורן היא גמר מלאכת העימור בתבואה, ולכן אם שכח ציבורי זיתים בשעת איסוף ציבורי זיתים - יש להם דין שכחה, שאיסוף הציבורים גמר מלאכה הוא , זיתים - אינן גמר מלאכה – איסוף זיתים בודדים לעשות מהם ציבורים אינו גמר מלאכת האיסוף בזיתים, ולכן אם שכח זיתים בודדים בשעת איסוף זיתים בודדים - אין להם דין שכחה (דין שכחה חל רק בשעת גמר מלאכה, כמו ששנינו במשנה לעיל ה,ח) .

אמר רבי הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : רומס – דורס (ביד או ברגל. - ואולי צריך לומר: 'מורס' - מועך, סוחט), הייתי ז י תים – כדי להוציא מהם שמן, עם רבי חייא הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) , ו אמר לי: כל זית – עץ זית, שאת (שאתה) יכול לפשוט (להושיט) ידך – בשעת הקטיף מהמקום שאתה עומד בו, וליטלו – אפילו עברת עליו ושכחת ולא קטפת אותו, - אינו שכחה (שני החכמים היו מעורבים בתהליך ייצור שמן הזית ודנו בהלכה בעניין זיתים בזמן עבודתם) . אמר רבי יוחנן: מכיון שעבר עליו – על עץ זית בשעת הקטיף, ושכחו – ולא קטפו , הרי הוא שכחה – אפילו יכול לפשוט ידו וליטלו. - רבי יוחנן חלוק על רבי חייא הגדול (מימרת רבי הושעיא ומימרת רבי יוחנן מובאות בירושלמי לעיל ה,ב ולהלן ז,ח) . • • •

במשנה שנינו: "שני גרגרים - פרט, ושלשה - אינן פרט". רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חייא ר ו בה – הגדול : חצי אשכול – של ענבים שנפל בשעת הבצירה, - פרט – יש לו דין פרט. אבל אשכול שלם - אינו פרט . ומציעים ברייתא: תני – שונה רבי חייא: חצי אשכול או אשכול שלם – של ענבים שנפל בשעת הבצירה, - פרט – יש לו דין פרט (הברייתא ששונה רבי חייא חולקת במקרה של אשכול שלם על מה שאומר רבי לעזר בשמו) . ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: והתני (צריך לומר: ' והתנינן ' ("אוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 511; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 56)) : – והרי שנינו (משנה פאה ו,ה): שני גרגרים - פרט! – ויש לדייק מהמשנה, שיותר משני גרגרים - אינו פרט. הרי שחצי אשכול או אשכול שלם - אינו פרט, שלא כברייתא ששונה רבי חייא ושלא כמו שאומר רבי לעזר בשמו! ומציעים תירוץ לקושיה: רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' רבי יוחנן ') : בקוצר (צריך לומר: ' בבוצר ', או שצריך לומר: ' בקורץ ' - חותך, קוצץ (ראה משנה להלן ז,ד)) ומניח תחת הגפן – יש להעמיד את הברייתא ששונה רבי חייא ואת מה שאומר רבי לעזר בשמו במקרה שהוא בוצר ומניח תחת הגפן, ובשעת ההנחה נפלו גרגרים, שאפילו נפל חצי אשכול או אשכול שלם - פרט. אבל במקרה שהוא בוצר, ובשעת הבצירה נפלו גרגרים, אם נפלו שני גרגרים - פרט, אבל לא יותר .

היו עשויין כמין סינפון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'סי מ פון' - מקור המילה ביוונית, ופירושה: צינור, קנה. הכוונה כאן לצמד חלילים היוצרים צורת V ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 218)) – אם הניח בעל השדה שני עומרים זה בצד זה, כצורת סימפון, ושכחם - אינם שכחה, משום דבר מסוים, שעתיד בעל השדה להיזכר בהם (כך נראה לפרש משפט סתום זה שאין ברור על מה הוא מוסב. המשפט הסתום הזה דומה למשפט הסתום לעיל, וגם הפירוש שפירשתי למשפט כאן דומה לפירוש שפירשתי למשפט לעיל. - הלשון 'כמין סימפון' מופיע בירושלמי מגילה א,ח, והכוונה שם לחליל אחר. ראה פירושנו שם) . ומצמצמים את תחולת הקביעה: מנחם (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : והוא שיהא חותכן בשוה – שלושה גרגרים אינם פרט ושלוש שיבולים אינן לקט רק אם חתך (בצר וקצר) אותם יחד באותו הזמן ונפלו. אבל אם לא חתך אותם יחד, אלא אחד או שניים נפלו כשחתך פעם ראשונה, ועוד אחד או שניים נפלו כשחתך פעם שנייה - יש להם דין פרט ולקט . • • •

במשנה שנינו: "אילו כדברי בית הלל. ועל כולם בית שמי אומרים: שלשה - לעניים, וארבעה - לבעל הבית". מביאים דעות אמוראים בטעמיהם של בית שמי ובית הלל. אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : טעמיהו (צריך לומר: ' טעמהון '. ובכתב יד רומי: 'טעמון') דבית שמי: – טעמם של בית שמי: כתוב במתנות עניים: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט; כד,כ; כד,כא) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (עומר שנשכח בשדה, זיתים שנשארו בעץ וענבים שנשארו בגפן); ויש ללמוד משלושת מיני העניים שבכתוב זה (הגר, היתום והאלמנה) ששלושה - לעניים, שכל אחד משלושת העניים מקבל אחד . טעמייהו (צריך לומר: ' טעמהון ') דבית הלל: – טעמם של בית הלל: כתוב במתנות עניים: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם " (ויקרא יט,י; כג,כב) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (הפאה, הלקט והפרט), והעניים יבואו ויאספו אותן; ויש ללמוד משני מיני העניים שבכתוב זה (העני והגר) ששניים - לעניים, שכל אחד משני העניים מקבל אחד . אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : שניהן מקרא אחד (פסוק אחד מסוים) דרשו: – בית שמי ובית הלל למדו את דבריהם מאותו הכתוב: "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט; כד,כ; כד,כא) - בית שמי אומרים: לעניים – יש ללמוד משלושת מיני העניים שבכתוב זה (הגר, היתום והאלמנה) ששלושה - לעניים , ובית הלל אומרים: לבעל הבית – יתום ואלמנה נחשבים כמין אחד, שוי"ו החיבור במילה "ולאלמנה" מחברת אותם לאחד, ואין כאן אלא שני מיני עניים, ויש ללמוד מהם ששניים - לעניים, אבל שלושה - לבעל הבית (לפי רבי מנא, גם בית הלל למדו מאותו הכתוב שבית שמי למדו ממנו, מה שאין כן לפי רבי אבין) . • • •