אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ה:ב

משנה שיבולת שבקציר – שנשתיירה בתבואה הקצורה ולא נקצרה, וראשה – של השיבולת כשהיא נכפפת, מגיע לקמה – לתבואה שבצידה שעדיין לא נקצרה , אם נקצרת עם הקמה – אם יכולים לאחוז בשיבולי הקמה ובשיבולת זו כאחת ולקוצרן, - הרי היא של בעל הבית – שמכיוון שאין צורך לטרחה מיוחדת, היא מתחברת עם הקמה ובטלה לגביה , ואם לאו - הרי היא של ה עניים – כדין שכחה (בירושלמי מבואר שהלכה זו מדברת בשכחה. הלכה זו נשנית כאן בין דיני לקט, לפי שהמשניות מפרק ד,יא עד סוף משנה זו באות מקובץ שהיו סדורים בו הספקות במתנות עניים, האם הם שלהם או של בעל הבית ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמוד 52). - הלכה זו מובאת במשנה עדויות ב,ד כאחד משלושה דברים שאמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה) . שיבולת של ה לקט שנתערבה בגדיש - מעשר – בעל השדה, שיבולת אחת ונותן לו – לעני את השיבולת המעושרת, לפי שהוא חייב לתת לעני שיבולת מתוקנת, כמו השיבולת של הלקט שהיתה פטורה מן המעשרות . אמר רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) : וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? – שהרי עדיין לא זכה העני בשיבולת הלקט שהיתה ברשותו של בעל השדה, ולדברי החכמים (משנה לעיל ד,ט) אין גם בעל השדה יכול לזכות לעני את הלקט, ואיך מחליף העני את הלקט בשיבולת אחרת? אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן לו – בעל השדה נותן לעני את כל הגדיש שהשיבולת של הלקט בתוכו במתנה על מנת להחזיר, ונמצא שהשיבולת באה ברשותו של העני, שהוא עכשיו במקומו של בעל השדה, והעני זוכה בשיבולת ומחליפה . • • •

תלמוד הצלה מדין שכחה ב משנה פאה ו,ח שנינו: הקמה מצלת את העומר ואת הקמה (הקמה שלא שכחה, כל זמן שלא קצר אותה מצלת מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכח מלאוספו ואת הקמה הסמוכה לה ששכח מלקוצרה) ... איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד (כל שאין לה דין שכחה, ואפילו קנה אחד של שיבולים שלא שכחו, הרי הוא מציל) . שואלים: אי זו היא קמה שהיא מצלת את הקמה? ומשיבים בהצעת המשנה המקומית: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : כהדא דתנינן: – כמו [המשנה] הזאת ששנינו: שבולת של קציר (בקטע גניזה: 'שיבולת שב קציר') וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה - הרי היא של בעל הבית – אם ראש הקמה שנשכחה מגיע לקמה שלא נשכחה ונקצרת עימה - הקמה שלא נשכחה מצלת מדין שכחה את הקמה שנשכחה. זו היא הקמה שמצלת את הקמה (במשנה להלן ו,ח לא נאמר אלא איזו קמה מצלת את העומר, ולא נשנה איזו קמה מצלת את הקמה. ואומר רבי יוחנן שהקמה שהיא מצלת את הקמה שנינו במשנתנו) . ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : והוא שיהא הקציר סובבה, והוא שיהא ראשה מגיע לקמה, והוא שתהא יכולה להיקצר עם הקמה – הקמה מצלת את הקמה רק אם הקציר סובב אותה (שהקמה שנשכחה עומדת לבדה, שבכל צדדיה נקצרו הקמות), ורק אם ראש הקמה שנשכחה מגיע לקמה שלא נשכחה ונקצרת עימה (כמפורש לעיל. אבל אם יש עוד קמות שנשכחו - אין הקמה שלא נשכחה מצלת אותן (חוץ מן המקרה שלהלן). - רבי יוסי מוסיף למשנה שהקמה מצלת את הקמה אם הקציר סובבה ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמודים 347-348)) . היתה יכולה לה י קצר עם הקמה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'להיקצר עם הקמה' לעיל עד 'להיקצר עם הקמה' כאן, ומגיה השלים) – שהיתה הקמה שנשכחה ארוכה וראשה מגיע לקמה שלא נשכחה ויכולה להיקצר עימה, ואֵין הקמה יכולה להיקצר עמה – שהיתה הקמה שלא נשכחה קצרה ואין ראשה מגיע לקמה שנשכחה ואינה יכולה להיקצר עימה, - ניצולת – הקמה שנשכחה מדין שכחה על ידי הקמה שלא נשכחה, שדי בכך שהקמה שנשכחה יכולה להיקצר עם הקמה שלא נשכחה . היו שתים – שתי קמות שנשכחו , הפנימית – הקמה הקרובה לקמה שלא נשכחה, יכולה להיקצר עם הקמה – שלא נשכחה , והחיצונה – הקמה הרחוקה מהקמה שלא נשכחה, יכולה ליקצר עם הפנימית (במסירה שלפנינו מחק מגיה בטעות מילים אלו, וישנן גם בקטע גניזה ובכתב יד רומי) , ואין החיצונה יכולה להיקצר עם הקמה – שלא נשכחה, - הפנימית ניצולת – מדין שכחה על ידי הקמה שלא נשכחה, ומצלת – הפנימית עימה את החיצונה, שדי בכך שהחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית .

אמר רבי הושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : רומס – דורס (ביד או ברגל. - ואולי צריך לומר: 'מורס' - מועך, סוחט), הייתי ז י תים – כדי להוציא מהם שמן, עם רבי חייא הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ואמר לי: כל זית – עץ זית, שאת (שאתה) יכול לפשוט (להושיט) את ידך – בשעת הקטיף מהמקום שאתה עומד בו, וליטלו – אפילו עברת עליו ושכחת ולא קטפת אותו, - אינו שכחה (שני החכמים היו מעורבים בתהליך ייצור שמן הזית ודנו בהלכה בעניין זיתים בזמן עבודתם. ממקורות חז"ל עולה שרבי חייא הגדול היה גורס תורתו תדיר, ביום ובלילה, ובמיוחד בעיסוקו במלאכתו) . אמר רבי יוחנן: מכיון שעבר עליו – על עץ זית בשעת הקטיף, ושכחו – ולא קטפו , הרי זו (בקטע גניזה: 'הוא') שכחה – אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלו. - רבי יוחנן חלוק על רבי חייא הגדול (מימרת רבי הושעיא ומימרת רבי יוחנן מובאות בירושלמי להלן ו,ה ולהלן ז,ח) . ומציעים קושיה בהצעת משנה שחולקת על הדעה האמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה חלוקה על רבי הושעיא – שמסר את ההלכה שאמר לו רבי חייא הגדול : שיבולת של קציר (בקטע גניזה: 'שיבולת שב קציר') וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של ה עניים (עד כאן המשנה) . ויש לתמוה: ו שיבולת שבקציר אינו יכול לפשוט את ידו וליטלה?! (בתמיהה) – מדוע אם אין השיבולת נקצרת עם הקמה - הרי היא של העניים כדין שכחה? והרי הקוצר יכול לפשוט את ידו וליטלה?! אלא מכאן שאם עבר ושכח, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלו - הרי זו שכחה. ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי הושעיא: באוֹמָן (שורת הקמה בשדה הנקצרת על ידי הקוצר) השיני שנו – הדין במשנה חל רק במקרה שכבר עבר הקוצר מהשורה שבה השיבולת לשורה הבאה, ובמקרה זה אם אין השיבולת נקצרת עם הקמה - הרי היא של העניים כדין שכחה, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה. אבל במקרה שעדיין עמד הקוצר בשורה שבה השיבולת והוא יכול לפשוט את ידו וליטלה - אינה שכחה, אפילו אין השיבולת נקצרת עם הקמה .

ומציעים שאלה: דבר שהוא ראוי להציל (צריך לומר: ' ליצול ') ושכחו – דבר אחד שהוא ראוי להינצל מדין שכחה על ידי דבר אחר הסמוך לו לפני שנטל את הדבר האחר, ואחר כך נטל את הדבר האחר ושכח את הדבר האחד , מהו שיֵעָשה שכחה? – מה הדין במקרה זה? האם ייקבע דינו של הדבר האחד ששכח שהוא שכחה? ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי בתוספת מימרה אמוראית ודיון קצר: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): עימר את הראשון ואת השיני ואת השלישי – פינה את שלושה העומרים הראשונים של השורה, ושכח את הרביעי – ולא נטלו, - ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המקור התנאי: אית תניי תני: – יש תנא [ש]שונה: אם נטל את החמישי - הרי זו (בקטע גניזה ובירושלמי להלן ו,ג: 'הוא') שכחה – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה, שכיוון שנטל את החמישי ודילג על הרביעי, מוכח ששכח אותו לגמרי . ואית תניי תני: – ויש תנא [ש]שונה: אם שהא ליטול את החמישי – אם שהה זמן שיכול היה ליטול את החמישי, אף שלא נטל אותו, - הרי זו (בקטע גניזה ובירושלמי להלן: 'הוא') שכחה – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר את 'אית תניי תני' השני ומגיה השלים) . - ומיישבים את המחלוקת בין המסורות על ידי העמדתן במקרים שונים: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : מאן דאמר: – מי שאומר: אם נטל את החמישי – הרביעי יש לו דין שכחה, - בשיש שם שישי – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שלושה עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שהשלושה האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, כי אין שורה לעניין שכחה פחות משלושה עומרים, ולכן הרביעי אין לו דין שכחה אלא אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי . מאן דאמר: – [ו]מי שאומר: אם שהא ליטול את החמישי – הרביעי יש לו דין שכחה, - בשאין שם שישי – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שני עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שאין השניים האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, ולכן הרביעי יש לו דין שכחה אפילו רק שהה ליטול את החמישי . - ויש לתמוה: אם עד (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובנוסח רש"ס: ' ועד ', בלי 'אם') שלא נטל את החמישי, לא כבר נראה לו הרביעית (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' נראה הרביעי ') לידון כשורה?! (בתמיהה) – הרי, בשיש שם שישי, לפני שנטל את החמישי, הרביעי נחשב כשורה בפני עצמה עם החמישי והששי, ולא היה לרביעי דין שכחה, ואף על פי כן, אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי - הרביעי יש לו דין שכחה! - ומציעים את סוף פשיטת השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: דבר שהוא ראוי להציל (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' ליצול ') ושכחו - הרי הוא שכחה – כמו במקרה הזה, שהרביעי ראוי להינצל מדין שכחה על ידי החמישי והשישי, כיוון שהוא נידון עימם כשורה, ואם נטל את החמישי ושכח ליטול את הרביעי - הרביעי יש לו דין שכחה .

ומציעים שאלה: דבר שהוא (בכתב יד רומי: 'שאינו', וכן הגיה מגיה במסירה שלפנינו. אבל הנכון 'שהוא', כאמור להלן: 'הדא אמרה: דבר שהוא...') ראוי להציל (בכתב יד רומי: 'ליצול', אך כאן הנכון 'להציל') ושכחו – דבר אחד שהוא ראוי להציל מדין שכחה דבר אחר הסמוך לו לפני ששכח את הדבר האחד, ואחר כך שכח גם את הדבר האחד , מהו שיֵעָשה שכחה? – מה הדין במקרה זה? האם ייקבע דינו של הדבר האחר ששכח שהוא שכחה? ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי בתוספת דיון קצר: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה פאה ו,ט): סאה תבואה עקורה – תלושה, וסאה שאינה עקורה – שלא נקצרה, והן סמוכות זו לזו, ושכח את שתיהן, - אינן מצטרפין לסאתים – לשיעור סאתיים שאינו שכחה (שהעומר שיש בו סאתיים וכן הקמה שיש בה סאתיים אין להם דין שכחה), אלא של ה עניים הם – שיש להן דין שכחה (עד כאן המשנה) . ויש לשאול: ותציל (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובירושלמי להלן ו,ט: ' ותיצול ' = ותינצל) עקורה משאינה עקורה! – מדוע אין הסאה העקורה ניצולת מדין שכחה על ידי הסאה שאינה עקורה, אף שאחר כך שכח גם את הסאה שאינה עקורה, והרי הקמה שלא שכחה מצלת מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכחו (משנה להלן ו,ח)? (המונח 'עקורה' מחליף במשנה להלן את המונח 'עומר', והמונח 'שאינה עקורה' מחליף במשנה להלן את המונח 'קמה') - ומציעים את סוף פשיטת השאלה: הדא אמרה: – זאת אומרת: דבר שהוא ראוי להציל (בקטע גניזה: 'ליצול', אך כאן הנכון 'להציל') ושכח ו - הרי הוא שכחה – כמו במקרה הזה, שהסאה שאינה עקורה ראויה להציל מדין שכחה את הסאה העקורה לפני ששכח את הסאה שאינה עקורה, ואם שכח גם את הסאה שאינה עקורה - יש לסאה העקורה דין שכחה . ודוחים את פשיטת השאלה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : תיפתר – תתפרש (המשנה פאה ו,ט), בקוצר שורה – אחת, ובה שכח לקצור את הסאה שאינה עקורה, ומעמר (מפנה עומרים) שורה – אחרת, ובה שכח לעמר את הסאה העקורה , וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח (בקטע גניזה ובירושלמי להלן: 'שכח') את העומרים – שכיוון ששכח את הסאה שאינה עקורה לפני ששכח את הסאה העקורה, אין הסאה שאינה עקורה מצילה מדין שכחה את הסאה העקורה. אבל אם שכח דבר אחד שהוא ראוי להציל מדין שכחה דבר אחר הסמוך לו אחרי ששכח את הדבר האחר - לא ייעשה הדבר האחר שכחה . • • •

שואלים: כיצד הוא עושה? – איך בעל השדה מעשר את השיבולת שהוא נותן לעני? שהרי אי אפשר לעשר אותה ודאי, כי אפשר שהיא לקט ופטורה מן המעשר, ואין מפרישים מן החיוב על הפטור! ומשיבים: מביא שתי שבולים – מן הגדיש, ומעשר על תנאי, ואומר – מתנה על אחת מהן : אם לקט הוא - הרי זה יפה (בקטע גניזה: 'אם לקט היא זו - הרי יפה') – אם זו היא השיבולת של הלקט שנתערבה בגדיש - הרי היא של העני, והיא פטורה מן המעשר , ואם לאו – אם אינה של הלקט, - הרי מעשרותיה – שהיא חייבת בהם, קבועין בזו – בשיבולת השנייה . (במהדורת האקדמיה ללשון העברית הושלם כאן על פי קטע גניזה: 'ואם לקט היא זו - הרי יפה, ואם לאו - הרי מעשרותיה קבועין בזו'. ויש למחוק השלמה זו כפי שהוא בקונטרס תיקונים מורחב למהדורה זו, ראה להלן) ונותן לו – לעני, את הראשונה – שהתנה עליה כך, שהיא או של הלקט או שהיא מעושרת . ומציעים קושיה: וחש לומר – וחשוש לומר : שמא אותה שקבע בה מעשרות לקט הוא (בקטע גניזה ובכתב יד רומי: 'היא') ! – כיצד אפשר לעשות כפי שהוצע לפני כן, שהרי יש מקום לחשוש לאפשרות שהשנייה שקבע בה את המעשרות של הראשונה היא השיבולת של הלקט שנתערבה בגדיש, וכיוון שהיא פטורה מן המעשרות, אין המעשרות של הראשונה נקבעים בה, מפני שאין מפרישים מן הפטור על החיוב, ונמצא שהראשונה שנתן לעני היא טבל? ומתרצים: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : מביא שתי שבולים – מן הגדיש, מלבד הראשונה שהוא נותן לעני, וקובע את המעשרות באחת מהשתיים, ואומר – מתנה על אחת מהשתיים : אם לקט הוא זה (בקטע גניזה ובכתב יד רומי: 'היא זו') – הראשונה שהוא נותן לעני, - הרי יפה – הרי היא של העני, והיא פטורה מן המעשר , ואם לאו – אם הראשונה אינה של הלקט, - הרי מעשרותיה – של הראשונה שהיא חייבת בהם, קבועין בזו – בשיבולת השנייה . [ במהדורת האקדמיה ללשון העברית הושלם כאן על פי קטע גניזה: וחוזר ומתנה גם על השיבולת השלישית: ו אם לקט היא זו – הראשונה שהוא נותן לעני, - הרי יפה, ואם לאו – אם הראשונה אינה של הלקט, - הרי מעשרותיה – של הראשונה שהיא חייבת בהם, קבועין בזו – בשיבולת השלישית .] ונותן לו – לעני, את אחת מהן – את הראשונה, שהיא או של הלקט או שהיא מעושרת. באופן זה, אם השנייה שקבע בה את המעשרות של הראשונה היא של הלקט, הרי נקבעו המעשרות של הראשונה בשלישית שאינה של הלקט, ואם השלישית שקבע בה את המעשרות של הראשונה היא של הלקט, הרי נקבעו המעשרות של הראשונה בשנייה שאינה של הלקט (כך פירשו ר"ש משנץ ורא"ש) . במהדורת האקדמיה ללשון העברית נעשו כאן השלמות לפי קטע גניזה קדום. במקום השני ההשלמה טובה ונצרכת, אבל במקום הראשון היא מיותרת ומקלקלת את השורה. בקטע העתיק נכפלו מילים אלה בשל הדמיון הרב בלשון בשני המקומות. תקלה הפוכה מזו אירעה בכתב יד ליידן, שדילג על המשפט בגלל אותו דמיון ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 583). בקונטרס תיקונים מורחב למהדורה זו נמחקה ההשלמה במקום הראשון.

ומזהים את החכם הקובע את הקביעה התנאית עלומת השֵׁם: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דרבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) היא – של רבי יוסי היא (הקביעה של התנא הראשון במשנתנו החלוק על רבי אליעזר - שאף שלא זכה העני בשיבולת הלקט שהיתה ברשותו של בעל הבית, העני מחליף אותה בשיבולת אחרת, משום שאנו דנים אותו כמי שזכה בשיבולת הלקט - היא לפי דעת רבי יוסי) , - ומציעים משנה התומכת בזיהוי המוצע: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה בכורות ב,ח): אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים – שתי רחלות, אחת כבר ילדה בכור והנולד עכשיו אינו בכור, ואחת עדיין לא ילדה והנולד עכשיו הוא בכור, ואין יודעים איזה מהזכרים נולד לרחל שלא ביכרה, שהוא הבכור, - אחד לו ואחד לכהן – זכר אחד הבעלים משאירים לעצמם, והזכר האחר הם נותנים לכוהן ... וחייב במתנות – כשישחטו הבעלים את הזכר שנשאר בידם, לאחר שנפל בו מום, הם חייבים לתת ממנו לכוהן את המתנות של הזרוע והלחיים והקיבה . רבי יוסי פוטר – מן המתנות , שרבי יוסי אומר: כל שחילופיו (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: ' שחליפיו ') ביד כהן – כל ספק בכור שנשאר בידי הבעלים ותמורתו קיבל הכוהן ספק בכור אחר, - פטור מן המתנות – שהרי הוא כאילו זכה בו הכוהן וחזר ונתנו לבעלים, ולכן דינו כבהמת כוהן שפטורה מן המתנות . ורבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) מחייב – כל שחליפיו ביד כוהן, ואף כאן חייב במתנות (עד כאן המשנה). - הרי שרבי יוסי סובר, שאף שלא זכה הכוהן בספק הבכור שנשאר בידי הבעלים, אנו דנים את הכוהן כמי שזכה בו. ואם כן, קביעתו של התנא הראשון במשנה כאן היא לפי דעת רבי יוסי . ומציעים מסקנה האמורה להתקיים לפי תנא מסוים: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : דברי רבי יוסי צריך לזכותו לכהן – לפי דברי רבי יוסי ושיטתו, הבעלים צריך לזכות לכוהן את ספק הבכור שנשאר בידיו, ורק במקרה זה רבי יוסי פוטר מן המתנות . אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הדא דרבי בא פליגא על דריש לקיש (בקטע גניזה: 'על רבי שמעון בן לקיש') – [המימרה] הזאת של רבי בא חלוקה על [המימרה] של רבי שמעון בן לקיש , דתנינן תמן (המילה 'תמן' נאמרה אגב המופע לעיל ויש למוחקה, כי המונח מציע את המשנה המקומית. בקטע גניזה אין 'תמן') : – ששנינו (משנה פאה ה,ב): אלא מזכה את העני בגדיש (במשנה: 'בכל הגדיש') ומעשר שיבולת אחת ונותן לו – כך דברי רבי אליעזר. ומכאן שלדברי התנא הראשון במשנתנו החלוק על רבי אליעזר, בעל השדה אינו צריך לזכות את העני כלל, אלא אנו דנים את העני כמי שזכה בשיבולת הלקט . ו אמר רבי בא: דברי רבי יוסי צריך לזכותו לכהן. - ומציעים את המסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא) , לית היא דרבי יוסי – אין היא (המשנה כאן) של רבי יוסי (לפי מה שאמר רבי בא, רבי יוסי סובר, שאין אנו דנים את הכוהן כמי שזכה בספק הבכור שנשאר בידי הבעלים, ולכן קביעתו של התנא הראשון במשנתנו אינה לפי דעת רבי יוסי, שלא כמו שאמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש לעיל) . ומציעים מסקנה הפוכה מזו שהוסקה לפני כן, על ידי הצעת הסבר לדברי שני התנאים החולקים במשנה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : כל גרמה אמרה דהיא דרבי יוסי – כל עצמה (של המשנה) אומרת שהיא של רבי יוסי (שהיא לפי דעת רבי יוסי) . (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: ' והא ') תנייא קומייא (צריך לומר: ' קדמייא ', כמו בקטע גניזה) סברי (צריך לומר: ' סבר ', כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי) מימר: – הרי התנא הראשון (במשנתנו החלוק על רבי אליעזר) סובר לומר (הרי אתה מסיק אחרי העיון שהתנא הראשון סובר לומר ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1441, הערה 644)): אינו מזכה את העני בכל הגדיש אלא ב שבולת אחת – בעל השדה צריך לזכות לעני שיבולת אחת מן הגדיש בזכייה גמורה, והעני מחליף אותה בשיבולת אחרת . הא תנייא (צריך לומר: ' ותנייא ', בלי 'הא', כמו בקטע גניזה) אחרייא סברי (צריך לומר: ' סבר ') מימר: – והתנא האחרון (במשנתנו, רבי אליעזר) סובר לומר: מזכה את העני בכל הגדיש – בעל השדה נותן לעני את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר, ונמצא ששיבולת הלקט שנתערבה בגדיש באה ברשותו של העני, והעני זוכה בשיבולת ומחליפה . והתנייא (צריך לומר: ' הא תנייא ', כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי) קדמייא סבר מימר: – הרי התנא הראשון סובר לומר (הרי אתה מסיק אחרי העיון שהתנא הראשון סובר לומר): בזכה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' כזָכֶה ' - כזוכה) (בכתב יד רומי נוסף ' הוא ') מימינו לשמאלו, ואינה זכייה – אם בעל השדה מזכה לעני את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר, הרי זה כמזכה לעצמו מיד ימינו ליד שמאלו, שאין זו זכייה, ולכן בעל השדה מזכה לעני שיבולת אחת מן הגדיש בזכייה גמורה . והתניא (צריך לומר: 'ותנייא ', כמו בקטע גניזה) אחרייא סבר מימר: – והתנא האחרון סובר לומר: אינו מזכה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אינו כזכה ') מימינו לשמאלו, וזכייה היא – בעל השדה מזכה לעני את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר, ואין זה כמזכה לעצמו מיד ימינו ליד שמאלו, אלא זו זכייה. - הרי שהמחלוקת בין התנא הראשון במשנה ורבי אליעזר אינה בצורך לזכות לעני אלא בדרך הזיכוי לעני. וכיוון שדעת התנא הראשון במשנה היא, שבעל השדה מזכה לעני שיבולת אחת שנשארת בידי בעל השדה, והעני מחליף אותה בשיבולת אחרת שבעל השדה נותן לו, הרי שדעתו היא כדעת רבי יוסי, שהבעלים מזכה לכוהן את ספק הבכור שנשאר בידי הבעלים, והכוהן מחליף אותו בספק הבכור האחר שהבעלים נותן לו (במסירה שלפנינו השמיט הסופר את המשפט האחרון 'ותנייא אחרייא...' ומגיה השלים. - הביטוי 'כזכה מימינו לשמאלו' ישנו בירושלמי קידושין א,ג) .

(והתני (אין לגרוס מילה זו. - השלמת המגיה שייכת אחרי 'והתני' (='והתניא'), והוא תיקן גם במקום 'והתני' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 385, הערה 10)) .) ומציעים סתירה משיטתו של חכם על עצמו: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מחלפא שיטתיה דרבי ליעזר! – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! תמן הוא [אמר: (הושלם על פי כתב יד רומי) ] – שם (משנה פאה ד,ט) הוא אומר: זכה לו – במשנה לעיל שנינו: "מי שליקט את הפיאה ואמר: הרי זה לאיש פלוני עני - רבי אליעזר אומר: זכה לו (לאותו עני מה שליקט)". הרי שהוא סבור שם שאדם יכול לזכות פאה לעני ; וכא הוא אמר הכין?! – וכאן הוא אומר כך?! (במשנה כאן שנינו: "אמר רבי אליעזר: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו?". הרי שהוא סבור כאן שאין אדם יכול לזכות לקט לעני) ומתרצים את הסתירה: בשיטתו השיבהו – רבי אליעזר הקשה לתנא הראשון במשנה כאן בשיטתו של התנא הראשון ולא בשיטתו שלו : בשיטתך דאת אמר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' שאת אומר ') על ידי החילופין (בכתב יד רומי: 'חליפיו') – לדעת התנא הראשון, שבעל השדה מזכה לעני את שיבולת הלקט, והעני מחליף את הלקט בשיבולת אחרת : היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו? – הרי לדעת החכמים במשנה לעיל החלוקים על רבי אליעזר, אין בעל השדה יכול לזכות לעני את הלקט, וכיוון שלא זכה העני בשיבולת הלקט שהיתה ברשותו של בעל השדה, איך מחליף העני את הלקט בשיבולת אחרת? (ההנחה היא שדעת התנא הראשון במשנה כאן היא כדעת החכמים במשנה לעיל) אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן לו – לדעת החכמים, בעל השדה מזכה לעני את כל הגדיש, ונמצא ששיבולת הלקט שנתערבה בגדיש באה ברשותו של העני, והעני זוכה בשיבולת ומחליפה. אבל לדעת רבי אליעזר, בעל השדה מזכה לעני את שיבולת הלקט, והעני מחליפה . הסופר במסירה שלפנינו השמיט את המילים 'בשיטתו השיבהו', ומגיה השלים שלא במקומו (אחרי 'בשיטתך') 'השיבהו. בשיטתו' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 385, הערה 11). הגרסה בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובריבמ"ץ על המשנה: 'בשיטתן השיבן: בשיטתכם שאתם אומרים...'. וכן הגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 256. • • •