אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ב

משנה העומר שהוא סמוך לגָּפָה (גדר, קיר) ולגדיש (ערימת תבואה שנקצרה, ציבור אלומות שנערמו יחד) – או לגדיש, ולבָּקָר (שם כללי לבהמות בית גדולות) – או לבקר, ולכלים – או לכלים של הבקר, כגון כלי החרישה , ושכחו – בעל השדה שכח בשעת העימור את העומר, - בית שמי אומרים: אינו שכחה – אין לעומר דין שכחה, שכיוון שהונח במכוון אצל דבר המסוים, עתיד בעל השדה להיזכר בו ; ובית הלל אומרים: שכחה – והוא של העניים . מחלוקת בית שמי ובית הלל במשנה כאן מובאת במשנה עדויות ד,ד, שנאספו שם דברים מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל ובהם גם הדבר במשנה כאן. הנוסח בדברי בית שמי ובית הלל בשלושת כתבי היד של המשנה בפאה ובעדויות ובקטע גניזה של המשנה בפאה הוא כמו הנוסח במשנתנו. • • •

תלמוד עומר הסמוך לדבר מסוים ששכחו מציעים קושיה על דברי בית שמי: וקשיא על דבית שמי! – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית שמי! בגפה ובגדיש (צריך לומר: ' בבקר ובכלים ') – במקרה של עומר הסמוך לבקר ולכלים, - דבר שאינו (במסירה שלפנינו מחק מגיה 'שאינו' וכתב 'שהוא' כמו בכתב יד רומי, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) מסויים, ואינון אמרי (צריך לומר: 'אמרי ן ', כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים) – והם (בית שמי) אומרים : אינן (צריך לומר: ' אינו ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) שכחה?! – כיוון שהעומר במקום שאינו מסוים, שכן בקר וכלים הם דברים תלושים מהקרקע ואינם קבועים במקומם, מדוע אינו שכחה? (אין מתרצים את הקושיה) ומציעים קושיה על דברי בית הלל: וקשיא על דבית הלל! – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית הלל! בבקר ובכלים (צריך לומר: ' בגפה ובגדיש ') – במקרה של עומר הסמוך לגפה ולגדיש, - דבר שאינו מסויים (צריך לומר כמו בקטע ירושלים: 'דבר שהוא מסויים') , ואינון אמרין – והם (בית הלל) אומרים : הוא (מילה זו יתירה, ואינה בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) שכחה?! – כיוון שהעומר במקום מסוים, שכן גפה וגדיש הם דברים מחוברים לקרקע וקבועים במקומם, הריהו כאילו לא שכחו, ומדוע הוא שכחה? (אין מתרצים את הקושיה) סוגיה זו בנוסח שלפנינו קשה להבנה. ר"ש משנץ כתב שנראה לו שיש להגיה את הנוסח ולומר להפך. רא"פ ורידב"ז הציעו נוסח זהה לנוסח שהצעתי. הגר"א הציע נוסח זה: 'וקשיא על דבית הלל ! בגפה ובגדיש - דבר שהוא מסויים, ואינון אמרין: שכחה ?! - וקשיא על דבית שמי ! בבקר ובכלים - דבר שאינו מסויים, ואינון אמרין: אינו שכחה ?!'. נוסח זה זהה לנוסח שהצעתי אך בסדר משפטים הפוך. הנוסח שהצעתי עדיף, כי בכל מקום בירושלמי שהקשו על דברי בית שמי ודברי בית הלל הקדימו את הקושיה על דברי בית שמי לקושיה על דברי בית הלל.

במשנה במקום אחר (פאה ז,א) שנינו: כל זית – עץ זית, שיש לו שֵׁם – שהוא מפורסם, בשדה... ושכחו - אינו שכחה – מפני שעתיד לזוכרו בסוף . במה דברים אמורים – שזית שיש לו שם אינו שכחה ? בשמו ובמעשיו ובמקומו – שיש לו שם לוואי, או שהוא ידוע במעשיו (תוצרתו, יבולו) שהוא עושה, או שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו ... במקומו - ש הוא עומד בצד הגת או בצד ה פירצה. כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ז,א. מציעים שמקור תנאי סתמי מתאים לשיטת בית שמי: מתניתא דבית שמי – המשנה [היא] של בית שמי , דבית שמי אומרים (בכתב יד רומי: 'אמרין') : העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש... - אינו שכחה – הרי שלפי בית שמי, עומר שהוא מיוחד במקומו שהוא נמצא בו ושכחו - אינו שכחה. ולכן המשנה להלן, ששנינו בה שזית שהוא מיוחד במקומו שהוא גדל בו ושכחו - אינו שכחה, היא לפי בית שמי . ודוחים את ההצעה שהוצעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : דברי הכל היא – המשנה להלן נכונה לפי הכול, אף לפי בית הלל, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, כמוסבר להלן . ומציעים הבחנה בין המקרים השונים: תמן – שם (במשנה להלן), - דבר מחובר בצד דבר מחובר – עץ הזית הוא דבר מחובר, והוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה שהן דברים מחוברים, ולכן אין לו דין שכחה, מפני שוודאי ייזכר בזית משום מקומו המסוים , ברם הכא – אבל כאן (במשנתנו), - דבר תלוש בצד דבר מחובר – העומר הוא דבר תלוש והוא יכול להיטלטל למקום אחר, ולכן יש לו דין שכחה, אף ששכחו אצל דבר המסוים שהוא מחובר (לפי דברי רבי יוסי ניתרצה הקושיה לעיל על דברי בית הלל) . עד כאן המקבילה בירושלמי להלן. מקורה של הסוגיה המקבילה הוא בירושלמי להלן, משום שהיא מוסבת על המשנה שם. בדברי רבי יוסי הפכו כאן את שני חלקי המשפט כדי להתאים את 'תמן... ברם הכא' לכאן. כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכול.

ומביאים ברייתא: אמר רבי אילעאי (תנא בדור השלישי) : שאלתי את רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) : באֵילוּ עומרין חלוקין בית שמי ובית הלל – במשנתנו ? אמר לי(ה) – רבי יהושע : בתורה הזאת! – לשון שבועה. עומר הסמוך (בכתב יד רומי: 'שהוא סמוך') לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו - בית שמי אומרים: שכחה; ובית הלל אומרים: אינו שכחה (כן הוא גם בכתב יד רומי ובקטע ירושלים. ולפי זה משנתנו היא שלא כרבי יהושע, וסבר רבי יהושע שבית שמי לחומרא ובית הלל לקולא. אבל רש"ס ושאר מפרשי הירושלמי הגיהו על פי נוסח משנתנו: 'בית שמי אומרים: אינו שכחה ; ובית הלל אומרים: שכחה '. ולפי גרסה זו משנתנו כרבי יהושע) (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מן 'חלוקין' עד 'ושכחו' ומגיה השלים) . וכשבאתי אצל רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – ושאלתי אותו שאלה זו , אמר לי – רבי אליעזר : לא נחלקו בית שמי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו שהוא שכחה. ועל מה נחלקו? על העומר שנטלו – בעל השדה, ונתנו – הניחו למשך זמן מסוים, בצד הגפה, או בצד הגדיש, או בצד הבקר, או בצד הכלים, ושכחו, שבית שמי אומרים: אינו שכחה, מפני שזכה בו – בעל השדה זכייה גמורה כשנטלו, ואף ששכחו אחר כך, אין זה נחשב בגדר שכחה שהוא של עניים , ובית הלל אומרים: שכחה – מפני שלא זכה בו זכייה גמורה כשנטלו, כיוון שהניחו באותם מקומות . וכשבאתי והרציתי (סיפרתי, הצעתי) את הדברים לפני רבי לעזר בן עזריה (תנא בדור השלישי) , אמר לי: הברית! – לשון שבועה. הן (בכתב יד רומי: 'הן הן') הדברים שנאמרו לו למשה בחורב – רבי אלעזר בן עזריה אימץ את עמדת רבי אליעזר . ב תוספתא פאה ג,ב שנו: אמר רבי אלעאי: שאלתי את רבי יהושע, על אלו עומרים נחלקו בית שמיי ובית הלל? אמר לי: התורה הזאת! על אלו העומרים, הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו (על פי המשנה צפוי להשלים כאן: 'בית שמיי אומרים: אינו שכחה, ובית הלל אומרים: שכחה', אך בירושלמי נוסף כאן: 'בית שמי אומרים: שכחה, ובית הלל אומרים: אינו שכחה', ומכאן שעל פי הירושלמי משנתנו אינה משנת רבי יהושע. ברם ראה הגהת מפרשי הירושלמי בירושלמי). וכשבאתי ושאלתי את ר' ליעזר, אמר לי: מודים באלו שאין (=שהן ("מחקרים בספרות התלמוד", עמוד 322; "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רלד, הערה 38 א)) שכחה (על פי הירושלמי כולם מודים במקרים אלו שהם שכחה). על מה נחלקו? על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגדר ושכחו (על פי גרסת הירושלמי לא החזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד גדר, אלא שנטלו ונתנו בצד אותם מקומות שהוזכרו לעיל), שבית שמיי אומרים: אינו שכחה, מפני שזכה בו, ובית הלל אומרים: שכחה. וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי לעזר בן עזריה, אמר לי: התורה! אלו דברים שנאמרו למשה בסיני. לפי התוספתא, משנתנו (ששנתה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעומר שהוא סמוך לגפה) שנתה כרבי יהושע, ובעומר שהחזיק בו מודים שאינו שכחה (להלן משנה ג), אבל רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזריה שנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו, ומודים בעומר שהוא סמוך לגפה שהוא שכחה ("מחקרים בספרות התלמוד", עמוד 322). רבי אלעאי היה תלמידו המובהק של רבי אליעזר, ולמד גם אצל רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה. הוא הכיר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל כשהיא מנוסחת באופן כללי, ושאל על מה היא נסבה. רבי יהושע ענה לו שהם נחלקו בכל העומרים הנמצאים ליד מקום מסוים. ברם רבי אליעזר הכיר מסורת שונה שלפיה המחלוקת היא רק במקרה של עומר שכבר החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בצד הגפה / הגדר. רבי אלעזר בן עזריה אישר את פרשנות המחלוקת ואמר שמסורת זו נאמרה למשה מסיני. איננו יודעים איזו פרשנות אישר רבי אלעזר בן עזריה. עורך המשנה סתם את משנתנו כרבי יהושע ושלא כרבי אליעזר. הביטוי שמסורת זו נאמרה למשה מסיני אינו תיאור עובדתי-היסטורי. לא ייתכן שלמישהו יש מסורת מסיני על פרשנות לדברי בית שמאי ובית הלל, ולא ייתכן שהמסורת תוקדם לימי שני הבתים. יתר על כן, וכי מניין לרבי אלעזר בן עזריה מסורת שרבותיו אינם מכירים? הביטוי הוא ספרותי ונועד לקבוע כי הדברים אמיתיים ללא ספק, יש בהם אמת דתית, ולא ניסיון לשחזור היסטורי. מסורת הדומה מבחינת עיצובה למשנתנו היא משנת פסחים ב,ה וחלה א,ו (ראה תוספתא חלה א,ו ובבלי פסחים לח,ב. התוספתא והבבלי מוסרים אותה מסורת בשינויים) ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמוד 205). • • • קולי בית שמאי וחומרי בית הלל ברוב ההלכות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים. במשנה עדויות פרק ד נמנות עשרים ושלוש הלכות שבהן בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים.

מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה כתובות ח,א) שנינו: האשה שנפלו לה נכסים – קיבלה בירושה או במתנה, עד שלא תתארס – קודם שנתארסה, - מודים – מסכימים, בית שמי ובית הלל שהיא מוכרת ונותנת וקיים – לאחר שנתארסה היא רשאית למוכרם או ליתנם במתנה ומעשיה קיימים, שעדיין הנכסים ברשותה . נפלו לה – נכסים, משנתארסה – לאחר שנתארסה, - בית שמי אומרים: תמכור – כל זמן שהיא ארוסה, אבל משנישאת לא תמכור ; ובית הלל אומרים: לא תמכור – שאף על פי שהנכסים ברשות האישה, הבעל אוכל פירותיהם . אלו ואלו מודים – אף בית הלל מסכימים , שאם מכרה – האישה נכסים שנפלו לה לאחר שנתארסה, כל זמן שהיא ארוסה, ונתנה - קיים – המכר או המתן . כאן התחלת מקבילה בירושלמי כתובות ח,א. ומציעים קושיה: רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'רבי יסא' - רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : ולמה לא תנינתה – ולמה לא שנינו אותה (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובמקבילה: 'ולמה לא תניתה' - ולמה לא שנה אותה [התנא]) מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל? – למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל שנמנו שם? שלכאורה ראוי היה להזכיר שם מחלוקת זו שבה בית שמי מקלים ובית הלל מחמירים, שכן בית שמי אומרים שהאישה רשאית למכור את הנכסים, ובית הלל אומרים שהאישה אינה רשאית למכור את הנכסים. ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס): לא אתינן מתני(תא) (תוקן כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מתני') – לא באנו לשנות אלא דבר שהוא חומר (חומרה) משני צדדין וק ו ל (קולה) משני צדדין – התנא של המשנה לא שנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל במשנה עדויות פרק ד, מכיוון שהמשנה שם באה לשנות רק דברים מסוג מסוים, שבהם בית הלל מחמירים משני הצדדים הנוגעים לעניין הנידון (מחמירים בכל צד, בלא שום צד של קולה) ובית שמי מקלים משני הצדדים הנוגעים לעניין הנידון (מקלים בכל צד, בלא שום צד של חומרה) , ברם הכא – אבל כאן (במשנה כתובות), - חומר הוא מצד אחד וק ו ל מצד אחד (בכתב יד רומי: 'אחר') – גם בית שמי וגם בית הלל מחמירים מצד אחד ומקלים מצד שני, שבית שמי מחמירים מצד הבעל ומקלים מצד האישה, ובית הלל מחמירים מצד האישה ומקלים מצד הבעל. ולכן לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד . ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה פאה ו,א): בית שמי אומרים: הבקר לעניים הבקר; ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים! הרי הוא ק ו ל לעניים וחומר הוא לבעל הבית – בית שמי מקלים מצד העניים ומחמירים מצד בעל השדה, שכן בית שמי אומרים שהעניים זוכים כדין הפקר. וכן בית הלל מחמירים מצד העניים ומקלים מצד בעל השדה, שכן בית הלל אומרים שאין העניים זוכים כדין הפקר , ותניתַהּ – ושָׁנה אותה / ושונה אותה (את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין הפקר לעניים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל) ! – ואם כן, למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל? ומתרצים את הקושיה: (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובמקבילה נוסף 'אמר ליה:' - אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס):) ק ו ל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית – בית שמי מקלים מצד העניים ואינם מחמירים מצד בעל השדה , שמדעתו הובקרו (בקטע ירושלים ובמקבילה ובנוסח רש"ס: ' הִבְקִירוֹ ') – בעל השדה הפקיר מרצונו, ולכן זכיית העניים מדין הפקר אינה חומרה לו. וכן בית הלל מחמירים מצד העניים ואינם מקלים מצד בעל השדה. הרי שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד (כל צד כאן הוא צד העניים בלבד), ולכן שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין הפקר לעניים במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל . ומציעים קושיה ממשנה על האמור לפני כן: אמר ליה: – אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסי): והתנינן: – והרי שנינו (משנה פאה ו,ב): ה עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים, ושכחו - בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה! הרי הוא ק ו ל לבעל הבית וחומר הוא לעניים – בית שמי מקלים מצד בעל השדה ומחמירים מצד העניים, שכן בית שמי אומרים שהעומר של בעל השדה. וכן בית הלל מחמירים מצד בעל השדה ומקלים מצד העניים, שכן בית הלל אומרים שהעומר של העניים , ותניתַהּ – ושָּנה אותה / ושונה אותה (את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין העומר הסמוך לגפה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל) ! – ואם כן, למה לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל? ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס): ק ו ל הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים – בית שמי מקלים מצד בעל השדה ואינם מחמירים מצד העניים , שאדיין לא זכו בהן (צריך לומר כמו במקבילה ובנוסח רש"ס: ' בו ') – עדיין לא זכו העניים בעומר, ולכן שייכות העומר לבעל השדה אינה חומרה להם, שלא הפסידו דבר משלהם. וכן בית הלל מחמירים מצד בעל השדה ואינם מקלים מצד העניים. הרי שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד (כל צד כאן הוא צד בעל השדה בלבד), ולכן שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין העומר הסמוך לגפה במשנה עדויות פרק ד עם הדברים שהם מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל . ומציעים קושיה: (בקטע ירושלים נוסף 'אמר ליה:' - אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסי):) ואמור (ואֵמַר (ציווי)) אוף הכא: – ואֱמוֹר גם כאן (במשנה כתובות): ק ו ל הוא לאשה ואינו חומר לבעל (הבית) (מילה זו יתירה והיא אשגרה מלעיל, ואינה בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובמקבילה) – בית שמי מקלים מצד האישה ואינם מחמירים מצד הבעל , שאדיין לא זכה בה (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: ' בהן ') – עדיין לא זכה הבעל בנכסים, ולכן רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה אינה חומרה לבעל, שלא הפסיד דבר משלו. וכן בית הלל מחמירים מצד האישה ואינם מקלים מצד הבעל ! – מדוע לא נאמר, כפי שמתבקש לכאורה לאור דברים מקבילים שנאמרו לפני כן, שכמו ששנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין העומר הסמוך לגפה במשנה עדויות פרק ד, משום שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד, כך היה לו לשנות שם את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה, משום שבית שמי מקלים מכל צד ובית הלל מחמירים מכל צד (כל צד כאן הוא צד האישה בלבד)! ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי פינחס): מכיון שקידשה, לזכותה ולזכותו נפלו – גם האישה וגם הבעל זוכים בנכסים שנפלו לה לאחר שנתארסה, ולכן רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה היא חומרה לבעל. הרי שבית שמי מקלים מצד האישה ומחמירים מצד הבעל. וכן בית הלל מחמירים מצד האישה ומקלים מצד הבעל. ולכן לא שנה התנא של המשנה את מחלוקת בית שמי ובית הלל בעניין רשות האישה למכור את נכסיה שנפלו לה לאחר שנתארסה במשנה עדויות פרק ד . כבר תמה רעק״א בגליון המשניות ורז״פ אחריו בפירושו, שלא שאל רבי פינחס ממחלוקת בית שמאי בעדויות פרק ד במשנה ג סיפא: "כל עומרי השדה" וכו'. אלא שגרסת הירושלמי במחלוקת זו שבפאה כנוסח כתב יד ליידן ששנה ״שכחה״ בדברי בית שמאי, ומשנה זו לא היתה שנויה לפניהם בעדויות פרק ד, ועל כן לא שאל רבי פינחס ממחלוקת זו. ובעדויות נוספה בספרים המחלוקת של משנה ג סיפא על פי פאה ו,א בנוסח שלנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 964 = "מחקרים בספרות התלמוד", עמוד 323). אין צורך לומר כך ליישוב התמיהה. גרסת הירושלמי במשנה בפאה לעיל: "כל עומרי השדה" וכו' "בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה", ומשנה זו היתה שנויה בעדויות פרק ד. וליישוב התמיהה אפשר לומר, שאכן הירושלמי במקורו הקשה מן המשנה "כל עומרי השדה" וכו' ותירץ את הקושיה כמו שתירץ את הקושיה מן המשנה "העומר שהוא סמוך לגפה" וכו', אלא שנשמטו הקושיה מן המשנה "כל עומרי השדה" וכו' והתירוץ לקושיה זו, בשל דמיונם לקושיה מן המשנה "העומר שהוא סמוך לגפה" וכו' והתירוץ לקושיה זו.

ב משנה כתובות ח,א שנינו עוד: אמר רבי יהודה: אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה – לאחר שנתארסה , לא יזכה בנכסים – שלה ?! – ולמה מִכרה קיים? אמר להם – רבן גמליאל : על החדשים אנו בושים – מצטערים אנו על ההלכה הנשנית להלן, שהנכסים החדשים, והם הנכסים שנפלו לה לאחר שנישאה, שאם האישה מכרה אותם, הבעל מוציא מיד הלקוחות, והרי הנכסים שלה הם , אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים – ועוד אתם מבקשים לומר אף בישנים, והם הנכסים שנפלו לה קודם שנישאה, שאם מכרה אותם בעודה ארוסה, שיהא מִכרה בטל . ומביאים ברייתא: אמר רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : אמרו לפני רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) : [רבינו,] (נוסף על פי קטע ירושלים. ובכתב יד רומי: 'ר'') הואיל והארוסה אשתו (בקטע ירושלים ובמקבילה נוסף 'היא') והנשואה אשתו (בקטע ירושלים ובמקבילה נוסף 'היא') , מה זו – הנשואה, מִכרה בטל – כשם שנשואה שמכרה נכסיה מכרה בטל , אף זו – הארוסה, מִכרה בטל – אף כשמכרה כשהיא ארוסה יהא מכרה בטל ! אמר ליה (צריך לומר כמו בקטע ירושלים ובמקבילה: ' להן ') – רבן גמליאל : בחדשים אנו בושין – בנכסים שנפלו לה עכשיו כשהיא נשואה ומכרה אותם אנו בושים במה שאמרו שהבעל מוציא אותם, לפי שאנו סוברים שגם בנכסים אלה מכרה קיים , אלא שאתם מגלגלין עמנו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: ' עלינו את ') הישנים – את הנכסים שנפלו לה לפני שנישאה ומכרה אותם בעודה ארוסה . ב משנה כתובות ח,א שנינו עוד: נפלו לה – נכסים, משנישאת – לאחר שנישאה, - אלו ואלו – בית שמי ובית הלל, מודים, שאם מכרה ונתנה, שהבעל מוציא מיד הלקוחות – את הנכסים שמכרה ונתנה . עד שלא נישאת – נפלו לה נכסים קודם שנישאה , ונישאת – אחר כך, - רבן גמליאל אומר: אם מכרה ונתנה - קיים – הירושלמי כתובות ח,א שונה: מוכרת ונותנת וקיים . אמר רבי חנינא בן עקיבא (תנא בדור הרביעי) : אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וזכה באשה – לאחר שנישאה , לא יזכה בנכסים – שלה ?! אמר להם – רבן גמליאל : על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים. ומבארים: אֵילוּ הן החדשים? משנישאת – הנכסים שנפלו לה לאחר שנישאה ומכרה אותם . ואֵילוּ הן הישנים? עד שלא נישאת – הנכסים שנפלו לה לפני שנישאה, ונישאת – ומכרה אותם לאחר שנישאה (כך הוא הביאור של "הישנים" לפי המסורת של רבי חנינא בן עקיבא. אבל לפי המסורת של רבי יהודה לעיל, הביאור של "הישנים" הוא: 'עד שלא נישאת' - הנכסים שנפלו לה לפני שנישאה ומכרה אותם בעודה ארוסה. דברי רבי יהודה שונים מדברי רבי חנינא בן עקיבא אף על פי שהלשון זהה. לפי רבי יהודה אמר רבן גמליאל את דבריו ("רבן גמליאל אומר: אם מכרה ונתנה - קיים / מוכרת ונותנת וקיים") בעודה ארוסה, ואילו לפי רבי חנינא בן עקיבא אמר רבן גמליאל את דבריו בנשואה. - על המשנה כתובות ח,א ומקורותיה ראה "'בני התלמוד הפסיקו וקפצו להקשות בתוך הברייתא': בבלי כתובות עח ע"א-ע"ב", "תרביץ" ס, עמוד 564 ואילך) . עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות. נראה שמקורה של הסוגיה המקבילה הוא בכתובות על המשנה שם, שכן הסוגיה פותחת בקושיה הקשורה למשנה שם, ומכתובות הועתקה הסוגיה לפאה, משום שהסוגיה מביאה בהמשכה את המשניות כאן. כשהועתקה הסוגיה משם לכאן, הועתקה עימה בהעתקת יתר גם הברייתא והביאור שאחריה המוסבים על המשך המשנה שם. ב תוספתא כתובות ח,א שנו: אמר רבי יהודה: אמרו לפני רבן גמליאל: הואיל וארוסה אשתו ונשואה אשתו, מה זו - מכרה בטל, אף זו - מכרה בטל. אמר להם: בחדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים. אמר רבי חנינא בן עקביא: לא כך השיבן רבן גמליאל אלא כך אמר להם: לא, אם אמרתם בנשואה שהוא זכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, תאמרו בארוסה שאין זכיי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה?! אמרו לו: הרי שנפלו לה נכסים עד שלא נישאת, ונישאת! (ומה דעתך בזו?) אמר להם: אף זו לא תמכור, אם מכרה ונתנה - קיים. אמרו לו: הואיל וזו אשתו וזו אשתו, מה זו ( שנפלו לה נכסים משנישאת ) - מכרה בטל, אף זו (שנפלו לה נכסים עד שלא נישאת, ונישאת) - מכרה בטל. אמר להם: בחדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים . • • •