אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ג

משנה ראשי השורות – שכח לקצור קמה או לעמר עומר בראשי השורות, ומפורש הוא להלן , או העומר שכנגדו מוכיח – שכח עומר וזה שכנגדו מוכיח עליו שלא שכחו , או העומר שהחזיק בו – המעמר, להוליכו אל העיר – והניחו לפי שעה בשדה, ושכחו – אחר כך, - מודים שאינו שכחה – אף על פי שחולקים בית הלל (במשנה ב) בעומר שהוא סמוך לגפה וכו' וסוברים שהוא שכחה, ואין הדבר המסוים מוכיח עליו שלא שכחו לגמרי, מודים הם בשלושה דברים אלו שאינם שכחה, לפי שיש בכל אחד מהם דבר המוכיח שלא הסיח דעתו מן העומר ולא שכחו לגמרי . אלו הן ראשי שורות: שנים שהתחילו – לעמר, מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם – שכחו עומר בסוף השורה לפניהם, ולאחריהם – הניחו עומר בראש השורה לאחריהם, כגון שזה התחיל בעומר השביעי שבשורה וזה התחיל בעומר החמישי, ונשתייר השישי ביניהם, - שלפניהם שכחה – העומר שבסוף השורה לפניהם שכחה, שאין זה בכלל עומר שבראשי השורות שאינו שכחה, שוודאי שכחוהו, לפי ששניים המתחילים בעימור שורה אחת, על כל אחד לגמור את חצי השורה שלפניו, כדי שיצטרפו החצאים לשורה שלמה, ואם לא גמרוהו, הרי זו שכחה , ושלאחריהם אינו שכחה – שסמך כל אחד על חברו שהוא יעמר את העומר השישי, ולא שכחוהו. הרי שבשניים המעמרים שורה אחת, ראש השורה שאינו שכחה הוא תחילת השורה שלא עימרוה . יחיד שהתחיל – לעמר, מראש השורה, ושכח לפניו – שכח עומר בסוף השורה לפניו, ולאחריו – הניח עומר בראש השורה לאחריו ועימר את העומרים שבהמשך השורה, - שלפניו אינו שכחה – שהעומר שהניח בסוף השורה לפניו אין אנו קוראים בו "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט), לפי שעדיין לא עבר ממנו, ואנו אומרים שלא שכחו אלא הניחו לאחר מכן , ושלאחריו שכחה, שהוא 'בל תשוב' – ב"לא תשוב לקחתו", שכבר עבר ממנו ושכחו. נמצא שביחיד המעמר שורה אחת, ראש השורה שאינו שכחה הוא סוף השורה שהתחיל בה . זה הכלל: כל שהוא 'בל תשוב' - שכחה, וכל שאינו 'בל תשוב' – כגון ראשי שורות, - אינו שכחה. • • •

תלמוד ראשי שורות במשנה שנינו: "ראשי השורות - מודים שאינו שכחה". שואלים: מניין לראשי שורות? – מהיכן למדים, שאם שכח קמה או עומר בראשי שורות - אינם שכחה? ומשיבים בהצעת פסוק ודרשתו: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : כתוב – בעניין שכחת קמה : "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ" (דברים כד,יט) - מה שאתה קוצר אתה שוכח – יש לדרוש מהכתוב הזה, שהקמה שאתה קוצר יש בה דין שכחה אם אתה שוכח אותה. ומכאן למדים, שאם התחיל לקצור מאמצע השורה והניח קמה בראש השורה לאחריו - אין דין שכחה בקמה שהניח בראש השורה . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - ראשי שורות קמה – מקורו של הדין במקרה של ראשי שורות קמה ברור, שכן כך למדנו מהכתוב הזה המדבר בשכחת קמה . סוף שורות קמה (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס: 'סוף שורות עומרין ') ? – מה מקורו של הדין במקרה של סוף שורות עומרים? מניין למדים, שאם התחיל לעמר מראש השורה והניח עומר בסוף השורה לפניו - אין דין שכחה בעומר שהניח בסוף השורה? ומשיבים בהצעת פסוק ודרשתו: אמר רבי יונה: כתוב בעניין שכחת עומרים: " וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" (דברים כד,יט) - ממקומו (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ: ' ממקום ') שבאת לא תשוב לקחתו – יש לדרוש מהכתוב הזה, שהעומר שעברת ממנו ושכחת אותו אסור לשוב לקחתו, שיש בו דין שכחה. ומכאן למדים, שאם התחיל לעמר מראש השורה והניח עומר בסוף השורה לפניו - אין דין שכחה בעומר שהניח בסוף השורה, לפי שעדיין לא עבר ממנו (מקור זה גם נשנה במשנה) . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - ראשי שורות עומרין (צריך לומר: 'ראשי שורות קמה ') , סוף שורות עומרין – מקורו של הדין במקרה של ראשי שורות קמה ומקורו של הדין במקרה של סוף שורות עומרים ברורים, שכן כך למדנו משני הכתובים האלה . [ראשי שורות עומרין? סוף שורות קמה? – מה מקורו של הדין במקרה של ראשי שורות עומרים? ומה מקורו של הדין במקרה של סוף שורות קמה? מניין למדים, שאם התחיל לעמר מאמצע השורה והניח עומר בראש השורה לאחריו - אין דין שכחה בעומר שהניח בראש השורה? ומניין למדים, שאם התחיל לקצור מראש השורה והניח קמה בסוף השורה לפניו - אין דין שכחה בקמה שהניח בסוף השורה? ] (השלמה זו מוכחת מהתשובה לשאלה, וכן הוא בנוסח רש"ס) ומשיבים: אמר רבי יונה: נילף (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים אין מילה זו) ראש י שורות עומרין מראש י שורות קמה, וסוף שורות קמה מסוף שורות עומרין – נלמד דין ראשי שורות עומרים מדין ראשי שורות קמה, ודין סוף שורות קמה מדין סוף שורות עומרים . • • •

העומר שכנגדו מוכיח במשנה שנינו: "העומר שכנגדו מוכיח - מודים שאינו שכחה ". מביאים ברייתא (שמפרשת מה הוא העומר שכנגדו מוכיח): כיצד? היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עומרין – שדה שהעומרים ערוכים בה בעשר שורות מקבילות לאורך ולרוחב, עשרה עומרים בכל שורה . עומר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: ' עימר ') אחד (צריך לומר כמו בקטע ירושלים: ' אחת ') מהן בצפון (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'צפון') ודרום ושכח אחד מהן – אסף את העומרים של שורה אחת מצפון לדרום והניח עומר אחד, - אינו שכחה, מפני שהוא נידון מזרח ומערב – אנו אומרים שהוא רוצה לעמר את העומר הזה בשורה שממזרח למערב, והעומר שכנגדו, היינו העומר שבצידו בשורה שממזרח למערב שעדיין לא עימרו, מוכיח עליו שאינו שכחה . ב תוספתא פאה ג,ד שנו: העומר שכנגדו מוכיח - כיצד? מי שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עומרים, ועימר אחת מהן צפון ודרום ושכח - אין שכחה, מפני שנידון במזרח ובמערב. ומציעים שאלה: עימר מזרח ומערב – לאחר שאסף את העומרים של שורה אחת מצפון לדרום והניח עומר אחד, אסף את העומרים של שורה אחת ממזרח למערב שבה העומר שהניחו כשאסף מצפון לדרום, ושכחו – הניח שוב את אותו העומר שהניחו כשאסף מצפון לדרום , מהו שיֵעָשה שכחה? – מה הדין במקרה זה? האם ייקבע דינו של העומר ששכח שהוא שכחה? האם אין לו דין שכחה כיוון שכבר ניצול על ידי העומר שהיה כנגדו כשאסף עומרים מצפון לדרום, או שמא יש לו דין שכחה כיוון שכשאסף עומרים ממזרח למערב אסף את העומר שהיה כנגדו ושוב אין מה שיציל אותו? ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי בתוספת מימרה אמוראית ודיון קצר: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): עימר את הראשון ואת השיני ואת השלישי – פינה את שלושה העומרים הראשונים של השורה, ושכח את הרביעי – ולא נטלו, - ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המקור התנאי: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: אם נטל את החמישי - הרי הוא (בקטע ירושלים ובירושלמי לעיל ה,ב: 'זו') שכחה – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה, שכיוון שנטל את החמישי ודילג על הרביעי, מוכח ששכח אותו לגמרי ; אית תניי תני: – [ו]יש תנא [ש]שונה: אם שהא ליטול את החמישי – אם שהה זמן שיכול היה ליטול את החמישי, אף שלא נטל אותו, - הרי הוא (בקטע ירושלים ובירושלמי לעיל: 'זו') שכחה – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה . - ומיישבים את המחלוקת בין המסורות על ידי העמדתן במקרים שונים: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מאן דאמר: – מי שאומר: אם נוטל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובירושלמי לעיל: ' נטל ') את החמישי – הרביעי יש לו דין שכחה, אבל אם שהה ליטול - אין לו דין שכחה, - בשיש שם שישי – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שלושה עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שהשלושה האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, כי אין שורה לעניין שכחה פחות משלושה עומרים, ולכן הרביעי אין לו דין שכחה אלא אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי ; מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אם שהא ליטול את החמישי – אפילו שהה - הרביעי יש לו דין שכחה, - בשאין שם שישי – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שני עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שאין השניים האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, ולכן הרביעי יש לו דין שכחה אפילו רק שהה ליטול את החמישי . - ויש לתמוה: אם עד (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: ' ועד ', בלי 'אם') שלא נטל את החמישי, לא כבר נראה את (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובקטע ירושלים) הרביעי לידון בשורה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: ' כ שורה') ?! (בתמיהה) – הרי, בשיש שם שישי, לפני שנטל את החמישי, הרביעי נחשב כשורה בפני עצמה עם החמישי והששי, ולא היה לרביעי דין שכחה! (לקטע מ-'נישמעינה מן הדא' עד כאן יש מקבילה בירושלמי לעיל ה,ב, ושם פושטים שאלה אחרת) - ומציעים את הדין החל במקרה זה כדי להקיש ממנו למקרה אחר: את אמר (צריך לומר: ' ו את אמר', כמו בר"ש משנץ ובנוסח רש"ס. ובקטע ירושלים: 'ותמר' = ואת אמר. במסירה שלפנינו מגיה שינה בטעות את המילה הראשונה במונח ל'אם') : – ואתה אומר: שכחה – אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי - הרביעי יש לו דין שכחה! , ומציעים את סוף פשיטת השאלה: והכא – וכאן (גם כאן), - שכחה – הדין הבא לפני כן חל גם במקרה שעימר מזרח ומערב ושכחו, שאף על פי שלפני שנטל את העומר שכנגדו, לא היה לעומר ששכחו דין שכחה, אבל אם נטל את העומר שכנגדו ושכח ליטול אותו - יש לו דין שכחה . • • •

עומר שנידון כשורה היה עומר אחד גדול – יותר משני עומרים קטנים שלידו , עימר צד החיצון – אם נטל חלק מצידו החיצון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד הפנימי נידון כשורה – החלק שנשאר מצידו הפנימי של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה . ומציעים שאלה: עימר צד הפנימי – אם נטל חלק מצידו הפנימי של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד החיצון מהו שידון כשורה? – האם החלק שנשאר מצידו החיצון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה, או שמא אינו נחשב כשורה עם שני העומרים הקטנים כיוון שלאחר שנטל חלק מצידו הפנימי יש הפסק בינו ובין שני העומרים הקטנים? (אין משיבים לשאלה זו) עימר צד העליון – אם נטל חלק מצידו העליון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד התחתון נידון כשורה – החלק שנשאר מצידו התחתון של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה . ומציעים שאלה: עימר (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: ' צד ') התחתון – אם נטל חלק מצידו התחתון של העומר הגדול שהוא כנגד שני העומרים הקטנים, - בצד העליון מהו שידון כשורה? – האם החלק שנשאר מצידו העליון של העומר הגדול שאינו כנגד שני העומרים הקטנים נחשב כשורה בפני עצמה עם שני העומרים הקטנים ואין לו דין שכחה, או שמא אינו נחשב כשורה עם שני העומרים הקטנים כיוון שלאחר שנטל חלק מצידו התחתון יש הפסק בינו ובין שני העומרים הקטנים? (אין משיבים לשאלה זו) כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ט,ב.

מספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) , כד נחת לתמן – כאשר ירד לשם (לבבל מארץ ישראל), אמר: אנא הוא בן עזאי (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) דהכא – אני הוא בן עזאי של כאן (של טבריה, שאני חריף ובקי ומסוגל להשיב על כל שאלה שאשאל. - 'דהכא' הוא מלשון עורך הירושלמי שהיה בטבריה, ולא מלשון רב, שהרי רב אמר כך כשהיה בבבל והוא אמר 'דטבריה') . אתא חד סב שאל ליה: – בא זקן אחד ושאל אותו (את רב): שני הרוגים זה על גבי זה? – אם נמצאו שני הרוגים זה על גבי זה ולא נודע מי הרגם, האם חייבים להביא עגלה ערופה? סבר רב שהן עורפין – חייבים להביא עגלה ערופה . אמר ליה: – אמר לו (הזקן לרב): אין עורפין – אין חייבים להביא עגלה ערופה . אמר ליה: – אמר לו (רב לזקן): למה? – מה טעמה של ההלכה? אמר ליה: – אמר לו (הזקן לרב): התחתון – על ההרוג התחתון אין עורפים, משום טמון – משום שהוא מכוסה על ידי העליון, שכתוב: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" - "באדמה" משמעו: על הארץ, ומכאן יש לדייק: ולא טמון בגל אבנים או בכל דבר, שאם מצאו את ההרוג טמון - אין בו דין עגלה ערופה (משנה סוטה ט,ב) , והעליון – על ההרוג העליון אין עורפים, משום צף – משום שהוא מונח על גבי התחתון, שכתוב: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל... בַּשָּׂדֶה" - ומכאן יש לדייק: ולא צף על פני המים, שאם מצאו את ההרוג צף - אין בו דין עגלה ערופה (משנה סוטה ט,ב) . כד סלק להכא – כאשר עלה (רב) לכאן (לארץ ישראל מבבל) , אתא לגבי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – בא אצל רבי (במקבילה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'אתא לקמיה דרבי') . אמר ליה: – אמר לו (רבי לרב): יאות אמר לך – יפה אמר לך (הזקן שאין עורפים) . למה? שכתוב בפרשת עגלה ערופה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל " (דברים כא,א) – אם תימצא גופת אדם שנרצח, והוא לשון יחיד, ולא ' כִּי יִמָּצְאוּ' – אם יימצאו באותו מקום שתי גופות אדם או יותר זה על גבי זה שנרצחו - אין בהן דין עגלה ערופה (רבי אישר את ההלכה שאמר הזקן, אך לא מטעמו של הזקן אלא מטעם אחר) . עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה. מקורה של המקבילה הוא בסוטה, וכשהועתקה לפאה לא הועתקה למקומה הראוי, שכן מקומה הראוי הוא בסוגיה הבאה בעניין שני עומרים זה על גבי זה ששכחם, וראה מה שכתבנו שם. "אנא הוא בן עזאי דהכא" ההכרזה בפי רב "אנא הוא בן עזאי דהכא" חוזרת גם בפי חכמים אחרים. ההצהרה חוזרת באותה לשון בפי רבי יוחנן בירושלמי ביכורים ב,ב. בבבלי הלשון היא "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא", והיא באה בפי רבא (עירובין כט,א) ובפי אביי (סוטה מה,א; קידושין כ,א; ערכין ל,ב). הדברים בבבלי נוצרו כנראה בהשפעת דברי רב ורבי יוחנן במסורת הירושלמי. בן עזאי היה רגיל לבוא לטבריה אף שגר בדרום. הוא נהג להסתובב בשווקיה, ללמד תורה ולענות על שאלות בהלכה, עד שבפי האמוראים נשתרש הפתגם "הריני כבן עזאי בשוקי טבריה", שמשמעו: אני יכול לענות על כל שאלה אף כשישאלוני ברחוב.

רבי יהודה ברבי (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) אמר: היה שם – בשדהו, אמת המים – תעלה, על פני כל השדה – לרוחב כל השדה , אם עיקר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' עוקר ') את המחרישה מצד זה וניתנה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' ונותנה ') בצד זה – אם, כשהוא חורש מצד אחד של התעלה ורוצה לחרוש מצד שני, מוכרח הוא להגביה את המחרשה ולהוציא אותה מן הקרקע שבצד האחד כדי להעביר אותה לצד השני, - אינו נידון כשורה – עומר אחד או שניים שהשאיר בשעת העימור בצד האחד של התעלה אינם מצטרפים עם עומר אחד או שניים שהשאיר בצד השני של התעלה לידון כשורה, והרי הם שכחה , ואם לאו – אם החורש יכול לחרוש את כל השדה כאחת, ואינו מוכרח להגביה את המחרשה ולהוציא אותה מן הקרקע שבצד האחד כדי להעביר אותה לצד השני, - נידון כשורה – העומרים שהשאיר בשעת העימור בשני הצדדים של התעלה מצטרפים לידון כשורה, ואינם שכחה . קצר (נראה שהלשון 'קצר חצי' הוא אשגרה ממקומות אחרים במסכת זו, וכאן צריך לומר: ' עימר ') חצי שורה – אם אסף עומרים מחצי שורה והשאיר עומר אחד או שניים, והלך לו באמצע היום ולא גמר לעמר את השורה, ובא למחר – חזר למחר ועימר חצי השורה השני והשאיר עוד עומר אחד או שניים, - נידון (הגר"א הגיה ' אינו נידון') כשורה – העומרים שהשאיר בשני החצאים של השורה אינם מצטרפים לידון כשורה, והרי הם שכחה . ומציעים שאלה: ישב לאכול? ישב לישן? קרא לו חבירו? חשיכה? – אם עימר חצי שורה והשאיר עומר אחד או שניים, והפסיק לעמר, שישב לאכול, או שישב לישון, או שקרא לו חבירו, או ששקעה השמש וחשכה לו, ואחר כך חזר ועימר חצי השורה השני והשאיר עוד עומר אחד או שניים, האם במקרים האלה העומרים שהשאיר בשני החצאים של השורה מצטרפים לידון כשורה, לפי שאין כאן הפסק גדול כמו במקרה לעיל שקצר חצי שורה ובא למחר, או שמא גם במקרים האלה העומרים שהשאיר בשני החצאים של השורה אינם מצטרפים לידון כשורה? (אין משיבים לשאלה זו) • • •

שני עומרים זה על גבי זה ששכחם מביאים ברייתא: עומר שנטלו – המעמר, והוליכו (צריך לומר: ' ל הוליכו', כמו בנוסח רש"ס) לעיר ונתנו – לפי שעה בשדה, על גבי חבירו – עומר אחר , ושכח – אחר כך, את שניהן - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה – שהואיל ונטלו זכה בו ושוב לא חל בו דין שכחה, כמו ששנינו במשנה . רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא מכוסה – על ידי העליון , והעליון מפני שזכה בו – כשנטלו . ב תוספתא פאה ג,ג שנו: העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ונתנו על גב חבירו ושכח את שניהם - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. רבי שמעון אומר: שניהם אין שכחה, התחתון מפני שמכוסה, והעליון מפני שזכה בו. ב בבלי סוטה מה,א-ב אמרו: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהם אינם שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף (אינו נמצא על הקרקע אלא בחלל השדה). .. אמר אביי: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא! אמר ליה ההוא מרבנן לאביי: שני חללים (הרוגים) זה על גבי זה, מהיכן הוא מודד? (מאיזה מהם הוא מודד את המרחק לערים שסביבותיהם?) וצדדי השאלה: מין במינו הווי טמון (ולכן המת התחתון אינו נחשב כיוון שהוא טמון) ומין במינו לא הווי צף, ומעליון מודד, או דילמא מין במינו הווי צף ומין במינו לא הווי טמון, ומתחתון מודד, או דילמא מין במינו הווי טמון ומין במינו הווי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד? אמר ליה (אביי): תניתוה (שניתם בברייתא את התשובה לשאלתכם): עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו - התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. .. בדברי רבי שמעון בתוספתא ובירושלמי: העליון מפני שזכה בו. ובבבלי: העליון מפני שהוא צף. בבבלי פירשו: העליון, כיוון שהחזיק בו זכה בו, והרי הוא כצף. הסיפור בבבלי על אביי מקביל לסיפור בירושלמי לעיל על רב שהובא בסוגיה הקודמת. בשני הסיפורים נשאלה שאלה על שני הרוגים זה על גבי זה, אלא שבבבלי נשאל אביי האם מודדים מן החלל העליון או מן התחתון, ובירושלמי נשאל רב האם עורפים או שלא. המשך הסיפורים שונה בשני התלמודים. בירושלמי סוטה ובבבלי סוטה קישרו בין עומר טמון ועומר צף בעניין שכחה ובין חלל טמון וחלל צף בעניין עגלה ערופה, עיין שם. בבבלי הביאו בהקשר לכך את הברייתא על שני עומרים זה על גבי זה ששכחם, שלפי רבי שמעון שניהם אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. משום הקשר הזה העתיקו את הסיפור על רב מהירושלמי סוטה לפאה, אלא שהסיפור הובא בסוגיה לעיל והיה צריך להביאו בסוגיה כאן. לשונו של הזקן הבבלי בסיפור שבירושלמי "התחתון משום טמון, והעליון משום צף" הוא כלשונו של רבי שמעון בברייתא שבבבלי. ומציעים פרשנות מצמצמת: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אומר: בזוכר [את העליון] (הושלם על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס) – יש להעמיד את דברי רבי שמעון, שהעומר התחתון אינו שכחה, במקרה שזכר את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר והתכוון לאוספו ואחר כך שכח אותו, שבמקרה זה זכירת העומר העליון מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיו. אבל אם שכח את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר - התחתון שכחה . ומציעים קשר בין דברי אמוראים המבוסס על עיקרון משותף: אתיא דרבי זעירא כרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי זעירא כרבי יונה . (צריך להוסיף: ' כמה ', וכן הוא בנוסח רש"ס) דרבי יונה אמר: – כמו שרבי יונה אומר: בזוכר את הקשין – רבי יונה מציע פרשנות מצמצמת למשנה לעיל ה,ז, שיש להעמיד את דברי המשנה, שאם חיפו עניים את העומר בקשים - אינו שכחה, במקרה שבעל השדה זכר את הקשים שבהם חיפו העניים את העומר והתכוון לאוספם ואחר כך שכח אותם, שבמקרה זה זכירת הקשים מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיהם. אבל אם מתחילה שכח את הקשים - העומר שכחה , כאן (צריך לומר: ' כֵּן ', וכן הוא בנוסח רש"ס) רבי זעירא אמר: – כך רבי זעירא אומר: בזוכר את העליון – רבי זעירא מציע פרשנות מצמצמת לדברי רבי שמעון כדומה לכך (דברי רבי יונה מקורם בירושלמי לעיל ה,ז, ושם אמרו כדומה לכאן: 'אתיא דרבי יונה כרבי זעירא...') .

ומביאים ברייתא: שדה שעומריה מעורבבין – ואינם מסודרים בשורות, ושכח אחד מהן – בשעת העימור (איסוף העומרים), - אינו שכחה – שהעומר ששכח אין אנו קוראים בו "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט), שכיוון שהעומרים מעורבבים ויש עומרים סביבות העומר ששכח, עדיין לא עבר ממנו , עד שיטול את (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס נוסף ' כל ') סביבותיו – שכיוון שאין עוד עומרים סביבות העומר ששכח, הרי הוא ב"לא תשוב לקחתו", שכבר עבר ממנו ושכחו . ב תוספתא פאה ג,ד שנו: שדה שעומריה מעורבים, ועימר (פינה את העומרים) ושכח אחד מהם - אין שכחה עד שיעמר (שיפנה) את כל סביביו. בירושלמי מביא ברייתא זו כפירוש למשנתנו: "זה הכלל: כל שהוא ב'בל תשוב' - שכחה" וכו'. וכלל זה מבואר בעומרים העשויים שורות שורות, והוסיפו כאן שנוהג אף בעומרים שאינם עשויים שורות שורות ("תוספתא כפשוטה"). • • •