אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ה:ו
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Peah 5:6 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה מעתה המשנה עוסקת בדיני שכחה. העומר ששכחוהו פועלים – בשעה שאספו את עומרי התבואה לגדיש או לגורן, ולא שכחו בעל הבית – בעל השדה, שהיה עימם בשדה באותה שעה, והיה העומר הזה זכור לו והתכוון לאוספו , או ש שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, או ש עמדו עניים בפניו – של העומר והסתירוהו מעיני בעל השדה והפועלים, או שחיפוהו בקש – כיסוהו בקש, כדי שלא יראוהו בעל השדה והפועלים, ואחר כך שכחוהו, - הרי זה אינו שכחה – לפי שהעניים גרמו שישכחו את העומר הזה . • • •
תלמוד שכחת שדה ושכחת עיר בעניין שכחה כתוב: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ; לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט) - אם אחרי קצירת התבואה תשכח אגודת שיבולים בשדה ולא תביא אותה אל הגורן - אסור לחזור ולקחתה, אלא יש להשאיר אותה בשדה כדי שיוכלו העניים לקחת אותה. מביאים ברייתא: העומר ששכחוהו פועלין ולא שכחו בעל הבית - אינו שכחה, דכתיב: – שכתוב: "קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ" (דברים כד,יט) – משמע שאם בעל הקציר, שהוא בעל השדה, שכח את העומר - הרי זה שכחה. אבל אם בעל השדה לא שכחו, אף על פי שהפועלים שכחוהו - אין לו דין שכחה . שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים - אינו שכחה, דכתיב: – שכתוב: (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אמ'' = אמרת, הרגיל בספרי זוטא ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 386, הערה 13) לציטוט פסוק או חלקו. ומגיה תיקן 'דכתיב' כמו בכתב יד רומי) "כִּי תִקְצֹר ... וְשָׁכַחְתָּ" (דברים כד,יט) – משמע שאם גם הקוצר, שהוא הפועל, שכח את העומר - הרי זה שכחה. אבל אם הפועל לא שכחו, אף על פי שבעל השדה שכחו - אין לו דין שכחה . רבי שמעון בן יהודה (תנא בדור החמישי) אומר משם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) : אפילו אחרים (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'אחרים' וכתב 'חמרים' (נוהגים בחמורים להעברת משאות), כמו שהוא בקטע גניזה ובכתב יד רומי. 'אחרים' גם בברייתא המקבילה שבתוספתא. והם אחרים הם חמרים) שהן (בקטע גניזה: 'שהיו') עוברין בדרך וראו עומר אחד – בשדה, ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית (לשון זה הוא אשגרה בטעות מן המשנה. וצריך לומר: ' ששכחוהו פועלים ובעל הבית ', וכן הגיהו ב"פני משה" והגר"א ורז"פ, וכן נראה מרמב"ם הלכות מתנות עניים ה,א. הגהה זו מתאימה לנוסח הראשון בדברי רבי שמעון בן יהודה בברייתא המקבילה שבתוספתא, שנאמר בו "שכחוהו" ולא נזכרו בו פועלים ובעל הבית) – שראו אחרים את העומר בשעה ששכחוהו הפועלים ובעל השדה בשדה, - אינו שכחה – שאם יש שם מי שרואה אותו אין ראוי לשוכחו, כי מדרך האנשים שיזכירו קצתם לקצתם מה שהם רואים (רלב"ג על דברים כד,יט) , עד שישכחוהו כל אדם – רק אם לא היה מי שראה את העומר בשעה ששכחוהו בשדה - הרי זה שכחה (רבי שמעון חולק על משנתנו, שלפיה אם שכחוהו פועלים ובעל השדה - הרי זה שכחה, אף אם היה שם מי שראה אותו) .
היה – בעל השדה, עומד (נמצא) בעיר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' בשדה ', וכן הגיה הגר"א) וא ( ו ) מר: " יודע אני שהפועלין שכיחין (נראה שצריך לומר: 'שכחוּ') עומרין (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות: ' עומר ') שבמקום פלוני " – אני זוכר עומר ששכחוהו הפועלים בשדה במקום מסוים , ושכחוהו (נראה שצריך לומר: 'ושכחוֹ') – אחר כך שכח גם בעל השדה את העומר הזה, - אינו שכחה – אין דין שכחה חל על העומר הזה, שכיוון שבעל השדה היה בשדה וזכר את העומר ששכחוהו הפועלים, זכתה לו שדהו בעומר . היה – בעל השדה, עומד בשדה (צריך לומר: ' בעיר ', וכן הגיה הגר"א) ואמר: " יודע אני שהפועלין שכיחין (נראה שצריך לומר: 'שכחוּ') עומרין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות: ' עומר ') שבמקום פלוני " (בכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות נוסף 'ושכחוהו'. ונראה שצריך לומר: ' ושכחוֹ ') - הרי זו (בירושלמי מעשרות: 'זה') שכחה – העומר הוא שכחה, שכיוון שבעל השדה לא היה בשדה, לא זכתה לו שדהו בעומר , שנאמר: (בכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות: 'דכתיב:') "בשדה ושכחת" (לשון הכתוב בדברים כד,יט: " וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה ") , ולא 'בעיר ושכחת' (שני המשפטים האחרונים בברייתא מובאים בירושלמי מעשרות ג,ח, וגם שם צריך להגיה כמו כאן) – יש לדרוש את הכתוב, ששכחת בעל השדה אינה שכחה אלא בשדה אבל לא בעיר, שאם הוא בשדה יש צורך שישכח גם הוא את העומר בעת שישכחוהו הפועלים, אבל אם הוא בעיר אין צורך שישכח אותו גם הוא בעת שישכחוהו הפועלים. ולכן, אם היה בעל הבית בשדה ושכח את העומר בעת ששכחוהו הפועלים - הרי זה שכחה, ואם זכר אותו בעת ששכחוהו הפועלים ואחר כך שכח אותו - אינו שכחה, אבל אם היה בעיר, אף אם זכר אותו בעת ששכחוהו הפועלים ואחר כך שכח אותו - הרי זה שכחה (גם ב"פני משה" ורז"פ ורא"מ לונץ מהפכים את הגרסה, אלא שהם מגיהים במשפט הראשון 'הרי זה שכחה' במקום 'אינו שכחה' ובמשפט השני 'אינו שכחה' במקום 'הרי זה שכחה'. ברם הגהת הגר"א נוחה יותר, שכן הדרשה "בשדה ושכחת, ולא בעיר" מתייחסת למקרה שהיה עומד בעיר ומנמקת את הדין השונה במקרה הזה) . ב תוספתא פאה ג,א שנו: בעל הבית שהיה עומד בעיר, אמר: "יודע אני שהפועלים שכיחים את העומר במקום פלוני", ושכחוהו - אין שכחה (כתב יד אחד) / הרי זו שכחה (כתב יד שני). אפשר שבכתב יד אחד של התוספתא ישנה השמטה על ידי הדומות, ואולי צריך לומר: "בעל הבית שהיה עומד בעיר... ושכחוהו [- הרי זו שכחה. בעל הבית שהיה עומד בשדה... ושכחוהו] - אינה שכחה". אפשר שבכתב יד שני של התוספתא נשמט המשפט: "[בעל הבית שהיה עומד בשדה... - אינה שכחה]", ואפשר שבתוספתא לא הובא אלא המשפט: "בעל הבית שהיה עומד בעיר...". ב תוספתא שם שנו: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אפילו אחרים עוברים בדרך וראו את העומר ששכחוהו (פועלים ובעל הבית) - אין שכחה / רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: אפילו אחרים עוברים בדרך וראו את העומר ששכחוהו פועלים - אין שכחה, עד שישכחוהו כל אדם. בתוספתא יש שני נוסחים בדברי רבי שמעון בן יהודה. ב משנה בבא מציעא א,ד שנינו: ראה אותם רצים (את בני האדם) אחר מציאה (שנמצאת בתוך שדהו, כגון) : אחר צבי שבור (שרגליו שבורות) , אחר גוזלות שלא פרחו (שאינם יכולים לפרוח, שאם לא ייטלום אחרים יהיו משתמרים בתוך שדהו) , ואמר: "זכתה לי שדי (מציאה זו בשבילי) " - זכתה לו (שדהו את המציאה, ושלו היא) . היה צבי רץ כדרכו (שאין רגליו שבורות) , או שהיו גוזלות מפריחים (פורחים) , ואמר: "זכתה לי שדי" - לא אמר כלום (וכל הקודם לצודם זכה בהם, שלא זכתה לו שדהו, שאפילו לא ייטלום אחרים לא ישתמרו בתוך שדהו) . רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים נוסף ' רב יהודה ' - מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) : אף לעניין מציאה כן – גם לעניין מציאה (שבמשנת בבא מציעא שלעיל) הדין כך, שכשהיו בני אדם רצים אחר מציאה שנמצאת בתוך שדהו, כגון אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: "זכתה לי שדי", אם היה בעל השדה בשדה כשאמר כך - זכתה לו שדהו, ואם לא היה בשדה אלא בעיר - לא זכתה לו שדהו (הירושלמי משווה דין זה לדין שלעיל, שאם היה בעל הבית בשדה וזכר את העומר - אינו שכחה, כיוון שזכה תיכף בעומר אחרי ששכחוהו הפועלים, ואם היה בעיר - הרי זה שכחה, כיוון שלא זכה בו) . ומציעים שאלה: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את עניין מציאה?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם ביכול ליגע בהן בתוך העיר - אפילו בתוך שדהו! (כן הוא גם בכתב יד רומי. ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה משפט זה. ונראה שמשפט זה משובש והוא נוצר בשל הרכבת שני משפטים רצופים דומים, וכך צריך לומר: ' אם בשהוא יכול ליגע בהן - אפילו בתוך העיר! ואם בשאינו יכול ליגע בהן - אפילו בתוך שדהו! ') – אם מדובר במקרה שבעל השדה יכול להגיע לצבי ולגוזלות ולתפוס אותם אם ירצה, אפילו היה עומד בעיר - זכה בהם! ואם מדובר במקרה שבעל השדה אינו יכול להגיע אליהם ולתפוס אותם אם ירצה, אפילו היה עומד בשדה - לא זכה בהם! ואם כן, אין מובנת דעת שמואל, שאם היה בשדה - זכה בהם בכל מקרה, ואם היה בעיר - לא זכה בהם בכל מקרה! ומביאים דעה חולקת: רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : והוא שיכול ליגע בהן ו אפילו בתוך שדהו (נראה שמשפט זה נשתבש בעקבות השיבוש בהצעת השאלה, וכך צריך לומר: ' בשהוא יכול ליגע בהן ואפילו בתוך העיר ') – בעניין מציאה מדובר במקרה שבעל השדה יכול להגיע לצבי ולגוזלות ולתפוס אותם אם ירצה, ואפילו היה עומד בעיר - זכה בהם. - רבי יוחנן חלוק על שמואל, ולדעת רבי יוחנן אין הדין בעניין מציאה כמו הדין בעניין שכחה . ב בבלי בבא מציעא יא,א אמרו: משנה. ראה אותם רצים אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: "זכתה לי שדי" - זכתה לו. תלמוד. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו. ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו! הני מילי בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין (קונה), אי לא - לא. ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא? ד תניא: היה (בעל השדה) עומד בעיר ואמר: "יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו", יכול לא יהא שכחה! - תלמוד לומר: "ושכחת עומר בשדה" - בשדה ושכחת, ולא בעיר. ...הא קא משמע לן דבשדה, שכוח מעיקרו (ששכחו בעל השדה לפני ששכחוהו הפועלים) - הווי שכחה, זכור (שאמר בעל השדה: יודע אני...) ולבסוף שכוח (ששכחו גם בעל השדה) - לא הווי שכחה. מאי טעמא? דכיוון דקאי גבה, הוויא ליה חצרו וזכיא ליה (בעומר שזכר). אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח - הווי שכחה. מאי טעמא? דליתיה גבה דליזכי ליה (הדרשה בברייתא מדייקת בפסוק: 'בשדה ושכחת' - בשדה רק שכוח מעיקרו הווי שכחה, אבל לא זכור ולבסוף שכוח. 'ולא בעיר' - בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הווי שכחה)... הגרסה בברייתא בירושלמי בעניין שכחה לפי הגהת מפרשי הירושלמי היא כגרסה בברייתא בבבלי. בשני התלמודים אמר רב יהודה בשם שמואל שהדין בעניין מציאה הוא כדין בעניין שכחה. ב בבלי בבא מציעא יא,ב; יב,א אמרו: "ראה אותם רצים אחר המציאה... ואמר: "זכתה לי שדי" - זכתה לו " - אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהם ומגיעם. בשני התלמודים אמרו בשם רבי יוחנן שזכתה לו שדהו רק במקרה שהוא יכול להגיע לצבי ולגוזלות ולתפוס אותם אם ירצה. • • •
עומר שהיה כולו מחופה בקש במשנה שנינו: "עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה". מציעים בעיה: היה כולו מחופה בקש? – אם היה כל העומר מכוסה מעצמו בקש, ולא ראוהו בעל השדה והפועלים ושכחוהו, האם הוא שכחה או אינו שכחה? ומציעים את פשיטת הבעיה בהצעת משנה בתוספת דיון קצר: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (משנה פאה ו,יא): וכן הסומא ששכח – עיוור שעימר ושכח עומר, - יש לו שכחה – ואין אנו אומרים ששכח את העומר לפי שהוא עיוור ולא ראהו (עד כאן המשנה) . ויש לתמוה: וסומא לא כמי שכולו בקש מחופה (בקטע ירושלים ובכתב יד רומי: 'שכולו מחופה בקש') הוא?! (בתמיהה) – הרי עיוור ששכח עומר הוא כמו מי ששכח עומר שהיה כולו מכוסה בקש! ומכאן שאם היה כולו מחופה בקש - הוא שכחה, כדין סומא ששכח. ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: בזוכר את הקשים – יש להעמיד את דברי המשנה, שאם חיפו עניים את העומר בקשים - אינו שכחה, במקרה שבעל השדה זכר את הקשים שבהם חיפו העניים את העומר והתכוון לאוספם ואחר כך שכח אותם, שבמקרה זה זכירת הקשים מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיהם. אבל אם מתחילה שכח את הקשים - העומר שכחה . ומציעים קשר בין דברי אמוראים המבוסס על עיקרון משותף: אתא (המונח השתבש, וצריך לומר: ' אתיא ', כמו בקטע ירושלים) דרבי יונה כרבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – באה (הולכת) שיטתו של רבי יונה כרבי זעירא . כמה דרבי זעירא אמר: – כמו שרבי זעירא אומר: בזוכר את העליון – בעניין העומר שנטלו המעמר להוליכו לעיר ונתנו על גבי עומר אחר ושכח את שניהם, רבי שמעון אומר שהעומר התחתון המכוסה בעומר העליון אינו שכחה (תוספתא פאה ג,ג). ורבי זעירא מציע פרשנות מצמצמת, שיש להעמיד את דברי רבי שמעון במקרה שזכר את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר והתכוון לאוספו ואחר כך שכח אותו, שבמקרה זה זכירת העומר העליון מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיו. אבל אם שכח את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר - התחתון שכחה , כן רבי יונה אמר: – כך רבי יונה אומר: בזוכר את הקשים – רבי יונה מציע פרשנות מצמצמת למשנה כדומה לכך (דברי רבי שמעון ודברי רבי זעירא מקורם בירושלמי להלן ו,ג, ושם אמרו כדומה לכאן: 'אתיא דרבי זעירא כרבי יונה...') . • • •