אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ד:ב

משנה נטל – אחד מן העניים, מקצת הפיאה – שתלש, וזרק על השאר – על הפיאה שנשארה מחוברת לקרקע, כדי להעלימה מעיניהם של עניים אחרים ולזכות בה, - אין לו בה כלום – בפאה שזרק עליה, אבל מה שתלש וכבר זכה בו לא הפסיד . נפל לו – אחד מן העניים, עליה – על הפאה המחוברת לקרקע, כדי לזכות בה , פרס טליתו עליה – או שפרס בגדו העליון על הפאה המחוברת לקרקע, כדי לזכות בה, - מעבירין – שאר העניים, אותו ממנה – את העני מן הפאה שנפל עליה או שפרס טליתו עליה, ונוטלים ממנו את הפאה שרצה לזכות בה . וכן בלקט, וכן בעומר השכחה – הדינים הללו נוהגים גם בלקט ובשכחה (לקט - שיבולים הנושרות בשעת הקצירה וזקוקות לליקוט. שכחה - עומר שנשכח בשדה בשעת הקציר) .

תלמוד מציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] בשם רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) : קונסין בו – בעני שנטל מקצת פאה וזרק על שאר הפאה, כדי לזכות בה, ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר – נוטלים ממנו אף את הפאה התלושה שכבר לקט ולא רק את הפאה המחוברת שזרק עליה (משנתנו, שאינה מזכירה שמוציאים ממנו את התלוש, אינה כדעת רבי מאיר) . ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - מזיד – הדין לדעת רבי מאיר במקרה של מזיד ידוע, שאם זרק על השאר בכוונה לזכות בו - מוציאים ממנו גם את התלוש משום קנס . אפילו שוגג? – מה הדין לדעת רבי מאיר במקרה של שוגג? אם זרק על השאר שלא בכוונה לזכות בו - האם מוציאים ממנו גם את התלוש משום קנס? ואפילו כריכות (אגודות קטנות של שיבולים) ? – ומה הדין לדעת רבי מאיר במקרה של כריכות? אם העני כרך וקשר במקצת השיבולים שלקט את השאר המחובר לקרקע ועשה אותו כריכות - האם מוציאים ממנו גם את התלוש משום קנס? (אין מענה לשאלה) ב תוספתא פאה ב,א שנו: נטל מקצת פאה וזרק על השאר - אין לו בה כלום (בפאה המחוברת שזרק עליה). רבי מאיר אומר: קונסים אותו ונוטלים הימנו זו וזו.

קניין ארבע אמות בפאה, במציאה, במתנה, בגיטין, בקידושין ובחוב כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ח,ג. רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם אבא כהן ברדליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, אולי מהיישוב ברדלא בסביבת בית שאן) : אדם זָכֶה לחבירו במציאה (לשון זה הוא אשגרה בטעות מהירושלמי להלן ד,ט, ושם נחלקו בזה אמוראים, ורבי שמעון בן לקיש אומר שאין אדם זכה לחבירו במציאה. בכתב יד רומי: 'אדם זוכה במציאה'. וצריך לומר כמו במקבילות וכמו שהגיהו רא"פ ו"פני משה" והגר"א: ' אדם זכה במציאה בתוך ארבע אמות ' – ארבע אמות הסמוכות לאדם קונות לו חפץ של הפקר הנמצא בהן, ואין אדם אחר רשאי לתפוס את אותו החפץ) . ומציעים מקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לקביעה שארבע אמות קונות?) "וְהִנֵּה (במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה בבבא מציעא 'ואני' במקום 'והנה'. וכן הוא בקרובה קלירית לפורים, ראה "'ויאהב אומן' - קרובה קלירית לפורים בעיצוב מורחב", "תרביץ" סד, עמוד 511. ובמסירה שלפנינו במקבילה בגיטין ובכתב יד ספרדי במקבילה בבבא מציעא 'והנה') בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית י'י זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה , וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי , וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף" (דברי הימים א כב,יד) – (דוד אמר לשלמה בצוואתו על בניין המקדש:) אפילו בימים שהתעניתי בעינויים, הכנתי לבניין בית ה' זהב וכסף ונחושת וברזל ועצים ואבנים, ואם מה שהכנתי לא יספיק, תוסיף אתה את החסר. - כל הכסף והזהב הזה היה מהשלל הרב של המלחמות בימי דוד שהובא אליו, וקנה את הכול בארבע אמות שלו והקדישו . נראה שהירושלמי נסתמך כאן על אגדה עתיקה שהיתה רווחת ביניהם ולא הזכיר אותה מפני שהיתה ידועה להם, כרגיל בירושלמי. ואגדה זו נמצאת ב מדרש זוטא - רות ב,יג: "'והנה בעוניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' וגו' (דברי הימים א כב,יד) - וכי עני מקדיש כל הכיכרים הללו של כסף ושל זהב? אלא ביום שהרג דוד את גלית הפלשתי, השליכו עליו בנות ישראל את כל הכסף והזהב הזה, והקדישו לבית המקדש". ומזה מוכיח הירושלמי שדוד קנה את הכול בארבע אמות שלו ("תלמודה של קיסרין", עמוד 42, הערה 56).

ומציעים שאלה ותשובה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: רב הושעיא (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה) : מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המסופר על דוד שקנה את כל הכסף והזהב בארבע אמות שלו והקדישם?) ויש להציע שתי אפשרויות שנדחות על סמך שיקולים מסברה: אם בתוך ארבע אמות – אם כל הכסף והזהב היו בתוך ארבע אמותיו של דוד וזכה בכולם לפני שהקדישם, - עשיר הוא – כיוון שזכה בכולם ! – ולמה אמר על עצמו "בעוניי"? אם בחוץ (במקבילה בגיטין: 'חוץ') לארבע אמות – אם כל הכסף והזהב לא נכנסו לתוך ארבע אמותיו ולא זכה בכולם, - ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו?! (בתמיהה) – ואיך היה יכול להקדישם? - ויש להציע תשובה לשאלה: וקיימנוה (צריך לומר: ' וקיימונה ') – וקיימו (תירצו ויישבו) אותה, במקדיש ראשון ראשון – יש להעמיד את המסופר על דוד במקרה שכל דבר ודבר שהגיע לתוך ארבע אמותיו של דוד וזכה בו היה מקדיש אותו מיד, ולכן אמר על עצמו "בעוניי", כיוון שלא זכה בכל הכסף והזהב לפני שהקדישם, אלא זכה בכל פעם רק בדבר אחד לפני שהקדישו, ומשום כך לא היה עשיר .

אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : מהו – מה פירוש "בְעָנְיִי" (דברי הימים א כב,יד) ? שאין עשירות לפני (במקבילה בגיטין: 'בפני') מי שאמר והיה העולם (כינוי לאלוהים) – אף על פי שזכה דוד בכל הכסף והזהב לפני שהקדישם, לא היה נחשב עשיר ביחס לה', שכן כל הכסף והזהב שבעולם הם של ה', ואף שהיה עשיר, אמר על עצמו "בעוניי" משום שהיה נחשב עני . דבר אחר (ביאור נוסף) : "בְעָנְיִי" - בעינוי (צריך לומר: ' בעינויי ', וכן הוא בכתב יד ספרדי במקבילה בבבא מציעא) , שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים – דוד היה מתענה ולא היה אוכל, והיה מקדיש לבניין המקדש את דמי סעודתו שלא היה אוכל, וחלק אחד של הכסף והזהב שהקדיש היה מדמי הסעודות הללו, וחלק אחר של הכסף והזהב שהקדיש היה ממה שזכה בו במלחמות בימיו כאמור לעיל, ואף שהיה עשיר, אמר על עצמו "בעוניי" משום התעניות שהתענה (לפי שני הביאורים שאמר רבי אבין, הכתוב בדברי הימים הוא עדיין מקור לקביעה שארבע אמות של אדם קונות לו, אך אין צורך להשיב על שאלת רב הושעיא 'במקדיש ראשון ראשון') .

מציעים קושיות ממקורות תנאיים כדי לפרוך את דברי רבי שמעון בן לקיש, ומתרצים את הקושיות בהצעת אוקימתות למקורות אלה. התיב – השיב (הקשה) רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה בגיטין: ' קומי ' – לפני) רבי שמעון בן לקיש: והתנינן: – והרי שנינו (משנה בבא מציעא א,ד): ראה את המציאה – מונחת ברשות הרבים, ונפל לו עליה – כדי לזכות בה, ולא הגביה אותה , ובא אחר והחזיק בה – תפס אותה בידו והגביה אותה, - זה שהחזיק בה זכה בה! – ואם כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל שאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו, מדוע לא זכה במציאה זה שנפל לו עליה? והרי היתה בתוך ארבע אמותיו! אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש): תיפתר – תתפרש (המשנה), בשלא אמר: יזכו לי ארבע אמות (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'שלי', כמו שהוא בכתב יד רומי) – יש להעמיד את המשנה במקרה שזה שנפל לו על המציאה אמר שאינו רוצה לזכות בה בקניין ארבע אמות, ולכן לא זכה בה . ועוד הקשה רבי יעקב בר אידי לפני רבי שמעון בן לקיש: והתני (צריך לומר: ' והתנינן ', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה בגיטין) : – והרי שנינו (משנה פאה ד,ג): נפל לו עליה – על הפאה , או ש פירס טליתו עליה - מעבירין – שאר העניים, אותה (צריך לומר: ' אותו ', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין, וכן הוא בנוסח המשנה) ממנה – את העני מן הפאה, ונוטלים ממנו את הפאה שרצה לזכות בה ! – ואם כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל שאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו, מדוע לא זכה בפאה זה שנפל לו עליה? והרי היתה בתוך ארבע אמותיו! אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש): עוד (גם) היא בשלא אמר: יזכו לי ארבע אמות (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'שלי', כמו שהוא בכתב יד רומי) – יש להעמיד גם את המשנה הזאת במקרה שזה שנפל לו על הפאה אמר שאינו רוצה לזכות בה בקניין ארבע אמות, ולכן לא זכה בה . ועוד הקשה רבי יעקב בר אידי לפני רבי שמעון בן לקיש: והתני רבי חייא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : – והרי רבי חייא שונה (ברייתא): שנים שהיו מתכתשין (רבים, מתקוטטים) על העומר – וכל אחד רצה לזכות בו לעצמו בלבד, ובא עני אחר וחטפו מלפניהן - זכה בו – זה שחטפו ! – ואם כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל שאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו, מדוע לא זכו בעומר זה השניים שהיו רבים עליו? והרי היה בתוך ארבע אמותיהם! אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש): עוד (גם) היא בשלא אמר: יזכו לי ארבע אמות (בנוסח רש"ס ובמקבילה בגיטין בלשון רבים: 'בשלא אמרו: יזכו לנו...') – יש להעמיד גם את הברייתא הזאת במקרה שהשניים אמרו שאינם רוצים לזכות בעומר זה בקניין ארבע אמות, ולכן לא זכו בו . ב תוספתא פאה ב,ב שנו: שני עניים שהיו מתכתשים על העומר (ולא זכו בו), ובא עני אחד ונטלו מאחוריהם - הרי זה זכה. ב משנה גיטין ח,ב שנינו: היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו (בעלה את הגט) לה, קרוב לה (סמוך לה, שזרקו לתוך ארבע אמותיה) - מגורשת (שארבע אמות של אדם קונות לו), קרוב לו - אינה מגורשת, מחצה למחצה - מגורשת ואינה מגורשת.

אמר רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: ' רבי יסא בשם רבי יוחנן' ) : זו בגיטין – הלכה זו שארבע אמות של אדם קונות לו היא רק בגיטין, ולכן אם הבעל זרק את הגט קרוב לאישה, שהגיע לתוך ארבע אמותיה - זכתה בו והיא מגורשת , מה שאין כן במתנה – הלכה זו אינה במתנה, ולכן אם היה עומד ברשות הרבים וזרק לו חברו מתנה, אף אם המתנה הגיעה לתוך ארבע אמותיו - לא זכה בה . ומציינים שיש חידוש בשתי הדעות שנזכרו: רובה דרבי יוחנן – [ההלכה] של רבי יוחנן גדולה, ורובה דרבי שמעון בן לקיש – ו[ההלכה] של רבי שמעון בן לקיש גדולה (כלומר, ההלכה המפורשת של כל חכם היא בעלת חידוש גדול, וקול וחומר הוא לדבר הקטן ממנה) . ומפרטים את החידוש לפי כל דעה: רובה דרבי יוחנן (צריך לומר כגרסת רמב"ן בבבלי בבא מציעא י,א וריטב"א שם: ' דרבי שמעון בן לקיש ') – [ההלכה] של רבי שמעון בן לקיש גדולה, - מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר – אין צורך באדם אחר המזכה (מקנה) את המציאה למוצא אותה, אלא המוצא זוכה בה מדעתו, - הרי הוא זוכה בה בתוך ארבע אמות – כפי שאמר לעיל רבי שמעון בן לקיש בשם אבא כהן ברדליא , מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר – יש צורך באדם אחר המזכה (מקנה) את המתנה למקבל אותה, והוא הנותן אותה, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהוא זוכה בה בתוך ארבע אמות. - רבי שמעון בן לקיש נקט בדבריו מציאה כיוון שיש בה חידוש גדול שיש בה ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, וכל שכן מתנה שאין בה חידוש גדול שיש בה ההלכה הזו. רובה דרבי שמעון בן לקיש (צריך לומר כגרסת רמב"ן: ' דרבי יוחנן ') – [וההלכה] של רבי יוחנן גדולה, - מה אם מתנה שאינו זוכה בה בתוך ארבע אמות - הרי הוא זוכה בה מדעת אחר (צריך לומר כגרסת רמב"ן: ' מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר - אינו זוכה בה בתוך ארבע אמות ' – כפי שאמר לעיל רבי יסא בשם רבי יוחנן) , מציאה שהוא זוכה בה בתוך ארבע אמות (צריך לומר: ' מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר ') - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאינו זוכה בה בתוך ארבע אמות. - רבי יוחנן נקט בדבריו מתנה כיוון שיש בה חידוש גדול שאין בה ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, וכל שכן מציאה שאין בה חידוש גדול שאין בה ההלכה הזו (ב"קורבן העדה" בגיטין וב"מיכל המים" ורידב"ז גרסו כגרסת רמב"ן).

מציעים קושיות ממקורות תנאיים כדי לפרוך את דברי רבי יוחנן, ומתרצים את הקושיות. התיב – השיב (הקשה) רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) קומי – לפני רבי יסא: והתנינן: – והרי שנינו (משנה גיטין ח,ג): וכן לעניין הקידושין – היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה כסף קידושיה, קרוב לה - מקודשת ! – הרי שגם בקידושין יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, שלא כדברי רבי יוחנן שרק בגיטין יש ההלכה הזו! אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא): היא גיטין, היא קידושין – דין קידושין כדין גיטין לדברים רבים, ולכן גם בקידושין יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו . ועוד הקשה רבי זעירא לפני רבי יסא: והתנינן: – והרי שנינו (משנה גיטין ח,ג): וכן לעניין החוב – כמו שהמשנה מפרשת: אמר לו – המלווה ללווה : " זרוק לי חובי " – המעות שאתה חייב לי , וזרקו לו, קרוב למלווה - זכה הלווה – אם נפלו המעות קרוב למלווה ואחר כך אבדו - פטור הלווה מלשלם , קרוב ללווה - הלווה חייב – אם נפלו המעות קרוב ללווה ואבדו - חייב הלווה לשלם , מחצה למחצה - שניהם יחלוקו! – הרי שגם בחוב יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, שלא כדברי רבי יוחנן שרק בגיטין ובקידושין יש ההלכה הזו! אמר ליה: – אמר לו (רבי יסא): שכֵּן אם אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: ' לו ') – המלווה ללווה : " זרקיהו – זרוק את המעות שאתה חייב לי , לים – ויאבדו , ויהא – החוב מחול לך " - מחול לו – משום שבזריקה לים מחל המלווה ללווה על החוב. ובדומה למקרה זה, אם אמר המלווה ללווה: "זרוק לי חובי", וזרקו - מחול לו, משום שבזריקה מחל המלווה ללווה על החוב, אך לא משום שארבע אמות של אדם קונות לו . ועוד הקשה רבי זעירא לפני רבי יסא: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים (שאם אמר המלווה ללווה: זרוק לי, וזרקו - מחול לו), מתעורר קושי , אפילו זרקו קרוב ללוה - זכה הלוה – משום שבזריקה מחל המלווה ללווה על החוב, שהרי אמר לו: "זרוק לי חובי" סתם, ולא אמר לו שיזרוק אותו קרוב למלווה דווקא , ותנינן: – ושנינו (משנה גיטין ח,ג): זרקו קרוב ללוה - הלוה חייב! – הרי שאין זה משום שבזריקה מחל המלווה ללווה על החוב, אלא משום שגם בחוב יש ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו, שלא כדברי רבי יוחנן שרק בגיטין ובקידושין יש ההלכה הזו! אמר לו רבי יסא: שכֵּן אם אמר ליה (בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: ' לו ') – המלווה ללווה : " זרקיהו " - עד שייכנס לרשותי (צריך לומר כמו במקבילה בגיטין: 'לרשות ו ' - למקומו) , ואדיין (ועדיין) לא נכנס ברשותו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: ' ל רשותו') – כשאמר המלווה ללווה: "זרוק לי חובי", היתה כוונתו של המלווה שיזרוק אותו לתוך ארבע אמותיו של המלווה, ולכן רק בזריקה לתוך ארבע אמותיו של המלווה מחל המלווה ללווה על החוב, אבל אם זרקו קרוב ללווה ולא נכנס לתוך ארבע אמותיו של המלווה - אינו מחול לו . אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : כל אילין תתובתה – כל התשובות (הקושיות) האלה, דהוה רבי זעירא מותיב קומי רבי יסא – שהיה רבי זעירא משיב (מקשה) לפני רבי יסא (כדי לפרוך את דברי רבי יוחנן), ( ו ) רבי שמעון בן לקיש מותיב קומי רבי יוחנן – [היה] רבי שמעון בן לקיש משיב (מקשה) לפני רבי יוחנן, (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בגיטין: ' והוא ') מקבל מיניה פתר (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: ' ו פתר') ליה באילין (צריך לומר כמו במקבילה בגיטין: ' כ אילין') פיתריא – והוא (רבי יוחנן) מקבל ממנו (מסכים לרבי שמעון בן לקיש ולא דוחה אותו) ופותר (מפרש, מתרץ) לו כפתרונות האלה (כמו התירוצים שהיה רבי יסא מתרץ לרבי זעירא) . עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין. לסוגיית קניין ארבע אמות יש מקבילה בירושלמי בבא מציעא א,ד, אך היא איננה מקבילה מדויקת לשתי המקבילות בפאה ובגיטין, השונות ממנה במבנה שלהן ובפרטים נוספים. בסוגיה זו יש סתמות בבבא מציעא שמפורשות בפאה ובגיטין בשם אמוראים: א. בפאה ובגיטין: 'רבי יונה אמר: רב הושעיא בעי:', ובבבא מציעא בסתם. ב. בפאה ובגיטין: 'התיב רבי יעקב בר אידי קומי רבי שמעון בן לקיש: ... אמר ליה:', ובבבא מציעא בסתם. בבבא מציעא אין הקושיות שהקשה רבי זעירא לפני רבי יסא והתירוצים שתירץ לו רבי יסא, וכן אין המאמר של רבי אבהו. בבבא מציעא מובאת דעתו של רבי יוחנן שבמציאה אין ההלכה שארבע אמות של אדם קונות לו. ובפאה ובגיטין מובאת על ידי רבי יסא דעתו של רבי יוחנן שהלכה זו היא בגיטין ולא במתנה, ודעתו במציאה נלמדת מדעתו במתנה. נראה שמקורה של הסוגיה הפותחת בעניין מציאה הוא בבבא מציעא על המשנה שם, ומבבא מציעא הועתקה הסוגיה לפאה ולגיטין משום שהסוגיה מביאה את המשניות בפאה ובגיטין. הסוגיה בפאה ובגיטין שונה בעריכתה מהסוגיה שלפנינו בבבא מציעא, כי הסוגיה בפאה ובגיטין היא מעריכה שונה של הירושלמי נזיקין. ב בבלי בבא מציעא י,א-ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש משום אבא כוהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. - תקינו רבנן (שאדם קונה בארבע אמותיו) דלא ניתו לאנצויי (כדי שלא יבואו בני אדם להתקוטט זה עם זה). אמר אביי: מתיב רבי חייא בר יוסף (אמורא בדור השני) פיאה (ממסכת פאה). אמר רבא: מתיב רבי יעקב בר אידי נזיקין (ממסכת נזיקין). אמר אביי: מתיב רבי חייא בר יוסף פיאה: נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר - אין לו בה כלום. נפל לו עליה, פרס טליתו עליה - מעבירים אותו הימנה, וכן בלקט, וכן בעומר שכחה (משנה פאה ד,ג). ואי אמרת: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, ניקנו ליה ארבע אמות דידיה! - הכא במאי עסקינן, דלא אמר: איקני (בקניין ארבע אמות). - ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הווי? (הלא היה צריך לקנות מתקנת חכמים!) - כיוון דנפל לו עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דניקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דניקני (וכיוון שהנפילה אינה מקנה לו, לכן לא קנה כלל). אמר רבא: מתיב רבי יעקב בר אידי נזיקין: ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה (משנה בבא מציעא א,ד). ואי אמרת: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, ליקנו ליה ארבע אמות דידיה! - הכא במאי עסקינן, דלא אמר: איקני. - ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הווי? - כיוון דנפל לו עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני. בבבלי אמרו שקניין ארבע אמות הוא סוג קניין שתיקנו חכמים. ובירושלמי מובא מקור בכתוב לקניין זה. הקושיה שבבבלי מביא אביי בשם רבי חייא בר יוסף אמורה בירושלמי מפי רבי יעקב בר אידי. הקושיה שבבבלי מביא רבא בשם רבי יעקב בר אידי אמורה גם בירושלמי מפי רבי יעקב בר אידי. בבבלי מוזכר בשתי הקושיות רק שם המקשה. ב בבלי גיטין עח,ב אמרו: "וכן לעניין קידושין". - אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. איתיביה רבי אבא לרבי אסי: וכן לעניין קידושין (משנה גיטין ח,ג)! - שאני התם, דכתיב: "ויצאה... והיתה" (השווה הכתוב דין קידושין ("והיתה") לדין גירושין ("ויצאה")). איתיביה: וכן לעניין החוב: אמר לו: "זרוק לי חובי", וזרקו לו, קרוב למלווה - זכה הלווה, קרוב ללווה - הלווה חייב, מחצה על מחצה - שניהם יחלוקו (משנה גיטין ח,ג)! - הכא במאי עסקינן, דאמר ליה (המלווה ללווה): "זרוק לי חובי ותיפטר". - אי הכי, מאי למימרא? (מה צורך לומר דבר זה? והרי כיוון שהתנה, הכול הולך אחר התנאי!) - דאמר ליה: "זרוק לי חובי בתורת גיטין" (שיהא בו אותו דין הקיים בגט). - ואכתי מאי למימרא? - מהו דתימא: מצי אמר ליה: "משטה אני בך", קא משמע לן (שאם אמר שיזרוק לו בתורת גיטין, חל התנאי). לפי הבבלי הקשה רבי אבא לרבי אסי את הקושיות על רבי יוחנן, ולפי הירושלמי הקשה רבי זירא לרבי אסי את הקושיות על רבי יוחנן. בבבלי מנוסחת התשובה שבירושלמי 'היא גיטין, היא קידושין' במילים 'שאני התם, דכתיב: ויצאה והיתה'. בבבלי גיטין סוגיה שיסודה ארץ ישראלי. אלא שמתחילת התשובה על הקושיה מהחוב התפתחה הסוגיה בבבלי גיטין בכיוון אחר וסטתה מצורתה המקורית בירושלמי. לפי הירושלמי דין חוב כדין גט וקידושין מהטעם "שכן אם אמר לו: זורקיהו לים..." ומי שאמר "זרוק לי חובי" כאילו אמר במפורש שאם יזרוק לו ויהיה קרוב למלווה - החוב מחול ללווה. וזה חידוש גדול, ואין כל מקום להקשות על זה "מאי למימרא?". אבל בבבלי תירצו שרק אם אמר לו במפורש "זרוק לי חובי ותיפטר" - החוב מחול ללווה והוא פטור מלשלם אם נפל קרוב למלווה. ועל כך הקשו "מאי למימרא?" אם אמר לו "ותיפטר". ותירצו שאמר לו: "זרוק לי חובי בתורת גיטין", והחידוש הוא שאינו יכול לומר לו "משטה אני בך" ("תורת ארץ ישראל בבבל", עמודים 230-231). • • •