אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ד:ו

משנה מי שליקט את הפיאה ואמר: " הרי זה – מה שליקטתי, לאיש פלוני עני " - רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) אומר: זכה לו – לאותו עני מה שליקט . וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון – שלא זכה לאותו עני שהתכוון לזכות לו . הלקט והשכחה והפיאה של ה נכרי – שנתן לעניים מתבואתו לשם לקט ושכחה ופאה, אף על פי שהוא פטור, חייב במעשרות – כדין כל תבואה, ואילו לקט ושכחה ופאה של ישראל פטורים מן המעשרות , אלא אם כן הבקיר – שנתן הגוי לעניים מתבואתו משום הפקר, שהוא פטור מן המעשרות . • • •

תלמוד אדם זוכה לחברו בפאה ובמציאה במשנה שנינו: "מי שליקט את הפיאה ואמר: הרי זה לאיש פלוני עני - רבי אליעזר אומר: זכה לו. וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון". מצמצמים את תחולתה של מחלוקת התנאים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אומר: בבעל הבית עשיר נחלקו – רבי אליעזר והחכמים במשנתנו נחלקו במקרה שעשיר, שאינו זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, שלדעת החכמים, מכיוון שאינו יכול לזכות לעצמו, אינו יכול לזכות לאותו עני , אבל בבעל הבית עני – במקרה שעני, שהוא זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, - מאחר שהוא ראוי ליטול – פאה לעצמו, זָכֶה – לאותו עני שהתכוון לזכות לו אף לדעת החכמים, ואין מחלוקת במקרה הזה (בעל הבית בהקשר לפאה הוא בעל השדה עצמו, אך בעניין הנידון כאן אין הבדל בין בעל השדה ובין כל אדם, אלא שבעל השדה עני ראוי ליטול פאה לעצמו רק בשדה אחר ולא בשדהו, ואף על פי כן הוא זוכה לעני אחר בפאה שהניח בשדהו. וראה מפרשי המשנה ומפרשי הירושלמי והראשונים על הבבלי) . ב בבלי בבא מציעא ט,ב אמרו: תנן התם: מי שליקט את הפאה ואמר: "הרי זו לפלוני עני" - רבי אליעזר אומר: זכה לו, וחכמים אומרים: ייתננה לעני הנמצא ראשון. - אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני (עשיר שליקט פאה לזכות לעני), דרבי אליעזר סבר: אמרינן תרי מגו - מגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והווי עני וחזי ליה (הפאה), השתא נמי (בעודו עשיר) חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי: חד מגו - אמרינן, תרי מגו - לא אמרינן. אבל מעני לעני (עני שליקט פאה לזכות לעני) - דברי הכול זכה לו, מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. בבבלי מובא המאמר של רבי יהושע בן לוי על ידי עולא, משום שעולא הביא את תורת ארץ ישראל לבבל.

רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני) : אדם זָכֶה לחבירו במציאה (מגיה מחק במסירה שלפנינו מימרה זו. מימרה זו ישנה גם בכתב יד רומי) – אדם יכול לזכות בשביל חברו במציאה שהוא מוצא . ומציעים קשר בין דברי אמוראים המבוסס על עיקרון הלכתי דומה: (אמר רבי זעירא) רבי לעזר (לחבירו) (המילים המוסגרות יתירות ואינן בכתב יד רומי, והן כנראה אשגרה מלעיל או מלהלן) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יהושע בן לוי שלשתן אמרו דבר אחד – הלכו באותה שיטה, שאדם זוכה בשביל חברו במה שהוא זוכה לעצמו, כמפורט להלן . רבי לעזר - מציעים מקור לדברי האמורא: דאמר רבי זעירא בשם רבי לעזר: אדם זכה לחבירו במציאה. רבי יוחנן - מציעים מקור לדברי האמורא: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה בבא מציעא א,ה): מציאת בנו ובתו הקטנים, ו עבדו ושפחתו הכנענים – שאינם יהודים , מציאת אשתו - הרי אֵילּוּ שלו – של אביהם או של בעליהם . מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה – את הכסף שהתחייב בשטר הכתובה לתת לה אם יגרשנה, וכל זמן שלא פרע לה את כתובתה, עדיין הוא חייב במזונותיה, - הרי אֵילּוּ שלהן. ו אמר רבי יוחנן: בשאינן טפולין (מחוברים) (צריך להוסיף: ' לאביהן ', כמו בכתב יד רומי ובמימרה המקבילה בירושלמי בבא מציעא א,ה וכתובות ו,א) – מציאת הבנים הגדולים היא שלהם רק במקרה שאינם ניזונים משל אביהם , אבל אם היו טפולין לאביהן – במקרה שהבנים הגדולים ניזונים משל אביהם, - מציאתן שלו – של אביהם. מכאן שלרבי יוחנן אדם זוכה בשביל חברו במה שהוא זוכה לעצמו, שכן הבנים הגדולים זוכים בשביל אביהם במה שהם זוכים לעצמם . רבי יהושע בן לוי - מציעים מקור לדברי האמורא: דרבי יהושע בן לוי אמר: בבעל הבית עשיר נחלקו – התנאים במשנתנו , אבל בבעל הבית עני - מאחר שהוא ראוי ליטול זכה – בשביל אותו עני לדברי הכול. מכאן שלרבי יהושע בן לוי אדם זוכה בשביל חברו במה שהוא זוכה לעצמו . ב בבלי בבא מציעא יב,ב אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שולחן אביו - זהו קטן (ומציאתו לאביו), קטן ואינו סמוך על שולחן אביו - זהו גדול (ומציאתו לעצמו).

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: השוכר את הפועל לעשות עמו בכל מלאכה – שיאמר לו בעל הבית לעשות, ולא פירש איזו מלאכה יעשה עימו, - מציאה של בעל הבית – המציאה שהפועל מוצא בשעה שהוא עושה מלאכה עם בעל הבית היא של בעל הבית, משום שאף זה הוא בכלל כל המלאכה שהוא עושה עימו . ומציעים תמיהה על האמור לפני כן: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מקשה על דברי הברייתא) : רצה – הפועל, לחזור – שלא רצה לעשות את המלאכה שהתחייב לעשות, אפילו התחיל במלאכה, - חוזר בו – רשאי לחזור בו , ואת אמר: – ואתה אומר: מציאה של בעל הבית?! – הדין, שאם רצה הפועל לחזור - חוזר בו, סותר את האמור בברייתא, שמציאת הפועל של בעל הבית, שכן הפועל יכול לחזור בו כשהוא מוצא מציאה ולזכות בה לעצמו כיוון שלא ייחשב כפועל! רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מקשי – מקשה : מה צורכה לההיא דאמר – מה צורך [יש] ל[קושיה] ההיא שאומר רבי שמעון בן לקיש? – אף שהפועל יכול לחזור בו, בכל זאת לא יהא אלא כאחר, והרי אדם זוכה לחברו במציאה כאמור לעיל, ולכן אין להקשות על דברי הברייתא כמו שמקשה רבי שמעון בן לקיש! (יש כאן לשון כבוד, שאין הקושיה של רבי שמעון בן לקיש קושיה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 970, הערה 708)) - ולא נן (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) שמיע דמר – ולא שמע (רבי יסא) שאומר רבי יעקב בר אחא: איתפלגון – נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: אדם זוכה לחבירו במציאה. ריש לקיש אמר: אין אדם זוכה לחבירו במציאה?! (בתמיהה) – הרי שלדעת רבי שמעון בן לקיש אין הפועל יכול לזכות בשביל בעל הבית במציאה שהוא מוצא, ולכן הקושיה של רבי שמעון בן לקיש על הברייתא קושיה, שלא כרבי יסא! (כך פירש ב"נתיבות ירושלים" לירושלמי בבא מציעא א,ה) ב ירושלמי בבא מציעא א,ה אמרו: ריש לקיש אמר: אין אדם זוכה לחבירו במציאה. - אמר רבי [לא (= הילא)]: לא דמר / אמר רבי שמעון [בן לקיש] אכן / הכין (לא שאמר כך), אלא דקשי ליה (אין לגרוס מילה זו) על הדא דתני (אלא שהקשה על [הברייתא] הזאת ששונה) רבי הושעיה: השוכר את הפועל לעשות עמו בכל מלאכה - מציאתו לבעל הבית. [עליה:] אמר ריש לקיש: אדם שיש לו רשות לחזור בו, תהא מציאתו לרבו?! לפי הירושלמי בבא מציעא לא אמרה ("אין אדם זוכה לחבירו במציאה") ריש לקיש כלל וכלל. אבל לפי הירושלמי פאה אמרה ריש לקיש ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 281). ב בבלי בבא מציעא יב,ב אמרו: תניא: מציאת פועל לעצמו (ולא לבעל הבית שהפועל עושה עימו מלאכה). במה דברים אמורים? בזמן שאמר לו בעל הבית: "נכש עימי היום", "עדור עימי היום". אבל אמר לו: "עשה עימי מלאכה היום" (ולא פירש שיעשה עימו מלאכה מסוימת) - מציאתו לבעל הבית. כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ה,ט.

מציעים מחלוקת אמוראים (בעניין אדם זוכה לחברו): רבי רדיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) (צריך להוסיף: ' אמר ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) : איתפלגון – נחלקו רבי יונה ורבי יוסי (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: הראוי ליטול זָכֶה – אדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזַכּות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לקבל דבר זה מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו , וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: הראוי ליתן זָכֶה – אדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזכות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לתת דבר זה משלו ולזכות אותו בשביל חברו . ומפרטים : מן דמר: – מי שאומר: הראוי ליטול זכה - כל שכן ליתן – בוודאי ובוודאי שאדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזכות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לתת דבר זה משלו ולזכות אותו בשביל חברו . מאן דמר: – [ו]מי שאומר: הראוי ליתן זכה - הא – אבל ליטול לא – אדם אינו יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזכות אותו בשביל חברו, אם הוא יכול לקבל דבר זה מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו .

ומציעים קושיה על דברי אמורא שהובאו לפני כן המבוססת על משנה: מתניתא פליגא על מאן דאמר: – המשנה חלוקה על מי שאומר: הראוי ליטול זכה! דתנינן (צריך להוסיף: ' תמן ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) : – ששנינו שם (משנה גיטין א,ו): האומר – לשליח : " תן גט זה לאשתי " – שאמר הבעל לשליח שיזכה בגט זה לאשתו (ירושלמי גיטין א,ו), - ומסבירים: שכֵּן הוא ראוי לקבל גט בתו – אף שהשליח אינו יכול לקבל גט ולזכות אותו בשביל עצמו, שכן השליח הוא איש, ואין הוא אישה שיכולה לקבל גט ולזכות אותו בשביל עצמה אם היא נשואה או ארוסה, ואם כן, לכאורה אף מי שאינו ראוי ליטול זוכה לאחר, מכל מקום, כיוון שאיש שהשיא את בתו כשהיא קטנה או שאירס את בתו כשהיא נערה יכול לקבל את גיטה מבעלה ולזכות בו, לכן השליח יכול לקבל גט מהבעל ולזַכּות אותו בשביל אשתו של הבעל ; - ושנינו במשנה שם בהמשכה: ו " שטר שיחרור זה לעבדי " – שאמר האדון לשליח שיזכה בשטר שחרור זה לעבדו (ירושלמי גיטין א,ו), - ומסבירים: שכֵּן הוא ראוי לקבל שטר שיחרורו – אף שהשליח אינו יכול לקבל שטר שחרור ולזכות אותו בשביל עצמו, אם השליח הוא בן חורין ואינו עבד, ואם כן, לכאורה אף מי שאינו ראוי ליטול זוכה לאחר, מכל מקום, המדובר במקרה שהשליח עצמו הוא עבד, שהוא יכול לקבל את שטר שחרורו מאדונו ולזכות בו, ולכן השליח יכול לקבל שטר שחרור מהאדון ולזַכּות אותו בשביל עבדו של האדון . ( ומציעים משנה נוספת: ותנינן: – ושנינו (משנה גיטין ו,א): האומר – לשליח : " התקבל – קבל גט זה לאשתי " , או: " הולך גט זה לאשתי " – ששלח הבעל את הגט לאשתו על ידי שליח , אם רצה – הבעל להחזיר – את הגט לידו קודם שהגיע הגט לידה, [- יחזיר – יכול הוא להחזיר . האשה שאמרה – לשליח : " התקבל לי גטי " – ששלחה האישה שליח שיקבל את הגט מיד בעלה , אם רצה – הבעל להחזיר -] לא יחזיר – אינו יכול להחזיר, מפני שיד השליח כיד האישה, וכשמסר הבעל את הגט ליד השליח, הרי הוא כאילו הגיע הגט ליד האישה (רש"ל מחק 'ותנינן' במקבילה במעשר שני וכנראה גם בפאה (ראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 611, הערה 1480). ואכן נראה שאין לגרוס את המשנה גיטין ו,א המוצעת כאן, והתמיהה להלן מתייחסת למשנה גיטין א,ו. - נראה שהירושלמי במקורו הביא כאן (אחרי המילים 'שכֵּן הוא ראוי לקבל שטר שיחרורו') רק את המילים ' אם רצה להחזיר בשניהם - יחזיר ', שהן המשך הצעת המשנה גיטין א,ו, אלא שבטעות גרסו כאן 'אם רצה להחזיר - לא יחזיר' בהשמטת המילה 'בשניהם', ובשל כך הציעו מעתיקי הירושלמי לפני המילים האלו את המשנה גיטין ו,א שבסיום חלקה השני יש המילים האלו. לחלופין, אפשר שבטעות גרסו כאן 'אם רצה להחזיר - יחזיר' בהשמטת המילה 'בשניהם', כמו שהוא במקבילה, ובשל כך הציעו מעתיקי הירושלמי לפני המילים האלו את המשנה גיטין ו,א שבסיום חלקה הראשון יש המילים האלו) .) ויש לתמוה: והעבד ראוי הוא להוליך את הגט?! – מלשון המשנה גיטין א,ו משמע שהיא עוסקת במקרה אחד שאדם אמר לאותו שליח לתת גט לאשתו ושטר שחרור לעבדו, שכן המילה "תן" מוסבת על גט וגם על שטר שחרור, וכיוון שמוסבר לעיל לדעת מי שאומר שהראוי ליטול זכה שבשטר שחרור השליח עצמו הוא עבד, הרי שהוא אותו השליח גם בגט, כיוון שמקרה אחד הוא, והדבר תמוה, שכן עבד אינו ראוי להיות שליח של הבעל לתת גט לאשתו! ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות חדשה: פתר לה – פותר (האמורא שעליו הקשו מפרש) אותה (את המשנה) , לצדדין הא (צריך לומר: ' היא ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) מתניתא – לצדדים היא המשנה (החלקים השונים של המשנה גיטין א,ו מתייחסים למקרים שונים. חלק אחד של המשנה מתייחס למקרה שאדם אמר לשליח לתת גט לאשתו, ובמקרה הזה השליח אינו עבד, וחלק שני של המשנה מתייחס למקרה אחר שאדם אמר לשליח לתת שטר שחרור לעבדו, ובמקרה הזה השליח הוא עבד) .

ומציעים קושיה על דברי אמורא שהובאו לפני כן המבוססת על משנה: [מתניתא] (מילה זו נשמטה משום שהיא זהה למילה שלפניה. המילה הושלמה כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה) פליגא על מאן דאמר: – המשנה חלוקה על מי שאומר: הראוי ליתן (צריך לומר: ' ליטול ', כמו שהגיהו ב"שדה יהושע" וב"פני משה" והגר"א) זכה! דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה מעשר שני ה,ט): מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו – ולא הפריש מהם מעשרות, והגיעה שעת הביעור, צריך לקראות להם שם – לעשרם בקריאת שם בלבד בלי הפרשה, ולזכות את התרומה והמעשר לבעליהם, כמעשה שלהלן, ומעשר שני בזמן הזה יירקב בכל מקום שהוא . מעשה ברבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) והזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: " עישור – מעשר ראשון, שאני עתיד למוד – למדוד ולהפריש מן הפירות שיש לי בבית, נתון ליהושע – בן חנניה (מגדולי התנאים בדור השני), שהיה לוי, ותרומה כבר נתן , ומקומו – של המעשר, מושכר לו – ליהושע, וקונה את המעשר אגב הקרקע ; עישור אחד (בכתב יד אחד של המשנה: 'אח ר ') – מעשר עני, שאני עתיד למוד נתון לעקיבה – בן יוסף (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים), שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו " . - ויש לתמוה: ורבי עקיבה ראוי הוא ליטול?! – הרי רבי עקיבה לא היה יכול לקבל מעשר עני מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו, שכן לא היה עני, ואם כן, כיצד היה יכול לקבל מעשר עני מרבן גמליאל ולזַכּות אותו בשביל עניים? אלא מכאן שאדם יכול לקבל דבר מאדם אחר ולזַכּות אותו בשביל חברו, אף אם אינו יכול לקבל דבר זה מאדם אחר ולזכות אותו בשביל עצמו! ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא: פתר לה – פותר (האמורא שעליו הקשו מפרש) אותה (את המשנה) , עד שלא העשיר – המעשה ברבן גמליאל והזקנים היה לפני שהעשיר רבי עקיבה, וכיוון שבשעת המעשה היה עני והיה יכול לקבל מעשר עני מאדם אחר ולזַכּות אותו בשביל עצמו, לכן היה יכול לקבל מעשר עני מרבן גמליאל ולזכות אותו בשביל עניים . ומציעים תירוץ חלופי המבוסס על אוקימתא: ואפילו תימא (צריך לומר: ' תימר ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) : – ואפילו תאמר: משהעשיר – המעשה ברבן גמליאל והזקנים היה אחרי שהעשיר רבי עקיבה (כמסופר בבבלי נדרים נ,א) , תיפתר – תתפרש (המשנה), בשהיה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהיה') פרנס – רבי עקיבה היה גבאי עניים , ויד הפרנס כיד העני – יד הפרנס משמשת כיד העניים לעניין זכייה, וכשנתן רבן גמליאל לרבי עקיבה מעשר עני, הרי הוא כאילו הגיע המעשר ליד העניים .

ומציעים היסק מדברי אמורא: מילתיה דרבי יהושע בן לוי (צריך להוסיף: ' אמרה ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה) : – דבריו של רבי יהושע בן לוי אומרים: הראוי ליטול זכה, דרבי יהושע בן לוי אמר: בבעל הבית עשיר מחלוקת – רבי אליעזר והחכמים במשנתנו נחלקו במקרה שעשיר, שאינו זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, שלדעת החכמים, מכיוון שאינו יכול לזכות לעצמו, אינו יכול לזכות לאותו עני , אבל ב בעל הבית עני – במקרה שעני, שהוא זכאי ללקט פאה, ליקט פאה בשביל איש פלוני עני, - מתוך שראוי (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מאחר שהוא ראוי', כמו לעיל) ליטול – פאה לעצמו, זכה – לאותו עני שהתכוון לזכות לו אף לדעת החכמים, ואין מחלוקת במקרה הזה. הרי שיש להסיק מדברי רבי יהושע בן לוי שדעת החכמים היא כמי שאומר שהראוי ליטול זכה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'ליטול זכה' לעיל עד 'ליטול זכה' כאן, ומגיה השלים כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) . עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני. מקור המקבילה בפאה, שכן הסוגיה כאן עוסקת בזכיית אדם לחברו, ומכאן הועתקה המקבילה למעשר שני בשל הבאת המשנה שם. על פי רוב 'דתנינן תמן' מציע משניות ממקומות אחרים, אולם בירושלמי מעשר שני הוא מציע את המשנה המקומית. הדבר נובע מכך שבמעשר שני העברה מפאה, שבו אין מדובר במשנה המקומית, ועל כן מוצדק לומר בו 'דתנינן תמן' (על פי "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 146). בדברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי אין זכר של "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", ובהמשך הדיון נראה שדברי רבי יהושע בן לוי "מאחר שהוא ראוי ליטול זכה" הובנו בסוגיה הירושלמית לא על יסוד "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". יש גם לציין, שהמושג "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" אינו נזכר בכלל בירושלמי. מאמרו של רבי יהושע בן לוי נמסר והובן בבבלי על יסוד התפתחות מאוחרת של המושג הבבלי "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", וההבדל בין הירושלמי ובין הבבלי אינו הבדל של לשון וסגנון בלבד, אלא הבדל עקרוני בתוכנו וביסודו של המאמר. למסקנה זו יש יסוד בסוגיה הירושלמית: "מתניתא פליגא על מאן דאמר: הראוי ליטול זכה! דתנינן: תן גט זה לאשתי - שכן ראוי לקבל גט בתו; ושטר שיחרור זה לעבדי - שכן הוא ראוי לקבל שטר שיחרורו". הירושלמי מקשה על מי שאמר "הראוי ליטול זכה" מן המשנה "תן גט זה לאשתי", שהרי השליח אינו יכול לזכות בגט לעצמו, ומתרץ: "שכן ראוי לקבל גט בתו", לאמור: ייתכן שהשליח תהיה לו זכות כזאת בגט של בתו. וכן במה ששנינו "ושטר שיחרור זה לעבדי" - המדובר במקרה שהיה השליח עצמו עבד, וראוי הוא לקבל גט שחרור של עצמו מרבו שלו. נמצא, שמי שאמר "הראוי ליטול זכה" אינו מתכוון שהוא עצמו יוכל לזכות בדבר שביחס אליו הוא נעשה עכשיו שליח, אלא בדעתו לומר, שכתנאי לשליחות דרוש שתוכל להיות לשליח זכות ביחס לדבר זה, זיקה אליו, ודי בכך. והירושלמי ממשיך אחר כך: "מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה: הראוי ליטול זכה". מכאן יוצא, שגם רבי יהושע בן לוי, הסובר לדעת הירושלמי כמאן דאמר "הראוי ליטול זכה", אף הוא נתכוון לומר: כיוון שיש לאדם זכות בפאה בכלל, הוא יכול לזכות גם לעני אחר. ועניין זה דומה לגט, אין הוא יכול לזכות בגט זה, אבל יש לו אפשרות לזכות בגט בכלל (בגט בתו). כך יש להבין מאמר זה, ולא, כפי שהובן בבבלי, מפני שהיה יכול לזכות בפאה זו שליקט. על יסוד הדברים האלה נוכל להבין גם שינוי אחר שחל במאמרו של רבי יהושע בן לוי. לפי הירושלמי רבי יהושע בן לוי אמר: "בבעל הבית עשיר מחלוקת, אבל בעל הבית עני...". ואילו בבבלי אין זכר לבעל הבית, אלא "מחלוקת מעשיר לעני... אבל מעני לעני..." - אדם סתם שאינו בעל השדה, שבבעל השדה אין לומר "מגו דזכי לנפשיה", שאף עני מוזהר הוא שלא ללקוט פאה משדהו (רש"י). כל זה נכון לפי הבבלי, המסביר את דברי רבי יהושע בן לוי על יסוד "מגו דזכי לנפשיה...", ולכן נשמט במאמר שבבבלי עניין בעל הבית עשיר או בעל הבית עני. אבל לפי המאמר המקורי, כפי שנמסר בירושלמי, אין הבדל אם המלקט הוא בעל הבית או לא. אפילו בעל הבית, אם הוא עני, יש לו זכות בפאה בכלל, והוא נחשב "ראוי ליטול", אף על פי שבפאה זו שליקט משדהו לא היה יכול לזכות לעצמו ("לצורתם המקורית של מאמרי אמוראי ארץ ישראל הראשונים", "תרביץ" כו, עמודים 357-360. - וראה "תורת ארץ ישראל בבבל", עמודים 143-150). • • • הלקט והפאה של גוי חייב במעשרות במשנה שנינו: "הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות, אלא אם כן הבקיר".

רבי ירמיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' רבי חזקיה ' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חזקיה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' רבי ירמיה ' - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : כמאן דאמר: – כמי שאומר (משנתנו היא כדעת האומר): יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו – את הגידול שגדל בקרקע של גוי בארץ ישראל, מן המעשרות – גוי שקנה קרקע בארץ ישראל פטר אותה מן המצוות התלויות בארץ, ופירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל פטורים ממעשרות מן התורה, אבל חייבים מדברי חכמים, וכמו כן, פירותיו של הגוי פטורים ממתנות עניים, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי הם כשאר פירותיו שחייבים במעשרות מדברי חכמים; וכמו כן, הפקרו של גוי יש לו דין הפקר, ואם הפקיר הגוי את פירותיו - פטורים ממעשרות, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות, אלא אם כן הבקיר") היא כדעת האומר שיש קניין לגוי לפטור ממעשרות , ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות – פירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל חייבים במעשרות מן התורה, וכמו כן, פירותיו של הגוי חייבים במתנות עניים, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי פטורים ממעשרות, כדין לקט ושכחה ופאה של ישראל; וכמו כן, הפקרו של גוי אין לו דין הפקר, ולכן - אפילו הבקירו (הפקירו) חייב – אפילו הפקיר הגוי את פירותיו - חייבים במעשרות, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות, אלא אם כן הבקיר") אינה כדעת האומר שאין קניין לגוי לפטור ממעשרות . רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר: – כמי שאומר (משנתנו היא כדעת האומר): אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות – פירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל חייבים במעשרות מן התורה, אבל פירותיו של הגוי פטורים ממתנות עניים, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי הם כשאר פירותיו שחייבים במעשרות, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות") היא כדעת האומר שאין קניין לגוי לפטור ממעשרות , ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות – פירות שדהו של גוי בארץ ישראל שהגיעו ליד ישראל פטורים ממעשרות מן התורה, אבל חייבים מדברי חכמים, וכמו כן, פירותיו של הגוי פטורים ממתנות עניים, ואף שהלקט והשכחה והפאה של גוי הם כשאר פירותיו שחייבים במעשרות מדברי חכמים, אבל - קֹל (קֻלָּה) היקילו חכמים בליקוטין – חכמים הקלו בהלכה של לקט ושכחה ופאה, ולכן הלקט והשכחה והפאה של גוי פטורים ממעשרות מדברי חכמים, ולכן משנתנו ("הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות") אינה כדעת האומר שיש קניין לגוי לפטור ממעשרות .

ומציעים קושיה: רבי לעזר (אמורא בדור השני) שאל – הקשה : ואֵין לו קניין נכסים?! (בתמיהה) – הרי, אף לדעת האומר שאין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, יש לגוי קניין נכסים, שהפירות הם קניין ממוני של הגוי, אף שאין בכוח קניינו לפטור מן המעשרות (כך אמרו בשם רבי אלעזר בירושלמי דמאי ה,ט וגיטין ד,ט), וכיוון שיש לגוי קניין נכסים, הפקרו הפקר! - הקושיה של רבי אלעזר מוסבת על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, וראה להלן הסברנו לקושיה. ומציעים עניין חדש הנוגע לקושיה: לא על הדא איתאמרת אלא על הדא – לא על [מימרה] זאת נאמרה אלא על [מימרה] זאת (הקושיה של רבי אלעזר אינה מוסבת על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן אלא על המימרה של רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, כמוצע בהמשך) . רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה שאמר בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר: – כמי שאומר: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דמר: – אבל כמי שאומר: אין קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות - עליה – על המימרה של רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, רבי לעזר שאיל (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'שאל') – הקשה : ואֵין לו קניין נכסים?! (בתמיהה) – הרי יש לגוי קניין נכסים, אף שאין קניין לגוי לפטור מן המעשרות, ולכן הפקרו של גוי יש לו דין הפקר, ואם הפקיר הגוי את פירותיו - פטורים ממעשרות, שלא כרבי ירמיה בשם רבי יוחנן שאמר שאפילו הפקיר חייב! רבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : אף קדמייתא על (צריך לומר: 'אף על קדמייתא ') דרבי יוסי מקשי – גם על [המימרה] הראשונה של רבי יוסי [הוא] מקשה (הקושיה של רבי אלעזר חוזרת גם על המסורת הראשונה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן. ויפה ניסחו כך, שרבי אלעזר לא הקשה על רבי יוסי ב' (בן הדור הרביעי), אלא על דברי רבי יוחנן כפי שנמסרו על ידי רבי יוסי. ייתכן שהסוגיה פתחה במימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, ויש למחוק את המסורת שלפניה שנמסרה על ידי רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, והיא הועברה (לתחילת הסוגיה) מלקמן (מ-'...אלא על הדא. רבי חזקיה, רבי ירמיה בשם רבי יוחנן...') ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 163, הערות 1509-1510)) , דרבי יוסי אמר בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר: – כמי שאומר: אין קיניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דאמר: – אבל כמי שאומר: יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות - עליה – על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, רבי אלעזר שאל – הקשה : ואֵין לו קניין נכסים?! (בתמיהה) – הרי יש לגוי קניין נכסים, אף שאין קניין לגוי לפטור מן המעשרות, ולכן הפקרו של גוי יש לו דין הפקר, ואם הפקיר הגוי את פירותיו - פטורים ממעשרות, ולכן לא רק דברי משנתנו "הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות" הם כדעת האומר שאין קניין לגוי לפטור ממעשרות, כמו שאמר רבי יוסי בשם רבי יוחנן, אלא גם דברי משנתנו "אלא אם כן הבקיר" הם כדעת האומר כך! (הקושיה של רבי אלעזר, שמוסבת מעיקרה על המימרה של רבי יוסי בשם רבי יוחנן, מוסבת לפי סתם התלמוד ('לא על הדא...') על המימרה של רבי ירמיה בשם רבי יוחנן, ולפי רבי פינחס היא מוסבת על שתי המימרות) • • •