אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ו:א

משנה בית שמי אומרים: הֶבְקֵר (הפקר - ויתור על בעלות מדעת הבעלים) לעניים – המפקיר תבואתו לעניים בלבד, ולא לעשירים, הבקר – הרי היא הפקר, והעניים הזוכים בה פטורים מלעשר אותה, כדין מתנות העניים ; ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים, כשמיטה – כשנת השמיטה, שתבואתה הפקר לכול ופטורה ממעשרות. והמפקיר תבואתו לעניים בלבד - אינה הפקר אלא מתנה והזוכים בה חייבים לעשר אותה . כל עומרי השדה של קב קב – שאין בכל עומר אלא קב אחד בלבד, והוא שישית הסאה, ואחד של ארבעת קבים, ושכחו – בעל השדה שכח בשעת העימור (איסוף העומרים לגורן) את העומר הגדול של ארבעה קבים, - בית שמי אומרים: אינו שכחה – אין לו דין שכחה, ומותר לבעל השדה לחזור ולקחתו, משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לארבעה עומרים של קב קב, כמו כל עומרי השדה, שלדעת בית שמי (להלן משנה ה) ארבעה עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה אינם שכחה ; ובית הלל אומרים: שכחה – שאין בית הלל סוברים שרואים אותו כאילו הוא חלוק . שתי מחלוקות בית שמי ובית הלל במשנה כאן מובאות במשנה עדויות ד,ג, שנאספו שם דברים מקולי בית שמי ומחומרי בית הלל ובהם גם שני הדברים במשנה כאן. בשני כתבי יד של המשנה בפאה: 'בית שמי אומרים: שכחה; ובית הלל אומרים: אינו שכחה', והוגה באחד מהם בגיליון, ובכתב יד שלישי ובקטע גניזה של המשנה: 'בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה'. אבל בשלושת כתבי היד של המשנה בעדויות: 'בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה'. • • •

תלמוד הפקר לעניים במשנה שנינו: "בית שמי אומרים: הבקר לעניים הבקר; ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיובקר אף לעשירים, כשמיטה". מביאים מחלוקת אמוראים בטעמיהם של בית שמי ובית הלל. רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : טעמיהו (זה לשון בבלי, וצריך לומר: ' טעמהון '. ובכתב יד רומי: 'טעמון') דבית שמי: – טעמם של בית שמי: "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם " (ויקרא כג,כב) – תשאיר את הפאה והלקט בשדה, והעניים יבואו לאסוף אותם, - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילים היתירות: "תַּעֲזֹב אֹתָם"? יש לך עזיבה אחרת (בקטע ירושלים ובנוסח רש"ס נוסף 'שהיא') כזו – יש ללמוד מהמילים האלו על עזיבה אחרת שהיא פטורה מן המעשרות כמו עזיבת הפאה והלקט, וזו הפקר . מה זו – עזיבת הפאה והלקט, - לעניים ולא (בכתב יד רומי: 'אבל לא') לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - לעניים ולא (בכתב יד רומי: 'אבל לא') לעשירים – אפילו הפקיר תבואתו רק לעניים - הרי היא הפקר והעניים פטורים מלעשר אותה, כמו הפאה והלקט שהוא עוזב רק לעניים . 'שנאמר במקום אחר' לאו דווקא, שהרי דיני הפקר לא נתפרשו במקום אחר בתורה ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לג, הערה 21). במשנה חלה א,ג שנינו, שהפקר פטור מן המעשרות. ועל זה אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: "זה אחד משלושה מקריות שהן מחוורין בתורה (שהם דבר תורה): "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", מה שיש לך ואין לו - את חייב ליתן לו, יצא הבקר שידך וידו שווין בו" (ירושלמי תרומות א,ה; מעשרות א,א; חלה א,ג; ערלה א,א; נדרים ד,ח). וזהו 'שנאמר במקום אחר'.

אמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : טעמייהו (צריך לומר: ' טעמהון '. ובכתב יד רומי: 'טעמון') דבית הלל: – טעמם של בית הלל: " וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ " (שמות כג,יא) – בשנה השביעית תעזוב את הארץ מעבודה, שלא תזרע אותה, ותפקיר את פירותיה, שלא תאסוף את תבואתה, - ( ו ) מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: "וּנְטַשְׁתָּהּ"? יש לך נטישה אחרת כזו – יש ללמוד מהמילה הזו על נטישה אחרת שהיא פטורה מן המעשרות כמו נטישת הפירות בשנה השביעית, וזו הפקר . מה זו – נטישת הפירות בשנה השביעית, - בין לעניים בין לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - בין לעניים בין לעשירים – רק אם הפקיר תבואתו לעניים ולעשירים - הרי היא הפקר ופטורה ממעשרות, כמו הפירות בשנה השביעית שהוא נוטש לעניים ולעשירים . ושואלים (לפי רבי יוחנן): מה מקיימין בית הלל טעמהון דבית שמי: – מה מקיימים (מיישבים ומפרשים) בית הלל את טעמם של בית שמי: "תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא כג,כב) ? ומשיבים: מיע ( ו ) ט – המילה "אותם" באה למעט (להוציא מתוך הכלל: "אותם" אבל לא דבר אחר) . זו – עזיבת הפאה והלקט, - לעניים ולא לעשירים, אבל מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - בין לעניים בין לעשירים – רק אם הפקיר תבואתו לעניים ולעשירים - הרי היא הפקר ופטורה ממעשרות (לפי רבי יוחנן, בית שמי דורשים את המילה "תעזוב" ריבוי ובית הלל דורשים את המילה "אותם" מיעוט) .

ושואלים (לפי רבי שמעון בן לקיש): מה מקיימין בית שמי טעמהון דבית הלל: – מה מקיימים (כיצד מיישבים ומפרשים) בית שמי את טעמם של בית הלל: "תִּשְׁמְטֶנָּה (מילה זו יתירה ואינה בנוסח רש"ס) וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג,יא) ? ומשיבים: נטישה (מילה זו יתירה ואינה בקטע ירושלים ובנוסח רש"ס) מיע ( ו ) ט – כינוי הגוף במילה "ונטשת ה " בא למעט (להוציא מתוך הכלל: אותה אבל לא דבר אחר) . זה (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'זו') – נטישת הפירות בשנה השביעית, - בין לעניים בין לעשירים, אבל מה שנאמר במקום אחר – הפקר, - לעניים אבל לא לעשירים – אפילו הפקיר תבואתו רק לעניים - הרי היא הפקר והעניים פטורים מלעשר אותה (לפי רבי שמעון בן לקיש, בית הלל דורשים את המילה "ונטשתה" ריבוי ובית שמי דורשים אותה מיעוט) . ומציעים סיוע לדברי אמורא מייתור לשון המשנה: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : לישן מתניתא מסייעא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: ' מסייע '. - בא בלשון נקבה - 'מסייעא' - משום שנמשך אחרי 'מתניתא' הסומך, ובהשפעת המונח השגור 'מתניתא מסייעא לרבי' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 850, הערה 582)) – לשון המשנה מסייע לרבי שמעון בן לקיש: ובית הלל אומרים: אינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים, כשמיטה (משנה פאה ו,א) – מן המילה המיותרת "כשמיטה" אפשר לדייק, שהמקור לשיטת בית הלל הוא השמיטה .

הבקר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: ' הִבקִיר ') לבהמה אבל לא לאדם, או שהבקיר לגוים אבל לא לישראל, או שהבקיר לעשירים אבל לא לעניים - דברי הכל – לפי כל החכמים, אין הֶבְקֵירוֹ הבקר – גם לפי רבי יוחנן, שבית שמי דורשים את המילה "תעזוב" ריבוי, וגם לפי רבי שמעון בן לקיש, שבית שמי דורשים את המילה "ונטשתה" מיעוט, אין הפקרו הפקר לשיטת בית שמי במקרים האלה, שאין ללמוד מהריבוי או מהמיעוט שבמקרים האלה הפקרו הפקר, כיוון שאינם דומים לעזיבת הפאה והלקט שהיא רק לאדם ולישראל ולעניים ואינה לבהמה או לגויים או לעשירים, ואינם דומים לנטישת הפירות בשנה השביעית שהיא לכול . הבקיר לאדם אבל לא לבהמה, או שהבקיר לישראל אבל לא לגוים, או שהבקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת - תפלוגתא (בכתב יד רומי: 'תפלגה') דרבי יוחנן ודרבי שמעון בן לקיש – מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש (דינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת אמוראים. - 'תפלוגתא' היא הצורה המיודעת של הצורה הבלתי מיודעת 'תפלוגה' / 'תפלגה'. וייתכן שהשתמשו בצורה המיודעת תחת הבלתי מיודעת, כפי שמצאנו למשל בצורה 'עובדא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1450, הערה 743)) . ומפרטים את המחלוקת בעניין הנידון: על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן , הבקירו הבקר – לפי רבי יוחנן, שבית שמי דורשים את המילה "תעזוב" ריבוי, יש ללמוד מהריבוי שגם במקרים האלה הפקרו הפקר לשיטת בית שמי, כיוון שהם דומים לעזיבת הפאה והלקט שהיא רק לאדם ולישראל עניים (הפאה והלקט ניטלים לפי הנוהג המקובל על ידי עניי אותה העיר ולא על ידי עניי עיר אחרת) . על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש – על דעתו של רבי שמעון בן לקיש , אין הבקירו הבקר – לפי רבי שמעון בן לקיש, שבית שמי דורשים את המילה "ונטשתה" מיעוט, אין ללמוד מהמיעוט שבמקרים האלה הפקרו הפקר לשיטת בית שמי, כיוון שאינם דומים לנטישת הפירות בשנה השביעית שהיא לכול (אבל יש ללמוד מהמיעוט שאם הפקיר לעניים ולא לעשירים - הפקרו הפקר לשיטת בית שמי, כיוון שכך מצינו בפאה ובלקט) . רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נחלקו לשיטת בית שמי, אבל לשיטת בית הלל, אף לפי רבי יוחנן, אין הפקרו הפקר במקרים האלה. וכך עולה מדברי רמב"ם למשנה: "וממה שראוי שתדע, כי לבית שמאי, מי שהפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגויים, ולעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת - כל זה הפקר ואינו חייב במעשרות", ונקט רמב"ם כרבי יוחנן. וכיוון שלשיטת בית הלל אין הפקרו הפקר במקרים האלה, השמיט רמב"ם בהלכותיו את המקרים האלה. - כך פירש וכתב רז"פ, והסכים עימו ב"תוספתא כפשוטה". אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : בפירוש פליגין – חלוקים בפירוש (אין אנו צריכים להסיק את דעותיהם של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש במקרים שלעיל ממה שאמרו בטעמם של בית שמי, אלא שמענו במפורש את דעותיהם) . הבקיר לאדם אבל לא לבהמה, או שהבקיר לישראל אבל לא לגויים, או שהבקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת - רבי יוחנן אמר: הבקירו הבקר. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין הבקירו הבקר. ב תוספתא פאה ג,א שנו: מודים בית שמיי ובית הלל, שאם הפקיר לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגויים - הפקר. בירושלמי מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בזה, ורבי יוחנן בשיטת הברייתא שבתוספתא. ברם המחלוקת של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בירושלמי היא לפי בית שמאי, אבל לבית הלל גם בזה אינו הפקר, שלא כמו הברייתא שבתוספתא ("תוספתא כפשוטה").

ומציעים מחלוקת במקרה אחר: אמר רבי אבין (בכתב יד רומי: 'בון') בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הדא דאמרה (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'אמרה'. - מילים אלו מיותרות ויש למוחקן (הגר"א, רז"פ ו"שערי תורת ארץ ישראל")) הבקר (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'הִבְקִיר') לעניים וזכו בהן עשירין – לדעת בית שמי שהפקר לעניים ולא לעשירים הוא הפקר, - תפלוגתא דרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) ורבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי (דינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת תנאים) . ומפרטים את המחלוקת בעניין הנידון: על דעתיה דרבי מאיר דו אמר: – על דעתו של רבי מאיר שהוא אומר: כיון שאדם מבקיר דבר [יצא] (הושלם על פי הירושלמי דמאי ג,ב ונדרים ד,ח) מרשותו – כיוון שאדם מפקיר דבר, הפקרו הפקר מיד ויוצא מרשותו, ואינו יכול לחזור בו, - הבקירו הבקר – אף שהפקיר לעניים, מיד יצא הדבר מרשותו, וזכו בו מי שזכו, אפילו עשירים . על דעתיה דרבי יוסי דו אמר: – על דעתו של רבי יוסי שהוא אומר: אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה – אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא כשזכה בו מי שהוא, וכל זמן שלא זכה בו אחר לא יצא מרשותו ויכול לחזור בו, - אין הבקירו הבקר – אין העשירים, שלא הפקיר להם, יכולים לזכות בו (בירושלמי נדרים ד,ח מביאים את הדעות של רבי מאיר ושל רבי יוסי בהסבר מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנה שם בעניין הפקר במקרה של המודר הנאה מחברו והיו שניהם מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל) . • • • הפקר סתם והפקר לזמן מוגבל כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ד,ח.

מציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בשהבקירה לזמן מרובה – הדין במקרה שהפקיר את שדהו הפקר סתם (הפקר לעולם) ידוע, שההפקר תקף ואינו חוזר בו . ואפילו (במסירה שלפנינו הגיה מגיה כמו בכתב יד רומי: 'אבל'. אבל גם בקטע ירושלים ובמקבילה: 'אפי'', וכך צריך לומר) הבקירה לזמן ממועט? – מה הדין במקרה אחר הדומה לו שהפקיר את שדהו לזמן מוגבל? האם ההפקר תקף ואינו חוזר בו או שלא? (מסוף הסוגיה ('הדא אמרה: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט') נראה שכך היא כוונת השאלה, וכן פירש הגר"א ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לה)) ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי ודיון במקור: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הסוגיה): הבקיר את שדהו – שהפקיר סתם (הפקר לעולם), ולא זכה בה אדם, - שנים ושלשה ימים (במקבילה: 'המבקיר שדהו - שלשה ימים') חוזר בו – המפקיר יכול לחזור בו בימים הראשונים משהפקיר ולבטל את ההפקר . [ ויש להציע דיוק מהמקור: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : לא אמר – התנא השונה את הברייתא, אלא שלשה – הדין בברייתא שהמפקיר סתם חוזר בו חל רק במקרה של חזרה בשלושת הימים הראשונים משהפקיר , הא – אבל לאחר שלשה אינו חוזר בו – המפקיר סתם אינו יכול לחזור בו אחרי שלושה ימים משהפקיר, וכל אדם יכול לזכות בשדה .] (משפט זה, שחסר גם בכתב יד רומי ובקטע ירושלים, הושלם על פי המקבילה. המשפט ישנו גם בנוסח רש"ס) תני – שונה רבי שמעון דימא (במקבילה: 'דיינא'. - לא נמצא חכם בשם זה בשום מקום אחר) קומי – לפני רבי זעירא: אפילו לאחר שלשה ימים (אינו) (מילה זו אינה במקבילה ובנוסח רש"ס, ואין לגרוס אותה, אבל ישנה בכתב יד רומי) חוזר בו ('שנים ושלשה' בלשון הברייתא לעיל היא מליצה על פי לשון המקרא, והכוונה לכמה ימים, ושניים ושלושה לאו דווקא, אלא אף יותר מזה) . אמר ליה: – אמר לו (רבי זעירא): מכיון דאת אמר: – מכיוון שאתה אומר: אפילו לאחר שלשה ימים חוזר בו , היא לאחר שלשה, היא לאחר כמה – הדין בהפקר סתם שחל במקרה של חזרה לאחר שלושה ימים, חל גם במקרה של חזרה לאחר ימים מרובים. הרי שרבי זעירא חזר בו מדבריו לעיל (לדעת רוב המפרשים, הירושלמי אינו פושט את שאלתו כאן, אלא להלן בסוף הסוגיה: 'הדא אמרה: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט', מן הברייתא שמובאת להלן ('אבל אם אמר: שדי מובקרת יום אחד, שבת אחת...'). וראיה לכך, שהברייתא המובאת כאן (שהיא ככל הנראה הרישא של הברייתא המובאת להלן) דנה בזמן החזרה המותרת בהפקר סתם (הפקר לעולם), ולא בחזרה בהפקר לזמן מוגבל. לפי זה, צריך לומר שהתלמוד הביא את כל הסוגיה (החל מ'הבקיר את שדהו...') אגב גררא, אף על פי שרובה אינו שייך כאן כלל. וכיוצא בו מצאנו במקומות אחרים בירושלמי ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לה)) . ומציעים סיוע לדברי אמורא מברייתא: לישן מתניתא מסייע – לשון המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייע לרבי זעירא: (בסוגיית נדרים התיבה 'לישן' חסרה. אפשר שלפנינו חילוף בין שני מונחים שקולים, וכן אפשר שתיבה זו נשמטה בטעות מסוגיית נדרים ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לו)) במה דברים אמורים – שהמפקיר חוזר בו ומבטל את ההפקר ? בשהבקיר סתם – לעולם . אבל אם אמר: " שדי מובקרת יום אחד, או שבת (שבוע) אחת, או חודש אחד, או שנה אחת, או שבוע (שבע שנים) אחד " (בקטע ירושלים: 'שביעית אחת'. - בקטע ירושלים מצאנו כאן שימוש מיוחד במילה 'שביעית' שאינה שנת השמיטה אלא שבע שנים, בלא קשר לשמיטה כלל ("לקראת הוצאה חדשה של שרידי הירושלמי", "לשוננו" עב, עמוד 280)) – שהפקיר את שדהו לזמן מוגבל , אם (במקבילה אין מילה זו) עד שלא זכה (בכתב יד רומי נוסף 'בה') – בשדה זו, בין הוא – המפקיר עצמו, בין אחר - (אינו) יכול (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובנוסח רש"ס ובמקבילה: 'יכול הוא', ואין המילה 'אינו') – המפקיר, לחזור בו – ולבטל את ההפקר , אבל (בקטע ירושלים ובמקבילה אין מילה זו) משזכה בה בין הוא בין אחר - אינו יכול לחזור בו. - ומציעים היסקים מן האמור לפני כן: הדא אמרה: – זאת אומרת: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט (במקבילה: 'ממועט') – הדין שחל בהפקר סתם (הפקר לעולם), חל גם בהפקר לזמן מוגבל (אף על פי שלעניין חזרה אין דינו של הפקר סתם כדין הפקר לזמן מוגבל, מן הברייתא עולה, שאם כבר זכו מהפקר לזמן מוגבל, אין המפקיר יכול לחזור בו, ומכאן שהפקר כזה תקף בדיוק כמו הפקר רגיל. וכאן נפשטה בעיית 'עד כדון' שבתחילת הסוגיה ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לז)) . הדא אמרה: – זאת אומרת: לא חשו על הערמה – אף אם המפקיר עצמו זוכה בהפקר, התבואה נפטרת ממעשרות, ולא חששו החכמים שמא הוא מפקיר את שדהו מתוך כוונה לחזור ולזכות בה ולהיפטר מן המעשרות, לפי שהפקר פוטר ממעשרות . הדא אמרה – זאת אומרת , שאדם מבקיר וחוזר וזוכה – ואין אומרים שכיוון שחזר המפקיר וזכה הריהו כמבטל את ההפקר, אלא זכיית המפקיר תקפה . כל הפירושים שהוצעו לפירוש 'לישן מתניתא מסייע לרבי זעירא' קשים, שהרי הברייתא המובאת בפסקה זו עוסקת בהפקר לזמן מוגבל, בעוד שרבי זעירא דן בחזרה בהפקר לעולם (בשתי מימרותיו בתחילת הסוגיה). ולפי שעה משפט זה אין לו פתרון ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לז). הדא פשיטא (צריך לומר: ' פשטא '. ובכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה: 'פשטה') שאילתיה דרבי זעירא – [הברייתא] הזאת פושטת את שאלתו (השאלה ששאל) רבי זעירא , דרבי זעירא אמר: הוא זמן מרובה, הוא זמן מועט (בכתב יד רומי: 'ממועט') – כוונת הירושלמי אינה ברורה, שהרי רבי זעירא התייחס לחזרה בהפקר רגיל (הפקר לעולם) (בשתי מימרותיו בתחילת הסוגיה), בעוד שהברייתא (='הדא') דנה בהפקר לזמן מוגבל. כמו כן קשה להבין למה התלמוד היה צריך לומר 'הדא פשטא שאילתיה דרבי זעירא', אחרי שכבר התברר ש'לישן מתניתא מסייע לרבי זעירא'. ואין בידי (ביד בעל המאמר) ליישב את הדברים בלי השערות מרחיקות לכת ('לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד לז) . עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים. ב תוספתא מעשרות ג,יא שנו: המפקיר את שדהו, שניים ושלושה ימים יכול לחזור בו. אם אמר: הרי שדי מופקרת יום אחד, שבת אחת, חודש אחד, שנה אחת, שבוע אחד, עד שלא זכה בינו לבין אחר (כלומר, בין הוא בין אחר) - יכול לחזור בו, משזכה בינו לבין אחר - אינו יכול לחזור בו. ב בבלי נדרים מג,ב-מד,א אמרו: תניא: המפקיר את שדהו - כל שלושה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו. אמר: תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע אחת, עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר - יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר - אין יכול לחזור בו. בברייתא שבתוספתא ובירושלמי: "שניים ושלושה ימים יכול לחזור בו". ובבבלי: "כל שלושה ימים יכול לחזור בו". הלשון 'שניים ושלושה' שבתוספתא ובירושלמי לאו דווקא, ולכן לפי התוספתא והירושלמי, אפילו לאחר שלושה יכול לחזור בו. אבל הבבלי נקט לשון אחר, ולכן לפי הבבלי, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו. רבי זעירא בירושלמי פירש תחילה את לשון הברייתא כבבלי אך חזר בו. • • •

עומר גדול ששכחו במשנה שנינו: "כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבים, ושכחו - בית שמי אומרים: אינו שכחה; ובית הלל אומרים: שכחה". מציעים שאלה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה טעם יש להסביר את דעת בית שמי במשנה?) ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם משום דבר מסויים (נבדל, מיוחד, ניכר) – אם משום שהעומר הגדול הוא דבר מסוים, שהוא גדול משאר העומרים, ובשל כך עתיד בעל השדה להיזכר בו, ולכן אינו שכחה, - דיו שנים! – אף אם העומר הגדול הוא של שני קבים, צריך הדין להיות שאינו שכחה, משום שהוא דבר מסוים, שהוא גדול משאר העומרים, ולמה שנינו שאם העומר הגדול הוא של ארבעת קבים - אינו שכחה? (במשניות הבאות ובפרק הבא מוסבר שעומר שהוא דבר מסוים אין בו דין שכחה) אם משום שורה – אם משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לארבעה עומרים של קב קב, שהם נידונים כשורה לעצמה, ולכן אינו שכחה, - דייו שלשה! – אף אם העומר הגדול הוא של שלושה קבים, צריך הדין להיות שאינו שכחה, משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לשלושה עומרים של קב קב, ושלושה עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה אינם שכחה, משום שהם נידונים כשורה לעצמה, שאין שורה פחות משלושה עומרים, ולמה שנינו שאם העומר הגדול הוא של ארבעת קבים - אינו שכחה? ומציעים תשובה לשאלה: חד בא רבי (צריך לומר: ' חד בירבי ') אמר חדא (צריך לומר: ' הדא ', כמו בכתב יד רומי) דרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) קומי רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : – חכם אחד אמר [המימרה] הזאת של רבי יוחנן לפני רבי שמעון בן לקיש: ('בירבי' - בנו של רבי. כלומר, בנו של חכם. והוא תואר כבוד) כל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה כבית שמי – העומר הגדול של ארבעה קבים אין לו דין שכחה לדעת בית שמי, משום שרואים אותו כאילו הוא חלוק לארבעה עומרים של קב קב שהם נידונים כשורה לעצמה, שלדעת בית שמי (להלן משנה ה) רק ארבעה עומרים סמוכים זה לזה שנשכחו בשדה אינם שכחה משום שורה . ומציעים קביעה: רבי יונה והוא בעי שועורה (צריך לומר: ' רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (דורש וחוקר, קובע) : והוא שיעורה ', כמו בכתב יד רומי ובקטע ירושלים ובנוסח רש"ס, וכן הגיה ב"פני משה") – לדעת בית שמי, השיעור שנתנה המשנה, שהעומר הגדול הוא פי ארבעה משאר העומרים שבשדה, הוא שיעור קבוע ומוחלט (כסגנון זה בירושלמי עירובין ב,ב ('והוא שיעורא') ובבא מציעא ד,ג ('שיעור[ה] הוא')) . כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין, ושכחו. כל עומרי השדה של שני קבין ואחד של שמונת קבין – הדין במקרה שכל העומרים של קב קב והעומר הגדול של ארבעה קבים, הוא הדין במקרה שכל העומרים של שני קבים והעומר הגדול של שמונה קבים, שלדעת בית שמי, אם העומר הגדול ששכחו הוא פי ארבעה משאר העומרים שבשדה - אינו שכחה, שהשיעור שנתנה המשנה הוא שיעור קבוע (מפרשי הירושלמי פירשו 'בעי' כאן כהצעת שאלה, אולם לנו נראה לפרש 'בעי' כאן כהצעת קביעה כמו במספר מקומות בירושלמי. וכן כתב ב"זהב הארץ") . • • •