אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ד:ג

משנה פיאה אין קוצרין אותה – העניים, במגלות (מגל - כלי המורכב מלהב מעוקל וידית קצרה ומשמש לקצירת תבואה) , ואין עוקרין אותה בקרדומות (קרדום - כלי המורכב מידית עץ וראש ממתכת, הצד האחד של הראש מחודד ומשמש לעידור, לניכוש ולחפירה, והצד השני להב רחב ומשמש לביקוע עצים, לעידור, לסיתות אבנים ולחיתוך. - העוקר תבואה בעזרת כלי עוקר את הצמח כולו) , כדי שלא יכו איש את רעהו – שלא יפגעו קשות ואף ימיתו זה את זה במגלות ובקרדומות שבידיהם, כשיבואו לבוז את הפאה ויהיו להוטים לזכות בפאה. לכן התירו לקטוף פאה רק בידיים . שלוש אבעיות ביום – שלוש פעמים ביום מניחים בעלי הבתים את העניים לתלוש את הפאה בשדותיהם : בשחר ובחצות ובמנחה – בתשע שעות ומחצה של היום (שהוא במנחה קטנה. לא ייתכן שמדובר במנחה גדולה משום הקִרבה לזמן הקודם שהוא בחצות) . רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) אומר: לא אמרו – החכמים שלושה זמנים הללו, אלא כדי שלא יפחותו – בעלי הבתים משלושת הזמנים . רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו – בעלי הבתים על שלושת הזמנים . של בית נמר – אנשי בית נמר, והוא שם מקום (בעבר הירדן המזרחי או בגליל התחתון (ראה "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 159-160)) או שהוא שם משפחה, היו מלקיטין על החבל ונותנין פיאה מכל אומן (רצועת שדה, שורה ישרה בשדה) ואומן – היו מותחים חבל בגבול הקמה, קוצרים אותו אומן, ומשהעבירו את החבל לאומן השני היו העניים לוקטים מהאומן הראשון. על ידי הגבלת הקמה בחבל מנעו את העניים מללקוט מן הקמה וצמצמו את אפשרויות ההפרעה לקוצרים. רוחבו של האומן היה קבוע בקירוב ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 215) . • • •

תלמוד זמני לקיטת הפאה וטעמי נתינתה בסוף השדה במשנה שנינו: "שלוש אבעיות ביום". שואלים: מהו – מה פירוש אבעיות? ומשיבים: אכזן (צריך לומר: ' אֲבַזָּן ', וכן הוא בפירוש ריבמ"ץ למשנתנו) – בזיזות, השחתות ('אבזן' היא צורת ריבוי של שם עצם במשקל אַקְטָלָה מן השורש בז"ז, אֲבַזָּה, שמשמעו 'בזיזה, ביעור'. לקיטת הפאה נקראת בזיזה, ראה משנה לעיל ד,א-ב: "לבוז" (ראה "מדקדוקי ירושלמי", "תרביץ" ו, עמודים 38-39). - בכתב יד רומי: 'אבין', והוא שיבוש מן 'אבזן') , ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המילה: כמה דתימר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' דתמר ' = דאת אמר) : – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בנבואה על חורבן ארץ אדום): "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו , נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו ! " (עובדיה א,ו) – האויב הבא על אדום יחפש או יחשוף ויגלה או ישחית כל אוצרותיהם החבויים של בני אדום. - המילה "אבעיות" היא מהשורש בע"י כמו המילה "נבעו" ומשמעו השחתה וביזה (לפי הכתוב המקביל בירמיהו מט,י: "חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו, גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו", "נחפשו" = נחשפו בשיכול אותיות, ו"נבעו" = נתגלו, נחשפו. לפי השורש בע"י בארמית, "נבעו" = נחפשו, נתבקשו. אבל לפי הירושלמי כאן, "נבעו" = נשחתו, נבזזו) . המגיה במסירה שלפנינו תיקן את המילה הלא מובנת 'אכזן' ל'אמר רבי בון' (בעקבות הטעות בכתב יד רומי 'אבין' (אבון, בון)), אבל סימן את קו המחיקה יותר מדי כך שנמחקה גם המילה 'כמה', אבל תיקון זה קלקול הוא (הקדמה לתלמוד ירושלמי מהדורת האקדמיה ללשון העברית, עמוד מג, הערה 26). השורש בע"י במשמע בע"ר מפתיע בנדירותו. בע"י מזדמן בנוסח קומראן ובנוסח שומרון לדין המבעה (דין ביעור השדה בשמות כב,ד). בספרות חז"ל מוזכר השורש בע"י בשני הקשרים. הוא מופיע במשנה בראש מסכת בבא קמא: "ארבעה אבות נזיקים: השור והבור והמבעה וההבער", ובמקורות המקבילים בספרות חז"ל. השם מבעה שבמשנה מקורו כנראה בנוסח "כי יבעה" בשמות כב,ד. השורש בע"י מופיע במשנה פאה ד,ה: "שלוש אבעיות ביום". הקשרן של ההיקרויות מצביע על המשמע 'ליחוך, השחתה, ביעור וביזה', ואין בהן כל רמז למשמע 'חיפוש, בקשה'. בע"י 'רצה וביקש' הנפוץ בארמית ובע"י 'ליחך והשחית' העברי הם שני שורשים עצמאיים שווי אותיות אך שוני משמעות ("בע"ר ובע"י בעברית ובארמית", "מגילות" י, עמודים 149-161).

במשנה שנינו: "בשחר, בחצות ובמנחה". מביאים ברייתא: בשחר מפני המניקות – הנשים העניות שמניקות את ילדיהן הקטנים סמוך לשחר ולאחר מכן ילדיהן ישנים והן פנויות ללקט פאה , ובחצות מפני התינוקות – העניים הקטנים שמאחרים לקום בבוקר ומגיעים לשדה רק בחצות היום , ובמנחה מפני הנמושות – העניים הזקנים שמגיעים לשדה רק במנחה .

במשנה שנינו: "רבן (שמעון בן) גמליאל אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו". ואם רצה להוסיף - מוסיף – בעל הבית רשאי להוסיף על שלושת הזמנים ולקבוע עוד זמנים אחרים לעניים שיבואו ליטול פאה . במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו". הא (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) – אבל אם רצה לפחות - אינו פוחת – בעל הבית אינו רשאי לפחות משלושת הזמנים ולקבוע שלא יבואו העניים אלא פעמיים או פעם אחת ביום (הגר"א מחק את המילה 'אינו', וכן הוא בריבמ"ץ. גם בתלמוד הירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית סומנה מילה זו כיתירה) .

במשנה שנינו: "של בית נמר היו מלקיטין אותה (בנוסח המשנה אין מילה זו) עם (בנוסח המשנה: 'על') החבל ונותנין פיאה מכל אומן ואומן". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: מזכירין אותן – את אנשי בית נמר, לגנאי ומזכירין אותן לשבח – כמפורש להלן . מזכירין אותן לגניי, שהיו נותנין פיאה אחד ממאה – והרי שנינו שלא יפחות פאה מאחד משישים בשדה (על ידי סימון האומנים בחבלים היה הקציר שיטתי מאוד, ורק כמות זעומה של שיבולים שבגבול האומנים נשארה בלתי קצורה ונתנוה כפאה ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 215) , ומזכירין אותן לשבח, שהיו מלקיטין אותן (בכתב יד רומי אין מילה זו) עם החבל ונותנין פיאה מכל אומן ואומן – ועל ידי כך היתה פאה מזומנת לעניים בכל שעה שהיו באים לשדה, ולא היו נאלצים להמתין לשעות הקבועות ללקיטת הפאה או עד לסיום הקצירה בשדה כולה .

ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה [התנא] בשם רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) : מפני חמשה דברים (צריך להוסיף: ' אמרו ', כמו בכתב יד רומי) לא יתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו – ולא באיזה מקום בשדהו שירצה : מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני הרמאין, ומפני מראית העין – הברייתא מפרשת להלן את הדברים האלה , ומשום שאמרה תורה: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ" (ויקרא יט,ט) – אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום. ומכאן משמע שאדם צריך להניח פאה בסוף הקצירה בקצה שדהו . מפני גזל עניים - כיצד? שלא יראה אדם – בעל השדה, את השעה פנויה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'שעה פנויה', בלי 'את ה-') – שעה שאין עניים בשדה, וייתן פאה באותה שעה, ויאמר לקרובו עני: " בוא וטול לך את הפיאה " – ועל ידי כך יגזול את שאר העניים . מפני ביטול עניים - כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין (ממתינים) כל היום ואומרים: " עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה " – משום שאינם יודעים מתי בעל השדה נותן פאה בשדהו, ועל ידי כך יבטלו את זמנם (כפילות הביטוי 'עכשיו הוא נותן' מבטאת את הציפייה המתמשכת של העניים בהמתנה לבעל השדה שייתן פאה) , אלא – כיוון שאמרו חכמים שלא ייתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, ילכו – העניים, וילקטו – פאה, בשדה אחרת , ויבואו – ללקט פאה בשדה זו, בשעת הכילוי – בשעת סוף הקצירה, כשבעל השדה נותן פאה . מפני הרמאין - כיצד? שלא יאמר (צריך להוסיף: ' אדם ', כמו בכתב יד רומי) – בעל השדה : " כבר נתתי " , ויהא בורר את היפה ומוציא את הרע – יש רמאים שלא ייתנו כלל פאה ויאמרו שכבר נתנו, ואי אפשר לברר את הדבר, אבל כיוון שאמרו חכמים שלא ייתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, אם לא ייתן פאה ויאמר שכבר נתן, אפשר לברר את הדבר. ויש רמאים שיבחרו את החלק הטוב שבשדה לעצמם ויניחו את החלק הרע פאה לעניים (זהו טעם למה צריך להניח פאה בסוף הקצירה בקצה השדה, שאם יוכל להניח בסוף הקצירה בכל מקום שירצה, יקצור מקודם את היפה ויניחנו לעצמו, וישאיר לעניים רק את הרע, ולפיכך חייבוהו לתת במקום אחד בקצה שדהו ("תוספתא כפשוטה")) . מפני מראית העין (מה שעין הבריות רואה) - כיצד? שלא יהו העוברים והשבים – שאינם רואים פאה בשדה, ואינם יודעים שכבר נטלו העניים את הפאה, אומרים: " ראו היאך (איך) קצר איש פלוני שדהו ולא הניח פיאה לעניים " – לכן, כדי שלא יחשדו בבעל השדה שלא הניח פאה בשדהו, אמרו חכמים שלא ייתן אדם פאה אלא בסוף שדהו, וכשהעוברים והשבים אינם רואים פאה בסוף השדה, הם סוברים שכבר נטלו העניים את הפאה . ומשום שאמרה תורה: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ" (ויקרא יט,ט) . ב תוספתא פאה א,ו שנו: אמר רבי שמעון: מפני ארבעה דברים (בכתב יד אחד נוסף 'אמרה תורה') לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל העניים, ומפני ביטול / בֵּטֶל העניים, ומפני מראית העין, ומפני הרמאים. מפני גזל העניים - כיצד? שלא יראה שעה שאין שם אדם ויאמר לעני מודעתו (קרובו): "בוא וטול לך פיאה זו". ומפני ביטול / בטל העניים - כיצד? שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים: "עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה", אלא מתוך שנותנה בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין - כיצד? שלא יהו עוברים ושבים אומרים: "ראו היאך פלוני קצר את שדהו ולא הניח ממנו פיאה", שכך כתוב בתורה / שהרי אמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך" וגו' (ויקרא יט,ט). ומפני הרמאים - כיצד? שלא יאמרו: "כבר נתננו". דבר אחר: שלא יניח את היפה וייתן מן הרע. ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: וכן היה רבי שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו: לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול / בטל עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". מפני גזל עניים - כיצד? שלא יראה אדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני: "בוא וטול לך את הפיאה". מפני ביטול / בטל עניים - כיצד? שלא יהו העניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים: "עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה", אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי. מפני מראית העין - כיצד? שלא יהו העוברים והשבים אומרים "ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים". ומשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". ב בבלי שבת כג,א-ב אמרו: תניא: אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה: יניח אדם פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום "לא תכלה". מפני גזל עניים - שלא יראה בעל הבית שעה פנויה, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פיאה. ומפני ביטול עניים - שלא יהו עניים יושבים ומשמרים: "עכשיו מניח בעל הבית פיאה, עכשיו מניח בעל הבית פיאה". ומפני חשד - שלא יהיו עוברים ושבים אומרים: תבוא מארה לפלוני שלא הניח פיאה בשדהו. ומשום "לא תכלה". אטו כולהו לאו משום "לא תכלה" נינהו? (הרי הטעמים האלה באו להסביר מדוע אמרה תורה "לא תכלה", ואין לכלול את "משום 'לא תכלה'" כאחד מן הטעמים!) - אלא אמר רבא: מפני הרמאים ( רבא מגיה את הברייתא ומתקן "מפני הרמאים" במקום "משום 'לא תכלה'" ). הברייתא בירושלמי היא הרכבת נוסחי הספרא והתוספתא, ולפיכך גרסו בה 'מפני חמישה דברים'. לפי התוספתא לא הובא הפסוק "לא תכלה" אלא בפי העוברים והשבים שיאמרו שבעל הבית עבר עליו. אבל בספרא ובירושלמי ובבבלי הגרסה: "ומשום שאמרה תורה: לא תכלה", וזהו טעם נוסף, ולפיכך מנו בירושלמי חמישה דברים ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמודים 130-131). בספרא הגרסה בראש הברייתא היא: "בשביל ארבעה דברים אמרו (החכמים): לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו" וכו'. ואילו בתוספתא נאמר אומנם בראש הברייתא כמו שאמרו בבבלי: "אמרה תורה", אלא שבסוף נאמר שם "ומפני הרמאים" במקום "ומשום לא תכלה" שבבבלי. לשתיהן, לספרא ולתוספתא, אין מקום לקושיית הבבלי. בתוספתא אין "ומשום לא תכלה", ואת הספרא יש לפרש, שמשום שאמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך לקצור", הצריכו החכמים להניח פיאה בסוף שדהו. הקושיה היא רק לגרסת הבבלי, וגרסתו מורכבת משתי גרסאות מנוגדות, מגרסות הספרא והתוספתא. הרישא "אמרה תורה" באה מגרסת הברייתא שבתוספתא, והסיפא "ומשום לא תכלה" מגרסת הברייתא שבספרא. בצורה זו אין להולמה כלל, ובא רבא ותיקנה, כמו שהיא בתוספתא, שצריך לומר "ומפני הרמאים" במקום "ומשום לא תכלה". גם הברייתא בירושלמי מורכבת מן הגרסאות המנוגדות שבספרא ובתוספתא, אלא שלא כמו הבבלי אינה סותרת את עצמה. היא עיבדה ושינתה את המקורות, צירפה יחד את הטעם "מפני הרמאים" שבתוספתא עם הטעם "משום שאמרה תורה: לא תכלה פאת שדך" שבספרא, וציטטה את רבי שמעון שאמר: "מפני חמישה דברים לא ייתן אדם פיאה אלא בסוף שדהו" וכו' ("מקורות ומסורות", מועד א, עמוד עא). • • •