אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ד:ז

משנה המשנה מתחילה לעסוק בדיני לקט. הקוצר מחזיק בידו האחת מגל, ובידו השנייה אוסף אגודת שיבולים וחותך אותה במגל. אי זה הוא לקט – שנאמר עליו: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט,ט-י; כג,כב) ? הנושר – הנופל לארץ, בשעת הקצירה – אבל הנופל לאחר הקצירה אינו לקט והוא של בעל השדה . היה קוצר, קצר מלא ידו – במגל , תלש מלא קומצו – או שלא קצר במגל אלא תלש בידו מלוא הקומץ (התולש תבואה ביד עוקר את הצמח כולו) , הכהו קוץ – לאחר שקצר או שתלש, ונפל מידו לארץ - הרי זה של בעל הבית – של בעל השדה, לפי שלא נפל בשעת הקצירה אלא לאחריה . תוך היד – תלש בידו ונפלה שיבולת מתוך ידו לארץ, ותוך המגל – או שקצר במגל ונפלה שיבולת מתוך המגל לארץ ולא תפסה בידו, - לעניים – לפי שנפלה בשעת הקצירה ; אחר היד – תלש בידו והיכה באחורי ידו בשיבולת ונפלה, ואחר המגל – או שקצר במגל והיכה באחורי המגל בשיבולת ונפלה, - לבעל הבית – שלא התכוון לקוצרה ולא נפלה בשעת הקצירה (כך יש מפרשים את המשנה, ובירושלמי נחלקו אמוראים ופירשו את המשנה באופן אחר) ; ראש היד וראש המגל – נגע בשיבולת בראשי אצבעותיו או בראש המגל ונפלה, ונמצא שלא נפלה לא מתוך היד או מתוך המגל ולא מאחר היד או מאחר המגל, - רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) אומר: לעניים, רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לבעל הבית. • • • משנה חוררי הנמלים – שנמצאות בהם שיבולים, שבתוך הקמה – בשטח שעדיין לא קצרו שם, - הרי הן של בעל הבית – שאין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה ; ושלאחר הקוצרים – בשטח שכבר קצרו שם, - העליונים – השיבולים שבחורים שהן למעלה, לעניים – שמן הסתם גררון הנמלים מן הלקט , והתחתונים – השיבולים שבחורים שהן למטה, לבעל הבית – שאנו אומרים שלפני הקצירה גררון הנמלים מן הקמה . רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: הכל – כל השיבולים שבחורים שבשטח שכבר קצרו שם, לעניים, שספק לקט לקט – בספק לקט מחמירים ואומרים שדינו כלקט . • • •

תלמוד איזה הוא לקט? במשנה שנינו: "אי זה הוא לקט? הנושר בשעת הקצירה". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: " וְ לֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט " (ויקרא יט,ט) – אל תחזור ללקט את השיבולים שנשרו על הקרקע בשעת הקצירה , ו לא כל (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) הקוצר בידו – אין חיוב לקט אלא בקצירה במגל וכן בעקירה במעצד ובתלישה ביד, ולא בקטיפה ביד (הקוצר בידו הוא מקטף ולא תולש, שהוא לפעמים עוקר עם השורש, אבל התולש חייב בלקט ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 140)) . ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: ודכוותיה (בכתב יד רומי: 'ודכוותה') : – ושכמותה: " וּ פֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט " (ויקרא יט,כ) – אל תחזור ללקט את הפירות שנשרו על הקרקע בשעת הבצירה , ו לא הפורט בידו – אין חיוב פרט אלא כשהוא תולש מהגפן את כל האשכול, ולא כשהוא מלקט בידו מן האשכול שבגפן גרגר גרגר (למשמעות זו של המילה "פורט" ראה משנה מעשרות ב,ו ו-ג,ט), שלמדים דין פרט מדין לקט, שכשם שבלקט הוא בדרך קצירה, כך גם בפרט הוא בדרך בצירה . ב תוספתא פאה ב,יד שנו: אי זהו לקט? - זה הנושר בשעת הקצירה ובשעת התלישה (ואפילו תלש דבר שדרכו להיקצר). רבי יוסה אומר: אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד, שנאמר: "ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט,ט). ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "ולקט קצירך" - לא לקט קיטוף. ב ירושלמי פאה ג,ג אמרו: "ולקט קצירך" - ולא לקט קיטוף. לתנא קמא בברייתא שבתוספתא יש לקט גם בתלישה, ותלישה לחוד וקטיפה לחוד ("תוספתא כפשוטה").

במשנה שנינו: "תוך היד ותוך המגל - לעניים; אחר היד ואחר המגל - לבעל הבית". מציעים מחלוקת אמוראים: רב כהנא ורב תחליפא (אמוראים בדור השלישי והרביעי) – נחלקו שני החכמים (בפירוש המשנה) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: תוך היד ותוך המגל – הנושר מתוך שניהם, מתוך היד וגם מתוך המגל, כלומר, הנופל מתוך השיבולים שהקוצר אוחז בידו האחת וקוצרן במגל שבידו השנייה - הרי זה לעניים; אבל אחר היד או אחר המגל, כלומר, הנושר אחר היד ואפילו תוך המגל, או אחר המגל ואפילו תוך היד - הרי זה לבעל הבית (לדעה זו, "תוך היד ותוך המגל" הוא מקרה אחד, ו"אחר היד ואחר המגל" הוא שני מקרים) , וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: תוך היד ואפילו לאחר המגל – הנושר מתוך היד ואפילו אחר המגל, או הנושר מתוך המגל ואפילו אחר היד - הרי זה לעניים, והנושר אחר היד ואחר המגל - הרי זה לבעל הבית (לדעה זו, "תוך היד ותוך המגל" הוא שני מקרים, ו"אחר היד ואחר המגל" הוא מקרה אחד) . בכתב יד אחד של המשנה: "תוך היד ו תוך המגל... אחר היד ו אחר המגל...". לפי זה, לדעת חכם אחד, ו' של "ותוך המגל" היא ו' החיבור ו-ו' של "ואחר המגל" היא במקום "או", ולדעת החכם האחר, ו' של "ותוך המגל" היא במקום "או" ו-ו' של "ואחר המגל" היא ו' החיבור. בשני כתבי יד של המשנה: "תוך היד תוך המגל... אחר היד אחר המגל...". לפי זה, לדעת חכם אחד, "תוך המגל" משמעו "ותוך המגל", ו"אחר המגל" משמעו "או אחר המגל", ולדעת החכם האחר, "תוך המגל" משמעו "או תוך המגל", ו"אחר המגל" משמעו "ואחר המגל". • • •

תלמוד חורי הנמלים וספק לקט במשנה שנינו: "ושלאחר הקוצרים - העליונים לעניים, והתחתונים לבעל הבית". מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי (צריך לומר: ' רב ', כמו בכתב יד רומי) יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם רבי (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי) שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) : העליונים לעניים - בלבנים – במקרה שהשיבולים העליונות שבחורי הנמלים הן שיבולים בשלות שצבען לבן (על שמן נקרא שדה הדגן "שדה לבן"), שמן הסתם גררון הנמלים ממה שנפל בשעת הקצירה (כי אין קוצרים את התבואה אלא כשהבשילה), ולכן הן של העניים, שמא מן הלקט גררון , והתחתונים לבעל הבית - בירוקין – במקרה שהשיבולים התחתונות שבחורי הנמלים הן שיבולים שטרם הבשילו וצבען ירוק, שוודאי נתלשו לפני הקצירה או שקרסמו אותן הנמלים לפני הקצירה, ולכן הן של בעל השדה. הרי שהדבר תלוי בצבע השיבולים, ונקטה המשנה עליונים ותחתונים משום שבדרך כלל הלבנים הם העליונים והירוקים הם התחתונים . • • • במשנה שנינו: "רבי מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט לקט". מסבירים את טעמו של רבי מאיר: שאי איפשר לגורן לצאת בלא ירוקין – מן הנמנע הוא שלא יהיו בתבואה שנקצרה גם שיבולים ירוקות, ומשום כך גם השיבולים התחתונות (שבדרך כלל הן ירוקות) שבחורי הנמלים הן בכלל הספק שמא מן הלקט גררון הנמלים, ולכן הכול לעניים (אבל לדעת החכמים החלוקים על רבי מאיר, אין ספק כלל לגבי השיבולים התחתונות, שוודאי גררון הנמלים מן הקמה) .

ומזהים את החכם הקובע את הקביעה התנאית עלומת השֵׁם: אמר רבי יהודה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' רבי יוחנן ' - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דרבי יהודה בן חגרא (תנא בדור הרביעי) היא – של רבי יהודה בן חגרא היא (הקביעה שספק לקט לקט היא לפי דעת התנא הזה) , ומציעים ברייתא התומכת בזיהוי המוצע: דתני: – ששונה [התנא]: גר שנתגייר והיתה לו קמה, נקצרת עד שלא נתגייר - פטור – ממתנות עניים, כיוון שבשעת קצירתה היתה הקמה עדיין של גוי , משנתגייר – נקצרה לאחר שנתגייר, - חייב – במתנות עניים, ככל אדם מישראל , ואם ספק – האם נקצרה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר, - פטור. רבי יהודה בן חגרא מחייב – מפני שלדעתו ספק מתנות עניים לעניים . ודוחים את הזיהוי: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: דברי הכל היא – הקביעה שספק לקט לקט נכונה לפי כל החכמים, גם לדעת התנא שחלוק על רבי יהודה בן חגרא בעניין גר שנתגייר, כיוון שלדעתו הספק בגר שנתגייר שונה מהספק בישראל . ישראל שעיקרו חייב – במתנות עניים, - ספיקו חייב – במתנות עניים, ולכן גם לדעתו ספק לקט של ישראל לקט , וגוי שעיקרו פטור – ממתנות עניים, - ספיקו פטור – ממתנות עניים, ולכן לדעתו גר שנתגייר והיתה לו קמה, אם ספק מתי נקצרה - פטור . אמר רבי יוחנן: כך היה רבי מאיר משיב את רבי יהודה בן חגרא: אין את (אתה) מודה לי שספק לקט לקט?! (בתמיהה) - רבי שמעון בן לקיש אמר : כך היה משיב רבי מאיר את חכמים: אין אתם מודין לי שספק לקט לקט?! (בתמיהה) – הכלל אצלנו: אין משיבים לאדם דבר שאינו מודה בו (ירושלמי שקלים א,ד). מכלל זה יוצא, שהחכמים החלוקים על רבי מאיר במשנתנו מודים אף הם שספק לקט לקט, ולכן חקר התלמוד מי הם חכמים אלה. ואמר רבי יוחנן שחכמים אלה הם רבי יהודה בן חגרא, ששמענו אותו בברייתא שמחייב את קמת הגר המסופקת במתנות עניים. ואילו רבי שמעון בן לקיש סובר שחכמים אלה כוללים גם את בני מחלוקתו של רבי יהודה בן חגרא באותה ברייתא, שלא פטרו מן הספק אלא קמת הגר, אבל אף הם מודים שספק לקט של ישראל לקט, מכיוון שעיקרו חייב. ולפי זה פירשו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, כל אחד לשיטתו, כלפי מי מכוונים דברי רבי מאיר במשנתנו: רבי יוחנן אומר שזאת היתה תשובתו של רבי מאיר לרבי יהודה בן חגרא, ואילו רבי שמעון בן לקיש סובר שזו היתה תשובתו לחכמים. ועניין התשובה אחד: האין אתם מודים שספק לקט לקט?! ואילו החולקים על רבי מאיר סוברים, כנראה, שאין כאן מקום לספק, כמו שפירש התלמוד לעיל ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 720, שורה 478).

ושואלים: ומניין שספק לקט לקט? – מאיפה למדים שספק לקט לקט? ומשיבים ארבע תשובות: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : עני ועשיר (צריך לומר: ' "עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" ' (תהילים פב,ג), כמו שהוא בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני", וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"ערכי תנאים ואמוראים", ב"אור זרוע", בר"ש משנץ ובמרדכי) – עשו משפט צדק לעני; ויש לדרוש את הכתוב: - הצדיקוהו במתנותיו – זַכּוּ את העני במתנות העניים, שאם יש ספק במתנות העניים האם הן של העני או של בעל השדה - הרי הן לעני . רבי שמעון בן לקיש אמר בשם בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג,ו) – אסור לדיין, בסכסוך בין עני ורעהו, להטות את המשפט לרעת העני או לטובתו בשל היותו עני; ויש לדייק מהמילה היתירה "בריבו": - בריבו אין את (אתה) מטהו – דווקא בדינו של העני אין להטות את הדין לטובתו , אבל מטהו את (אתה) במתנותיו – יש להטות לטובתו של העני במתנות העניים, שאם יש ספק במתנות העניים האם הן של העני או של בעל השדה - הרי הן לעני . אמר רבי יוחנן: ובה (צריך לומר: ' ומה ', כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס, וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"ערכי תנאים ואמוראים" ובר"ש משנץ) זַכָּה (בהירה, צלולה) הוא (צריך לומר: ' היא ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) מה ששנה לנו רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) : " לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם " (ויקרא יט,י; כג,כב) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (הפאה, הלקט והפרט), והעניים יבואו ויאספו אותן, - הנח לפניהן משלך – תן לעניים גם מה שהוא שלך, מלבד מתנותיהם שציוותה התורה לתת להם (כך למדים מייתור הכתוב שנאמר פעמיים). וממה ששנה רבי יש ללמוד שגם מה שהוא ספק מתנות עניים - הרי הוא לעניים . אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כתוב – במתנות עניים : "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט; כד,כ; כד,כא) – אתם חייבים להשאיר בשדה ובכרם לעניים את מתנותיהם (עומר שנשכח בשדה, זיתים שנשארו בעץ וענבים שנשארו בגפן), - בין מן דידך בין מדידיה הב ליה – בין משלך בין משלו תן לו (תן לעניים גם מה שהוא שלך, מלבד מתנותיהם שהן שלהם. כך למדים מייתור הכתוב שנאמר שלוש פעמים). ומכאן שגם מה שהוא ספק מתנות עניים - הרי הוא לעניים . ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "תעזוב" - לפניהם הנח. ו שם נאמר: מניין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פיאה פיאה? - תלמוד לומר: "לעני ולגר תעזוב אותם". וב ספרי דברים פסקה רפג נאמר: ומניין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פיאה פיאה? - תלמוד לומר: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". הדרש של הספרי מובא בירושלמי על ידי רבי לא, שהיה בקי גדול במדרש. ב בבלי חולין קלד,א אמרו: משנה: גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר - פטור (ממתנות כהונה), משנתגייר - חייב, ספק - פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. תלמוד: כי אתא רב דימי אמר: רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: תנן: ספק - פטור. אלמא ספיקא לקולא. ורמינהו: חורי הנמלים שבתוך הקמה - הרי אלו של בעל הבית, ושלאחר הקוצרים, העליונים - לעניים, והתחתונים - של בעל הבית. רבי מאיר אומר: הכול לעניים, שספק לקט - לקט! (הרי שלדעת רבי מאיר בספק מתנות עניים מכריעים להחמיר, שלא כשיטת משנתנו במתנות כהונה, וסתם משנה היא דעת רבי מאיר, ונמצא שיש סתירה בדברי רבי מאיר!) אמר ליה (רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש בתשובה): אל תקניטני (בשאלה זו), שבלשון יחיד / בן אגרא אני שונה אותה (דברי רבי מאיר שנויים בברייתא בלשון שלפיה חכם יחיד הוא שאמר שכך היא דעת רבי מאיר, ואין להקשות מדברי חכם יחיד הסבור כך על דברי משנתנו), דתניא: רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר: ספק לקט - לקט, ספק שכחה - שכחה, ספק פאה - פאה. אמר ליה (רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן בדחיית דבריו): אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל (אפילו לא תשנה אותה ברייתא אלא בלשון שלפיה "בן תדל" אמר שזו היא דעת רבי מאיר). והא טעמא קאמר (הרי נימוק הוא אומר מדוע בספק מתנות עניים יש להחמיר ולתת אותן לעניים)! דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי טעמא דרבי יהודה בן אגרא? דכתיב: "עני ורש הצדיקו" (תהילים פב,ג) - מאי "הצדיקו"? אילימא בדיני (שיש לדיינים להשתדל למצוא לו זכות בדין) - והא כתיב: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג,ג)! אלא צדק משלך (כשאתה מסופק האם עליך לתת מתנות עניים אם לאו) ותן לו. ו שם קלד,ב אמרו: כי אתא רבין אמר: קמה (ממה ששנינו בברייתא אחרת שרבי מאיר פוטר מנתינת לקט בקמה של גר שספק האם נקצרה לפני שהתגייר או אחרי כן) אקמה (על מה ששנינו במשנה שרבי מאיר אומר בקמה שספק לקט לקט) רמי ליה ( רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ). אמר רבי יוחנן: ומה זכה היא ששנה לנו רבי! ב בבלי קידושין ט,ב אמרו: אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה: ריש לקיש לרבי יוחנן: כעורה זו ששנה רבי: "ובעלה" - מלמד שנקנית בביאה?! (בתמיהה) וב בבלי חולין קטו,א אמרו: אמר ליה רבי יוחנן (לריש לקיש): כעורה זו ששנה רבי: "לא תאכלנו" - בבשר בחלב הכתוב מדבר...?! (בתמיהה) וב בבלי חולין קיז,א אמרו: אמר ליה רבי חנינא (לרבי ינאי): כעורה זו ששנה רבי: "כל חלב לה'" - לרבות אימורי קדשים קלים למעילה?! (בתמיהה) בבבלי: " כעורה זו ששנה רבי ?! ". ובירושלמי: "ומה זכה היא ששנה לנו רבי ! ". מה ששנה רבי בבבלי ובירושלמי שנוי בספרא ובספרי ("מבואות לספרות התנאים", עמודים 662-663). רבי שנה את הספרא לתלמידיו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 729). • • •