אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ה:ד

משנה בעל הבית – אדם אמיד, שהיה עובר ממקום למקום וצרך – נצרך למתנות עניים כשאין לו מעות למזונות, שבהיותו בדרך רחוקה מביתו אין רכושו עימו, - יטול לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני, וכשיחזור לביתו ישלם – לעניי אותה העיר שנטל שם את מתנות העניים (ירושלמי) ; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) . וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה – כשנצרך למתנות עניים, ולכן הוא פטור מלשלם כשיחזור לביתו . • • • משנה המחליף עם העניים – שנותן לעניים מתבואתו תמורת המתנות שלהם , בשלו - פטור – במתנות שהוא מקבל מן העניים והן עכשיו שלו - פטור מלעשר עליהן, שכן מתנות העניים פטורות מן המעשר , ובשל עניים - חייב – בתבואה שהוא נותן לעניים והיא עכשיו שלהן - חייב לעשר עליה קודם שנותנה לעניים . שנים – שני עניים, שקיבלו שדה באריסות – שיעבדו אותה וייתנו לבעל השדה מחצה או שליש או רביע מן התבואה שתהיה עושה, - זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני – בעל השדה, אפילו הוא עני, אסור ליטול מתנות משדהו, אבל כל אחד מהאריסים אינו בעל השדה אלא בחלקו ולא בחלק חברו, ולכן כל אחד נותן מחלקו מעשר עני לחברו. והוא הדין שכל אחד מהם רשאי ללקוט בחלקו של חברו לקט ושכחה ופאה . המקבל שדה לקצור – אותה בקבלנות, תמורת חלק מן היבול בקמה או בתבואה הקצורה, והוא עני, - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה ובמעשר עני – משדה זו שהוא קוצר . אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : אימתי – אסור במתנות עניים משדה זו ? בזמן שקיבלה – את השדה, ממנו – מבעל השדה, למחצה, לשליש ולרביע – על מנת לקבל חצי או שליש או רבע מן היבול ; אבל אם אמר לו – בעל השדה : " שליש – או רבע או חצי של מה שאתה קוצר יהיה שלך " - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה – שבלקט ובשכחה ובפאה זוכים בשעת הקצירה, והמקבל נחשב לעני כל זמן שלא סיים את קצירת השדה, שבשעת הקצירה עדיין אין התבואה שלו אלא של בעל השדה , ואסור במעשר עני – שחייבים ליתנו בתלוש, ולאחר הקצירה התבואה שלו . • • •

תלמוד החלפת מתנות עניים ונטילתן במכירת שדה ובאריסות מציעים ברייתא (בעניין הערמה על מעשר שני לפדותו בלא חומש): תני: – שונה [התנא]: אב ובנו, או איש וקרובו, או שני אחין, או שני שותפין - פודין זה לזה מעשר שיני – בלא חומש, משום שאדם מוסיף חומש על מעשר שני שלו בפדיונו ולא על של חברו, ונותנין זה לזה מעשר עני – אם הם עניים . אמר רבי יודן (רבי יהודה) : תבוא מאירה (קללה) למי שהוא נותן לאביו מעשר עני – בן המאכיל את אביו ממעשר עני ואינו מפרנס אותו משלו ראוי לקללה, מפני שנראה כמזלזל באביו ואינו מכבדו . אמרו (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'אמרו'. וצריך לומר כמו בקטע גניזה ובתוספתא: 'אמרו לו ') – חכמים לרבי יהודה : מניין (צריך לומר כמו בתוספתא ובקטע ירושלים: ' מה ') שאם (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובקטע ירושלים: ' אם ') היו שניהן עניים? – אם היו האב ובנו עניים, הרי הבן נאלץ להאכיל את אביו ממעשר עני! אבל אם הבן עשיר, תבוא לו מאירה אם הוא נותן לאביו מעשר עני. ב תוספתא מעשר שני ד,ז שנו: שני אחים, ושני שותפים, אב ובנו - פודים זה לזה מעשר שני (כדי להיפטר מן החומש) ונותנים זה לזה מעשר עני. אמר רבי יהודה: תבוא מאירה לאדם שנותן מעשר עני לאביו. אמרו לו: מה אִילּוּ היו שניהם עניים? במשנה שנינו: "המקבל שדה לקצור - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה ובמעשר עני. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבלה ממנו למחצה, לשליש ולרביע; אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה, ואסור במעשר עני". כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ב,ח. בירושלמי שם שואלים: המוכר – את שדהו לאחר שקצר חציה, והוא עני, - מהו שיזכה בפיאה – שהלוקח נותן מחציה שקצר הוא על כל השדה, שהיא מתרת את העומרין – את הקמה שקצר המוכר ועשה אותה עומרים ? – מה הדין במקרה הזה? האם המוכר רשאי לזכות בפאה, כדין המוכר את שדהו עם הקמה והוא עני, שהוא רשאי לזכות בפאה שהלוקח נותן, לפי שכבר אינה שדהו (משנה פאה ה,ו), או שמא אין המוכר רשאי לזכות בפאה, שהרי הפאה שהלוקח נותן מתירה גם את העומרים של המוכר? ופושטים את הבעיה בהצעת מקור תנאי בצירוף דיון במקור: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה פאה ה,ה): המקבל שדה לקצור - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבלה ממנו למחצה, לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה (עד כאן המשנה).

ויש לשאול: מה בינה לקדמיתא? – מה בינה (בין ההלכה האחרונה) לראשונה (להלכה הראשונה במשנה)? (מה ההבדל בין שתי ההלכות? מדוע אם קיבלה מבעל השדה לשליש - האריס אסור במתנות עניים ממנה, ואם אמר לו בעל השדה ששליש יהיה שלו - האריס מותר במתנות עניים ממנה?) - ויש להשיב: אלא – כך משמעם של הדברים שאמר לו בעל השדה : לכשתקצור, שליש הרי היא שלך – לאחר שתקצור את התבואה, יהיה לך שליש ממנה. ולכן האריס מותר בלקט ובשכחה ובפאה, מפני שהפאה ניתנת בשעת הקצירה, ובשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה . - ויש להציע את פשיטת הבעיה בהצעת היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי חייא ברבי בון (צריך לומר כמו בקטע ירושלים ובכתב יד רומי ובמקבילה: ' רבי בון בר חייא '. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הדא אמרה – זאת אומרת , שהמוכר זכיי (במקבילה: 'זָכֶה') בפיאה שהיא מתרת את העומרים – כמו שבמקרה כאן, האריס רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו, כך גם במקרה שם, המוכר רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו . ומציעים הבחנה בין שני המקרים כדי לדחות את האמור לפני כן: אמר רבי יוסי בירבי בון (צריך לומר כמו במקבילה: ' רבי יוסי '. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : תמן – שם (במוכר), - נתחייבה שדהו ברשותו – בשעה שחל חיוב פאה על השדה היתה התבואה של המוכר, שהרי כשקצר חציה של השדה עדיין היתה התבואה שלו, ולכן אינו רשאי לזכות בפאה (חיוב פאה חל על השדה משקצר שיבולת הראשונה (ירושלמי לעיל א,א)) , ברם הכא – אבל כאן (באריס), - לא נתחייבה שדהו ברשותו – בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה של האריס, שהרי בשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה, ולכן הוא רשאי לזכות בפאה . עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל. מקורה של הסוגיה המקבילה בירושלמי לעיל, משום שהבעיה שם, שפשטו אותה מהמשנה כאן, קשורה למשנה שם. הסוגיה הועתקה לכאן בלא הבעיה וגם בלא תחילת פשיטת הבעיה שבה הוצעה המשנה כאן. בדברי רבי יוסי הפכו כאן את שני חלקי המשפט כדי להתאים את 'תמן... ברם הכא' לכאן.

ומסבירים את ההבדל בין שני עניינים בהלכה האחרונה במשנה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 566, הערה 82) - בין לקט, שכחה ופיאה שהאריס מותר בהם ובין מעשר עני שהאריס אסור בו: אמר רבי אבהו (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי: 'רבי אייבו ') בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) : שנייה היא – שונָה היא (שונה הוא הדבר), בלקט ובשכחה ובפיאה שהן בעזיבה – מצוות מתנות אלו מתקיימת בעזיבה בשדה, שכתוב בהן: "לעני ולגר תעזוב אותם", שיש להשאיר בשדה בשעת הקצירה מתנות אלו לעניים, ולכן אם אמר בעל השדה לאריס: "שליש מה שאתה קוצר שלך" - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה, כיוון שבשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה של האריס; אבל אסור במעשר עני, מפני שמצוות מעשר עני מתקיימת בנתינה לעני לאחר הקצירה, ולאחר הקצירה כבר היתה התבואה של האריס, והוא חייב לקיים מצוות נתינה לעני, ועני אסור ליטול מתנות עניים מתבואתו (מצוות לקט ופאה היא בעזיבה לעניים, ובעל השדה מקיים את המצווה מרצונו ומדעתו, אבל מצוות שכחה אינה בנתינה או בעזיבה, אלא היא נעשית מאליה ומתקיימת בלי ידיעתו של בעל השדה. לכן שכחה שנזכרה כאן היא אשגרת לשון) . • • •