אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ה:א

משנה גדיש (ערימת תבואה שנקצרה, ציבור אלומות שנערמו יחד) שלא לוקט תחתיו – המעמר ועושה גדיש בשדה במקום שעדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט , כל הנוגעות בארץ – כל מה שנוגע בארץ מן השיבולים שנשארו במקום הגדיש לאחר שפינהו למקום אחר, הרי הן של ה עניים – אף שיש מהן שיבולים שהיו מן הגדיש ולא מן הלקט . הרוח שפיזרה את העמרים – ונתערבו השיבולים של בעל השדה שנשרו מהעומרים בשיבולי הלקט (נראה שהעומרים כאן אינם אלומות, כי אם ערימות של תבואה בלתי אגודה. באלומות אין השיבולים מתפזרים ברוח ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 228)) , אומדים אותה – את השדה, כמה לקט היא ראויה לעשות – כמה שיבולים היו נופלות בה בשעת הקציר , ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: נותן לעניים ניפלה (שם פעולה במשקל קִטְלָה) – כדי נפילה, כשיעור הלקט שרגיל ליפול בשדה. רבן שמעון בן גמליאל נותן שיעור קבוע כמו שפירשו בתלמודים . • • •

תלמוד לקט שכוסה בגדיש מצביעים על סתירה בין חלקים שונים של המשנה: הכא את אמר: – כאן אתה אומר: אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים, וכה את אמר: – וכאן אתה אומר: כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים?! – מדוע יש הבדל בין המקרים השונים? מדוע במקרה של גדיש שלא לוקט תחתיו הדין הוא שכל השיבולים הנוגעות בארץ הרי הן של העניים, ואין הדין שאומדים כמה לקט ראוי מקום הגדיש לעשות ונותן לעניים, כמו במקרה של הרוח שפיזרה את העומרים? (הכמות של כל הנוגעות בארץ מרובה בהרבה מכמות הלקט שהיה ראוי להיות) ומתרצים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : קנס קנסו בו, שגדש על גבי ליקטן של עניים – במקרה של גדיש שלא לוקט תחתיו קנסו חכמים את בעל השדה, לפי שעשה גדיש על גבי הלקט של העניים וכיסהו, ולכן כל השיבולים הנוגעות בארץ הרי הן של העניים, אף שלא כולן היו לקט . ומציעים שאלות: עד כדון – עד עכשיו, - מזיד – הדין במקרה של מזיד ידוע, שאם עשה גדיש על גבי הלקט של העניים בכוונה לזכות בו - כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס . אפילו שוגג? – מה הדין במקרה של שוגג? אם עשה גדיש על גבי הלקט של העניים שלא בכוונה לזכות בו - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? אפילו כריכות (אגודות קטנות של שיבולים) ? – מה הדין במקרה של כריכות? אם עשה ערימה של כריכות על גבי הלקט של העניים - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? (אפשר ש'אפילו כריכות' הוא אשגרה מהירושלמי לעיל ד,ג, ששם הוצעה שאלה בסגנון דומה, אבל כאן אין מובן מה בין גדיש ובין כריכות, שכן גם במקרה של כריכות יש מהשיבולים שנשארו במקום הכריכות שיבולים שהיו מן הכריכות, כמו במקרה של גדיש. המילים 'אפילו כריכות' חסרות בריבמ"ץ, וכן נראה מרמב"ם בהלכות מתנות עניים ד,ז שהשמיט מקרה זה) אפילו חטים על גבי שעורין? – מה הדין במקרה של חיטים על גבי שעורים? אם עשה גדיש של חיטים על גבי הלקט של שעורים שניכר מה הן השיבולים שהיו מן הלקט ומה היו מן הגדיש - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? אפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו? – מה הדין במקרה שגדשו אחרים שלא מדעתו? אם אחרים עשו גדיש על גבי הלקט של העניים שלא מדעת בעל השדה - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? ואפילו קרא לעניים ולא באו? – ומה הדין במקרה שקרא לעניים ולא באו? אם עשה גדיש על גבי הלקט של העניים לאחר שקרא להם ללקט את הלקט ולא באו - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? (אין מענה לשאלות)

ומזהים את החכם שהמשנה מתאימה לשיטתו: רבי אימי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דבית שמי היא – של בית שמאי היא (המשנה) , דבית שמי אומרים: הבקר לעניים הבקר (משנה פאה ו,א) – המפקיר תבואתו לעניים בלבד ולא לעשירים - הרי זה הפקר, ופטור מן המעשרות כדין מתנות עניים, ולבית שמאי, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - פטור מן המעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, אף שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן פטורים מלעשר אותן, משום שהן הפקר. אבל לבית הלל שאומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, והמפקיר לעניים בלבד - חייב במעשרות, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - חייב במעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, כיוון שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול . ודוחים את הזיהוי ומציינים שהמשנה נכונה לפי כל החכמים: אמר ליה – אמר לו (לרבי אמי) רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : שמענו (שמיעה ממש) שהוא פטור ממעשרות?! – וכי שמענו שהעניים הזוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ פטורים מלעשר אותן?! והרי לא שמענו כך, ולכן אין צורך לומר שהמשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, אלא [דברי הכל משום קנס] (הושלם כמו במימרה הזהה להלן) – המשנה הזו דברי הכול היא, אף כדעתם של בית הלל, ואין העניים זוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ משום הפקר בית דין אלא משום קנס, שקנסו חכמים את בעל השדה שייתן לעניים את כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ (כאמור לעיל), וכיוון שמשום קנס הוא, אין העניים פטורים ממעשרות . • • • הפקר בית דין הפקר כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים א,ב. ב תוספתא שקלים א,ג שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים (לשדות ולכרמים לראות האם עקרו בעלי השדות והכרמים את צמחי הכלאיים שהכריזו באחד באדר על עקירתם) ומפקירים את הכלאיים (כשהיו שליחי בית דין מוצאים כלאיים בשדות, היו עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים, כדי שלא יהיו בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם נהנים מהם), שהפקר בית דין הפקר, ופטור מן המעשרות (הזוכה בצמחי הכלאיים העקורים שהושלכו לדרכים - פטור מן המעשרות, כזוכה מן ההפקר). שואלים: (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה: ' מניין ') שהבקר בית דין הבקר? – מניין למדים שיש כוח ביד בית דין להפקיר כל רכושו של אדם? ומשיבים (בהצעת מקור בכתוב לדבר זה): כתוב (בעניין אסיפת העם על ידי עזרא להיבדל מן הנשים הנוכריות) : "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים (לסוף שלושת הימים) כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ (חרם לאוצר המקדש) וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (יורחק מן הקהל) " (עזרא י,ח) – הרי שעזרא ובית דינו היה בידם להפקיר כל רכושו של אדם העובר על דבריהם . ב בבלי יבמות פט,ב ו גיטין לו,ב אמרו: אמר רבי יצחק: מניין שהפקר בית דין הפקר? - שנאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י,ח) (משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם). - רבי אלעזר אמר מהכא: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יט,נא) - וכי מה עניין ראשים אצל אבות? (שהרי הביטוי 'ראשי האבות למטות' אינו רגיל ואינו ברור) אלא לומר לך (הביטוי "ראשי האבות" בא ללמד שראשי המטות דינם כאבות): מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים (מנהיגים) מנחילים את העם כל מה שירצו (משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתת אותו לאחר). בירושלמי הובא רק הלימוד של רבי יצחק. מהכתוב שאמר רבי יצחק אפשר ללמוד רק שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם, אבל מהכתוב שאמר רבי אלעזר אפשר ללמוד שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם ולתת רכוש זה לאחרים (אחרונים). ושואלים: מניין שהוא פטור מן המעשרות? – מניין שהפקר בית דין פטור מן המעשרות? (מניין למדים שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, כזוכה בהפקר שהפקירו הבעלים שפטור מן המעשרות?) ומשיבים (בהצעת מקור): רבי יונתן בריה ד- – בנו של רבי יצחק בר אחא (אמורא זה נזכר רק כאן ובמקבילה, ואין לקבוע זמנו ומקומו) שמע לה מן הדא – שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות) מזאת (הברייתא) : אין מעברין את השנה – אין בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת (שנה בת שלושה עשר חודשים), לא בשביעית ולא במוצאי שביעית – לא בשנת השמיטה ולא בשנה שאחרי שנת השמיטה, כמוסבר להלן , ואם עיברוה – אם עיברו בית דין את השנה בשביעית או במוצאי שביעית, - הרי זו מעוברת (עד כאן הברייתא) . ויש לדקדק (במה שאמרו, שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת): בחודש (צריך לומר כמו במקבילה: ' וחודש ') אחד שהוא מוסיף - לא פטור הוא ממעשרות (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא פטור ממעשרות הוא') ?! (בתמיהה) – וכי אותו החודש שהוסיפו בית דין לשנה השביעית, כשעיברו את השנה בשביעית, אין הוא פטור ממעשרות?! והרי אותו החודש פטור ממעשרות, כדין השנה השביעית, שהיא פטורה ממעשרות, משום שפירות שביעית הם הפקר! מזה יש ללמוד שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות. כיוון שהביאו ברייתא בעניין עיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית, דנים בעניין זה, ואחר כך חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין. ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - שביעית – הטעם שאין מעברים את השנה בשביעית פשוט (ואף על פי שלא אמרו את הטעם, מכל מקום הוא ברור, שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא לרבות באיסורי שביעית - שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית, כמו איסור חרישה ואיסור זריעה) . אבל מוצאי שביעית מניין (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) ? – מה הטעם שאין מעברים את השנה במוצאי שביעית? ומשיבים: אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : שלא לרבות באיסור חדש – אין מעברים את השנה במוצאי שביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסור "חדש" (איסור לאכול מתבואה חדשה לפני שקרב העומר בשישה עשר בניסן), שכשמוסיפים חודש לשנה ועושים שני אדרים, נדחה זמן הקרבת העומר שהוא בניסן שלאחר אדר, ואסורים לאכול מהתבואה החדשה חודש נוסף, ואם יעברו את השנה במוצאי שביעית, יש לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי בשנה השביעית היו אסורים לזרוע תבואה, ועד שיקרב העומר במוצאי שביעית אינם מותרים לאכול אלא מהתבואה הישנה של השנה השישית .

ומציעים פרשנות מצמצמת: רבי זעירה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : הדא דתימר (צריך לומר: 'דתמר', כמו בכתב יד רומי. ובמקבילה: 'דאת אמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מעברים את השנה בשביעית), - עד שלא התיר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) להביא ירק מחוץ לארץ לארץ – קודם שהתיר רבי להביא ירקות (וכן קטנית ותבואה) מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית, מפני שכשמוסיפים חודש לשנה השביעית, יש לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי בשנה השביעית הם אסורים לזרוע , אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ – לאחר שהתיר רבי להביא ירקות מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'מחוצה לארץ לארץ' לעיל עד 'מחוצה לארץ לארץ' כאן, ומגיה השלים), - היא שביעית היא (צריך להוסיף כמו להלן ובמקבילה: ' שאר ') שני שבוע – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות (שבוע הוא שבע שנות מחזור השמיטה), שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאף כשמוסיפים חודש לשנה השביעית, אין לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי הם מותרים להביא ירקות מחוץ לארץ בשנה השביעית, ששם אין נוהגים איסורי שביעית, והירקות מצויים שם אף בשנה השביעית . הברייתא לעיל והמימרה שאמר רבי זעירה בשם רבי אבהו הובאו בירושלמי נדרים ו,ט וסנהדרין א,ב. ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא [במוצאי שביעית אלא] (המוסגר נוסף כמו בנוסח רש"ס. ובמקבילה: 'אין מעברין את השנה בשביעית אלא', ומגיה הוסיף 'ולא במוצאי שביעית') בשאר שני שבוע – בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת רק בשאר השנים של מחזור השמיטה , ואם עיברוה – אם עיברו בית דין את השנה בשביעית, - הרי זו מעוברת. ומציעים פרשנות מצמצמת: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : הדא דתימר (צריך לומר: 'דתמר', כמו בכתב יד רומי. ובמקבילה: 'דאת אמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית), - בראשונה (בתחילה, בימים שעברו) שהיו השנים כסדרן (במקבילה כאן ולהלו: 'כתיקנן') – וישראל ישבו על אדמתם, מפני שהיו אסורים באיסורי שביעית מן התורה , אבל עכשיו – בזמן הזה, שאין השנים כסדרן – ואין ישראל יושבים על אדמתם, - היא שביעית היא שאר שני שבוע – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות, שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאין אסורים באיסורי שביעית מן התורה אלא מדברי חכמים, ואם לא יהיה להם מה לאכול, יתירו להם חכמים עבודת הקרקע בשנה השביעית .

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: של בית רבן גמליאל (בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) עיברוה במוצאי שביעית (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה נוסף 'מיד'. ומגיה במסירה שלפנינו טעה וצירף 'מד' למילה 'אמר' להלן. אפשר שהמילה 'מיד' היא אשגרה בטעות ממקומות אחרים שאמרו שרבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד) – חברי בית הדין של רבן גמליאל, בנו של רבי, עיברו את השנה בשנה שאחרי שנת השמיטה, ואף על פי שמוסיפים על הזמן שאסור באיסור "חדש", אין לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי הם יכולים להביא תבואה מחוץ לארץ שהתיר אותה העומר שקרב בשנה השביעית (איסור "חדש" נוהג גם בתבואה של חוץ לארץ) . ב תוספתא סנהדרין ב,ט שנו: אין מעברים את השנה לא שביעית ולא מוצאי שביעית. ב תוספתא שביעית ד,טז שנו: בראשונה היו אומרים: ...אין מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. רבותינו (רבי ובית דינו) התירו שיהו מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. כשם שמביאים ירקות מחוצה לארץ, כך מביאים קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ (התירו להביא אף קטנית ותבואה מחוץ לארץ, אף על פי שאפשר להכין אותם מערב שביעית לשביעית, שאין הם כירקות לחים שהם מתקלקלים ואי אפשר לשמור אותם מערב שביעית). חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין. לעיל אמר רבי יונתן בנו של רבי יצחק בר אחא, שיש ללמוד את ההלכה, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, מהברייתא שאומרת שאם עיברו את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת. ומציעים דחיית המקור להלכה שהפקר בית דין פטור מן המעשרות: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : אִין מן הדא, לית את שמע מינה כלום – אם מזאת (ממקור זה), אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין אתה יכול ללמוד ממנה את ההלכה הזאת, כמבואר להלן) . ומציעים נימוק לדחיית המקור, המבוסס על דרשת פסוק: נאמר (בעניין קורבן פסח): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ " (דברים טז,א) - שמריהו עד (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) שיבוא (בכתב יד רומי: 'שיהא') בחידושו – אתה חייב להקפיד על האביב (תקופת ניסן) שיתחיל בעת התחדשותו של חודש ניסן (הזמן שבו הירח מתחדש ומתמלא, והוא חציו הראשון של החודש). ואם אתה רואה לפי חישוב הזמנים שתתחיל תקופת ניסן לאחר מכן, אתה חייב לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש לפני חודש ניסן. הרי שבית דין חייבים לעבר את השנה כדי שתתחיל תקופת ניסן לפני אמצע חודש ניסן, ומהטעם הזה הברייתא אומרת שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת, ולא מהטעם שהפקר בית דין הפקר, ולכן אין ללמוד מהברייתא הזאת שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו .

ומציעים סיוע להלכה שהפקר בית דין פטור מן המעשרות, המבוסס על צירוף של מקור תנאי ומימרה אמוראית השנויה על מקור זה: ויי דא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (מאיזה מקור נוכל ללמוד, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות?) - שנינו במשנה כאן: גדיש שלא לוקט תחתיו , כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים . (במקבילה נוסף 'ואמר') רבי מנא (צריך לומר: ' רבי אמי ', כמו לעיל ובמקבילה) בשם רבי שמעון בן לקיש: דבית שמי (צריך להוסיף: ' היא ', כמו לעיל ובמקבילה) – של בית שמאי היא (המשנה. - המשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, שבית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר (משנה פאה ו,א), שהמפקיר תבואתו לעניים בלבד ולא לעשירים - הרי זה הפקר, ופטור מן המעשרות כדין מתנות עניים, ולבית שמאי, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - פטור מן המעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, אף שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן פטורים מלעשר אותן, משום שהן הפקר. אבל לבית הלל שאומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, והמפקיר לעניים בלבד - חייב במעשרות, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - חייב במעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, כיוון שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול) . אמר (במקבילה: 'ואמר') ליה – אמר לו (לרבי אמי) רבי יסא (במקבילה: 'רבי יוסי') : שמענו (שמיעה ממש) שהוא פטור ממעשרות?! – וכי שמענו שהעניים הזוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ פטורים מלעשר אותן?! והרי לא שמענו כך, ולכן אין צורך לומר שהמשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, אלא דברי הכל היא משום קנס – המשנה הזו דברי הכול היא, אף כדעתם של בית הלל, ואין העניים זוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ משום הפקר בית דין אלא משום קנס, שקנסו חכמים את בעל השדה שייתן לעניים את כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, לפי שעשה גדיש על גבי הלקט של העניים וכיסהו (כך אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן לעיל), וכיוון שמשום קנס הוא, אין העניים פטורים ממעשרות (הסיוע להלכה שהפקר בית דין פטור מן המעשרות מבוסס על המימרה של רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש, אך לפי המימרה של רבי יסא אין סיוע להלכה זו) . לקט שכוסה בעומרים שפיזרה הרוח במשנה שנינו: "הרוח שפיזרה את העומרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים". מפרטים את הדין החל במקרה מסוים לפי חכמים מסוימים: וכבית הלל עניים מעשרים ואוכלין – מפני שמקרה זה הוא אונס, הרי שהוא נותן לעניים משום הפקר בית דין ולא משום קנס, וכיוון שבית הלל אומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, לכן לדעת בית הלל העניים המקבלים את השיבולים חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול (תופעה דומה, שבאו שני משפטים סמוכים כסגנון האמור כאן ('דברי הכל... וכרבי פלוני...') והשני אינו המשכו של הראשון אלא הוא מוסב על ההלכה הבאה שבמשנה, מצויה בירושלמי פסחים ז,ה וכפי שנתפרש ב"תוספתא כפשוטה" מועד עמודים 616-617) . עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים. הסוגיה שבמקבילה מקורה בשקלים, ששם באה ההלכה שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות, ומשקלים הועתקה הסוגיה לפאה, כיוון שבסופה מובאים דברי רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש ודברי רבי יסא/יוסי על המשנה כאן, שנאמרו כאן לעיל לפני תחילת המקבילה. כשנוצרה הסוגיה בשקלים והובאו בסופה דברי רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש ודברי רבי יסא/יוסי על המשנה כאן, הועתק בטעות מפאה לשקלים גם המשפט האחרון "וכבית הלל עניים מעשרים ואוכלין". משפט זה אינו שייך לסוגיה בשקלים, כיוון שאינו מוסב על ההלכה הראשונה במשנה כאן שהובאה בסוגיה בשקלים, אלא הוא מוסב על ההלכה השנייה במשנה כאן, אך כיוון שבירושלמי כאן במקורו, לפני שהועתקה הסוגיה משקלים לכאן, בא משפט זה מיד לאחר דברי רבי יסא/יוסי לעיל, הועתק משפט זה מכאן לשקלים, משום שהיה נראה שהוא המשך דברי רבי יסא/יוסי. • • •

שיעור ניפלה במשנה שנינו: "הרוח שפיזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים ניפלה". כמה הוא שיעור ניפלה? - רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : ארבעת קבין לכור – שיעור ניפלה, שהוא שיעור הלקט שרגיל ליפול בשדה, הוא ארבעה קבים בשדה של כור . רבי זעירא בעא קומי – שאל לפני רבי אבהו: מה פירוש "ארבעת קבין לכור"? ארבעת קבין לכור – הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שמניבה כור גרעיני תבואה, או ארבעת קבין לבית כור – הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שזורעים בה כור גרעיני תבואה ? אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעירא): ארבעת קבין לבית כור. ומציעים משנה ממקום אחר כדי להציע סתירה בין דבריו של אותו חכם במקומות שונים: תמן תנינן: – שם שנינו (משנה בבא מציעא ט,ה): המקבל שדה מחבירו – באריסות לעבד אותה, ולא עשת (עשתה) – לא גידלה אלא תבואה מועטת ולא רצה המקבל לטפל בשדה, מפני שאין הוא מוציא ממנה כדי טורחו , אם יש בה כדי להעמיד כרי (ערימה של גרגרי תבואה) – אם יש בתבואה שעשתה השדה כדי לעשות כרי, - חייב ליטפל בה. אמר רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : מה קיצבה כרי? – וכי שיעור כרי קצוב בין לשדה גדולה ובין לשדה קטנה? אלא אם כן (מילה זו יתירה ואינה במשנה) יש בה כדי ניפלה – חייב להיטפל בה (עד כאן המשנה) . ו אמר רבי אבהו: כדי ניפלה - בנופל לה כדי לזורעה (הלשון קשה, ובירושלמי בבא מציעא הלשון נוחה) – אם יש בתבואה שעשתה השדה לפחות כשיעור הזרעים שזרעו בה - חייב המקבל לטפל בשדה . וכא הוא אמר הכן?! – וכאן הוא אומר כך?! (שם רבי אבהו אומר שכדי ניפלה הוא כשיעור הזרעים שזרעו בשדה, וכאן רבי אבהו אומר שכדי ניפלה הוא כשיעור השיבולים הנושרות בקציר. הרי שדברי רבי אבהו סותרים זה את זה! - אין מתרצים את הסתירה) ב ירושלמי בבא מציעא ט,ה אמרו: אמר רבי אבהו: כדי ניפלה - כדי הזרע הנופל בה / לה. ב בבלי בבא מציעא קה,ב אמרו: "אמר רבי יהודה: מה קצבה בכרי? אלא אם יש בה כדי ניפלה". וכמה כדי ניפלה? - אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ארבע סאים לכור. רבי אמי דיליה (עצמו) אמר: שמונה סאים לכור. - אמר ליה ההוא סבא לרב חמא בריה דרבה בר אבוה: אסברה לך: בשני דרבי יוחנן הוות שמינה ארעא, בשני דרבי אמי הוות כחישא ארעא (ולכן היה צורך להכפיל את כמות הזרעים שזורעים באותה קרקע). תנן התם: הרוח שפיזרה את העומרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים כדי ניפלה. - וכמה כדי ניפלה? - כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר, ואיתימא רבי יוחנן: ארבעה קבים לכור. בעי רבי ירמיה: לכור זרע (הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שזורעים בה כור גרעיני תבואה) או לכור תבואה (הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שמניבה כור גרעיני תבואה)? למפולת יד (זריעה ביד) או למפולת שוורים (זריעה במכשיר זריעה המורכב על מחרשה)? - תא שמע, דכי אתא רבין אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ארבעת קבים לכור זרע. - ועדיין תיבעי לך: למפולת יד או למפולת שוורים? - תיקו. נראית הגהת הגר"א בבבלי 'קבים' במקום 'סאים'. הוא גורס: 'אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ארבע קבים לכור. רבי אמי דיליה אמר: שמונה קבים לכור'. אם נקבל הגהה זו, יהיה היחס בין הזרע ליבול 4:180 או 8:180, שהם 1:45 בקרקע שמנה או 1:22.5 בקרקע דלה. נראה שלפשוטו כוונתו של רבי יוחנן במאמרו 'כדי נפילה - ארבעה קבים לכור' היתה לכור תבואה, שהוא שיעור 1:45 בין הזרע ליבול. שיעור זה ניתן על ידי רבי יוחנן בין לעניין המקבל שדה ובין לעניין לקט. השיעור 'ארבע סאים לכור' שהובא בבבלי לא הוזכר בירושלמי, וקשה להולמו למציאות, ונראית הגהת הגר"א 'קבים' במקום 'סאים' ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 158-159). • • •