אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ה:ה

משנה המוכר את שדהו, המוכר - מותר – במתנות עניים מהשדה שמכר, אם הוא עני, לפי שכבר אינו בעל השדה , והלוקח - אסור – במתנות עניים מהשדה שקנה, אם הוא עני, לפי שהוא בעל השדה . לא ישכור אדם את הפועל – שהוא עני, על מנת שילקט בנו – של הפועל, אחריו – שהסכים הפועל מראש עם בעל השדה שבנו יילך אחריו וילקוט את הלקט. - בנו של הפועל מותר ללקוט אחריו מתנות עניים, ובלבד שלא הסכים מראש עם בעל השדה שיקטין את שכרו תמורת הלקט שילקוט בנו, ונמצא שהוא גוזל את העניים . מי שאינו מניח את העניים ללקט – בשדהו, כגון שמשתדל שלא ייפול לקט לארץ בשעת קצירה (בזה מיושבת הקושיה, שאם נוטל את הלקט לעצמו עובר על איסור תורה) , או שהוא מניח את אחד, ואת אחד לאו, או שהוא מסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים – אותם עניים שגרע זכותם בלקט ; על זה נאמר: 'אַל תַּשֵּׂג גְּבוּל עוֹלִים' – בספר משלי כב,כח ו-כג,י נאמר: " אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם " - אל תסיר את הסימן שסומן מזמן רב המציין את הגבול בין שתי שדות ותעבירו בכוונה להרחיב את שטחך. בכלל אזהרה זו נגד הסגת גבול גם סייגים ותקנות שגדרו ותיקנו קדמונים לתקנתו של העולם. התנא קורא במקום "עולם" - 'עולים', שמשמעו עניים בלשון סגי נהור (בהוראה מהופכת; שימוש במילה באופן שהאומר אותה מתכוון למשמעה ההפוך). ובא הכתוב להזהיר שלא להסיג גבול העניים ולא לקפח את מתנותיהם (יש מפרש 'עולים' כשם נרדף לעולְלים, המציין את המלקטים בכרמים, ככתוב "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י) ("שתי מלים מלשון חכמים", "לשוננו" מה, עמוד 316)) . • • •

תלמוד המוכר את שדהו מותר בלקט במשנה שנינו: "המוכר את שדהו, המוכר - מותר, והלוקח - אסור". [ מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: המוכר – את שדהו, מותר [ב] לקט – מהשדה שמכר, אם הוא עני, לפי שכבר אינו בעל השדה, והלוקח [אסור] – בלקט מהשדה שקנה, אם הוא עני, לפי שהוא בעל השדה .] (הושלם על פי קטע גניזה. - במסירה שלפנינו נשמטה הברייתא מפני דמיונה למשנה, וטעו הסופרים לחשוב שהיא פסקה מהמשנה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 944)) ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה ולברייתא: מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה והברייתא), - בשמכר לו שדהו וקמתה (בקטע גניזה: 'שדה בקמתה'. ובקטע ירושלים: 'שדה וקמתה') – רק במקרה שמכר לו את הקרקע ואת הקמה, המוכר - מותר במתנות עניים מהשדה, והלוקח - אסור . אבל אם (אמר) [מכר (תוקן כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי) ] לו קמה – בלבד, ושייר לו שדה – השאיר לעצמו את הקרקע, (בקטע גניזה: 'מכר לו שדה [ושייר לו קמה]') - אצל זה אני קורא "שָׂדְךָ" (ויקרא יט,ט) ואצל זה אני קורא "קְצִירְךָ" (ויקרא יט,ט) – גם המוכר וגם הלוקח אסורים במתנות עניים מהשדה, שלגבי המוכר אנו אומרים: הרי זה "שדך" (-"לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר"), ולגבי הלוקח אנו אומרים: הרי זה "קצירך" (-"וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט") (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'קורא' הראשון עד 'קורא' השני, ומגיה השלים) . • • •

הגוזל עניים במתנותיהם במשנה שנינו: "מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד, ואת אחד לאו, או שהוא מסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים". מביאים ברייתא: אם עשה כן – אדם שלא הניח את העניים ללקט את הלקט, - הרי זה גוזל את העניים. בעל הבית שע ( ו ) שה כן – שלא הניח את העניים ללקט בשדהו, - הרי זה גוזל ל עניים (במסירה שלפנינו השמיט הסופר משפט זה ומגיה השלים. משפט זה ישנו בקטע גניזה, בכתב יד רומי ובקטע ירושלים) . פועל שעשה כן – שלא הניח את העניים ללקט בשדהו של בעל הבית, ונטל את הלקט לעצמו, - הרי זה גוזל לבעל הבית ולעניים – הוא גוזל גם את בעל הבית, לפי שהוא מורה היתר לעצמו להפיל שיבולים בכוונה בשבילו ולהרבות בלקט, ואומר שבשכרו הוא נוטל, ועל ידי כך הוא מפסיד לבעל הבית . • • •

במשנה שנינו: "ועל זה נאמר: 'אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם'". מביאים מחלוקת אמוראים: רב ירמיה ורב יוסף (צריך לומר: ' רבי ירמיה ' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) ' ורבי יוסה ' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי). - שיבוש זהה יש גם בירושלמי שבת א,ב, ראה "הירושלמי כפשוטו" עמוד 25) – נחלקו שני החכמים (בדרשת הכתוב שמובא במשנה, כמוצע בהמשך) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אֵילּוּ עולי מצרים – דורש "גבול עולם" - גבול עולים, והם אלו שעלו ממצרים. ובא הכתוב להזהיר שלא לשנות את האזהרות שבתורה שניתנו ליוצאי מצרים (דרשה זו מתאימה לכתוב במשלי כב,כח: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ", שבו נזכר שאבותינו עשו את הגבול) , וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אֵילּוּ שירדו מנכסיהן – דורש "גבול עולם" - גבול עולים, והם אלו שירדו מנכסיהם, שקורא ליורדים מנכסיהם 'עולים' בלשון סגי נהור. ובא הכתוב להזהיר שלא להסיג גבול העניים ולא לקפח את מתנותיהם (דרשה זו מתאימה לכתוב במשלי כג,י: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא", שבו יש הקבלה ליתומים) . לסמיא צווחין סגיא נהוריא (צריך לומר כמו בקטע גניזה: ' סגי נוהריה ') – לעיוור קוראים בשם 'רב האורות' (קוראים ליורדים מנכסיהם 'עולים' בלשון הפוכה כמו שקוראים לעיוור 'סגי נהוריא' בלשון הפוכה) . אמר רבי יצחק: "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (ישעיהו נח,ז) – תכניס לביתך עניים נודדים חסרי דירה קבועה, [ ויש לדרוש את הכתוב: - אלו שמרדו בעניותן תביא בית – עניים שמרדו בה' בגלל עניותם תביא לביתך ותתמוך בהם, כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה (דורש 'מרודים' - מורדים. - 'מרד ב-' כאן משמעו 'מרד בגלל', 'מרד מתוך'. משמע זה ישנו גם בלשונות "שמשון בעיניו מרד" ו-"אבשלום בשערו מרד" בתוספתא סוטה ג,טו-טז ומקבילות) (במסירה שלפנינו יש כאן דילוג על ידי הדומות: תביא בית - תביא בית, וצריך להוסיף את המשפט הזה שבקטע גניזה ("לקראת הוצאה חדשה של שרידי הירושלמי", "לשוננו" עב, עמוד 284)) ]. אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אם עשית כן – אם הבאת לביתך עניים מרודים , מעלה אני עליך – ה' חושב לך זאת, כילו (כאילו) הבאת ביכורים לבית המקדש. ויש ללמוד דבר זה בדרך של גזירה שווה: נאמר כאן: "תָּבִיא בָיִת " (ישעיהו נח,ז) , ונאמר להלן: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית י'י אֱלֹהֶיךָ" ( וגו' ) (שמות כג,יט; לד,כו) – הטובים והמובחרים שבפירות הראשונים שתיתן לך אדמתך תביא אל בית המקדש. - והטעם של ההשוואה הוא, שהבאת ביכורים מקיימת את הכוהנים, והארחת עניים מקיימת את העניים . ב מסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק יד נאמר: "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח,ז) - מי גרם לו שהוא עני? על שמרד על דבריו של המקום. דבר אחר: "ועניים מרודים" - אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם, "תביא בית". ב ויקרא רבה לד,יג נאמר: "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח,ז) - אילו הם עניים מרודים? אילו שהם עניים מנערותם (שגדלו כל ימיהם בעוני. ודורש "עניים מרודים" - עניים ירודים ושפלים ביותר). - אמר רבי יצחק: כהדין סמיא דצווחין ליה סגי נהורא. - לכך נאמר: "ועניים מרודים תביא בית". "ועניים מרודים תביא בית" - אילו הם עניים מרודים? אילו בעלי בתים שירדו מנכסיהם (דורש "מרודים" מלשון ירידה). מי גרם להם שייענו (שיהיו עניים)? על ידי שלא פשטו ידיהם במצוות, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. לכך נאמר: "ועניים מרודים תביא בית". רבי אבין אמר: נאמר כאן: "תביא", ונאמר להלן: "ראשית ביכורי אדמתך תביא" (שמות כג,יט; לד,כו). מה "תביא" האמור להלן - ביכורים, אף "תביא" האמור כאן - ביכורים. א. רב ירמיה ורב יוסף... וחרנה אמר: אילו שירדו מנכסיהן. לסמיא צווחין סגיא נהוריא. ב. אמר רבי יצחק: "ועניים מרודים תביא בית" - אלו שמרדו בעניותן... המפרשים נדחקו מאוד בנסיונותיהם להסביר את הקשר בין קטע ב לבין שאר חלקי הסוגיה. נראה כי במקורו הובאה בירושלמי, בין סוף קטע א לתחילת קטע ב, דרשה על הפסוק "ועניים מרודים תביא בית" ('אילו בעלי בתים שירדו מנכסיהן'), הדומה לדרשה שבסוף קטע א. ואגב דרשה זו, שנשמטה לפנינו בטעות, הובאה דרשה אחרת לאותו פסוק, הלוא היא הדרשה שבתחילת קטע ב. מסתבר כי צירוף בלתי מוצלח של דרשות כאלה קיים גם בויקרא רבה: דברי רבי יצחק שם 'כהדין סמיא דצווחין ליה סגי נהורא' אינם מובנים כלל בהקשרם, ונראה כי משפט זה אינו אלא שריד של דרשה למילה 'עולים', מעין הדרשה שבסוף קטע א בירושלמי, שהועתק בטעות לתוך המדרש ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 254-256). שמרדו בעניותן - נראה שהכוונה היא: שמרדו מתוך עניותם (שם, עמוד 254, הערה 93). מהשוואת הירושלמי, אבות דרבי נתן ו-ויקרא רבה נראה שיש לפנינו שלוש דרשות נפרדות על הכתוב "ועניים מרודים תביא בית" (מלבד הדרשה הראשונה ב-ויקרא רבה שהבאנו ומלבד דרשות אחרות באבות דרבי נתן וב-ויקרא רבה שלא הבאנו): א. "ועניים מרודים תביא בית" - אלו שנעשו עניים על שמרדו בה' ("מרודים" - מורדים). ב. "ועניים מרודים תביא בית" - אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם ("מרודים" - ירדו מנכסיהם). ג. "ועניים מרודים תביא בית" - אלו שמרדו בעניותם (מרדו בה' בגלל שנעשו עניים. "מרודים" - מורדים). ב-ויקרא רבה נתחברו יחד בטעות דרשה א ודרשה ב. דרשה ג ישנה רק בירושלמי. שמו של רבי יצחק מופיע בירושלמי וב-ויקרא רבה על דברים שונים בדרשות הללו. • • •