אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ד:א

משנה הפיאה ניתנת במחובר לקרקע – בעל השדה משאיר את הפאה מחוברת לקרקע בשעת הקציר והעניים באים ותולשים אותה . בדלית – בגפן המודלית על גבי קנים או עצים, ובדקל – בעץ התמר שהוא גבוה, בעל הבית מוריד – קוטף מהדלית ומהדקל את כל הפירות, ומחלק לעניים – את הפאה שהפריש מהפירות . רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אף בחליקי אגוזים – באילנות של אגוזים, שהם גבוהים וגזעם חלק וקשה לעלות עליהם, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים . אפילו תשעים ותשעה – מן העניים, אומרים לחלק – שיקצור בעל השדה את הפאה ויחלק להם, ואחד אומר לבוז – שיניח את הפאה במחובר, והעניים יחטפוה, - לזה – שאמר לבוז, שומעין – מקבלים את דבריו , שאמר כהלכה – שהפאה ניתנת במחובר לקרקע (אך אם כל העניים אומרים לחלק, שומעים להם בניגוד להלכה. - משפט זה מוסב על ראשה של המשנה "הפאה ניתנת במחובר לקרקע") . ובדלית ובדקל אינו כן , אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק - לזה – שאמר לחלק, שומעין , שאמר כהלכה – שבדלית ובדקל בעל הבית מחלק. • • •

תלמוד הפאה ניתנת במחובר לקרקע במשנה שנינו: "הפיאה ניתנת במחובר לקרקע. בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים". מביאים מדרש הלכה: כתוב – במתנות עניים : " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – כשאתם קוצרים את התבואה, אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום, - מיכן (מכאן) שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע – מהמילה היתירה "בקוצרך" למדים שבעל השדה מניח בשעת הקצירה פאה בשדהו שאינה קצורה, ומכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע (בנוסח רש"ס נוספו כאן המילים 'תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות', ראה להלן) . ויש לשאול: יכול בדלית ובדקל! – אולי יעלה על דעתך שהפאה ניתנת במחובר לקרקע גם בדלית ובדקל! ויש להשיב: תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "קְצִיר" (ויקרא כג,כב) - מה קציר מיוחד שהקטון מושל בו כגדול (אולי נשמטו המילים: 'אף כל דבר שהקטון מושל בו כגדול') – כמו שבקצירת תבואה, כל עני, קטן כגדול, יכול ליטול מהפאה שניתנת במחובר לקרקע, כיוון שהפאה נמצאת סמוך לקרקע, כך גם בלקיטת גידולים אחרים, שהקטן מושל בהם כגדול, הפיאה ניתנת במחובר לקרקע , יצאו – הוצאו מחוץ לכלל, הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' בהן ') כגדול – הדלית והדקל אינם בכלל הכתוב הזה, מפני שרק עני גדול היה יכול ליטול מהפאה שהיתה ניתנת בדקל במחובר לקרקע, כיוון שהפאה היתה רחוקה מהקרקע בשל גובהו של הדקל והיה צריך לעלות עליו כדי ליטול מהפאה, ולכן אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע, אלא בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, וכך כל עני יכול ליטול מהפאה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל שוויון הדומות את המילים 'יצאו הדלית והדקל...' ומגיה השלים) .

ומציעים מדרש הלכה חלופי עלום שֵׁם: אית דבעי משמעינה מן הדא: – יש [מי] שרוצה לשמוע (ללמוד) אותה מזאת: " לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם " (ויקרא כג,כב) – אתם חייבים להשאיר את הפאה בשדה לעניים ולגרים שיבואו לתלוש אותה בעצמם, ויש ללמוד מהכתוב: - הנח לפניהן תבואה בקַשָּהּ – בעל הבית צריך להניח לפני העניים את שיבולי התבואה שהפריש לפאה כשהם מחוברים לקשים (קנים) שלהן , תלתן (הקטנית גרגרנית יוונית ששימשה כצמח מאכל) בעמיר – צריך להניח את התלתן שהפריש לפאה כשהוא מחובר לעמיר (עמיר הוא שם קיבוצי לגבעולי התלתן) , תמרים במכבדות – צריך להניח את התמרים שהפריש לפאה כשהם מחוברים למכבדות (ענפי עץ התמר שעליהם נתונים הפירות. - כוונת הדברים שהעני זוכה גם בקשים של התבואה ובעמיר של התלתן ובמכבדות של התמרים, ולא יעכבם בעל הבית לעצמו. - תמרים במכבדות אינם במחובר לקרקע אלא בתלוש, שכן בדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע. - הפועל 'תעזוב' מציין עזיבה ולא חלוקה, ומכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע. - בנוסח רש"ס אין כאן המילים 'תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות' וישנן לעיל) . ויש לשאול: יכול בדלית ובדקל כן! – אולי יעלה על דעתך שהפאה ניתנת במחובר לקרקע גם בדלית ובדקל! ויש להשיב: תלמוד לומר: "אֹתָם" (ויקרא כג,כב) – שהוא מיעוט, שרק בתבואה יש להניח את הפאה כשהיא מחוברת לקרקע, אבל בגידולים אחרים, כגון הדלית והדקל, אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע . ויש לשאול: ו מה ראית – מה טעמך ונימוקך, לרבות – לכלול בתוך הכלל, את אֵילּוּ – התבואה וכיוצא בה, שבהם הפאה ניתנת במחובר לקרקע, ולהוציא – להוציא מחוץ לכלל, את אֵילּוּ – הדלית והדקל, שבהם אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע ? ויש להשיב: אַחַר שריבה הכתוב מיעט – הואיל והכתוב ריבה ("תעזוב") ומיעט ("אותם"), יש לנו ללמוד מן הסברה מה ריבה הכתוב ומה מיעט . מרבה אני את אֵילּוּ שאינן של סכנה – בתבואה וכיוצא בה הפאה ניתנת במחובר לקרקע, מפני שאין סכנה בלקיטת הפאה המחוברת לקרקע, כיוון שהפאה נמצאת על הקרקע או קרוב לה , ומוציא אני את אֵילּוּ שהן של סכנה – בדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע, מפני שהיתה סכנה בלקיטת הפאה שהיתה ניתנת בדקל במחובר לקרקע, כיוון שהפאה היתה רחוקה מהקרקע בשל גובהו של הדקל והעני היה צריך לעלות עליו כדי ליטול מהפאה והיה עלול ליפול ולבוא לידי סכנת נפשות (בדלית לא היתה סכנה בלקיטת הפאה שהיתה ניתנת בה במחובר לקרקע, כיוון שהדלית אינה גבוהה, פחות מגובה אדם, אבל היה חשש שהדלית תינזק על ידי העניים החוטפים את הפאה בגלל עדינותה וחלישותה (על פי "משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 146-147). - עם זאת, בגפן המודלית על גבי עצים, יש זמורות של הגפן שצומחות לגובה, ובהן היתה סכנה) . ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "תעזוב" - הנח לפניהם והם יבזבזו (יבזזו, יבוזו). יכול בדלית ובדקל כן! תלמוד לומר: "אותם". מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז? אחר שריבה הכתוב מיעט. [מרבה אני את אלו שאינם של סכנה, ומוציא אני את אלו שהם של סכנה.] [דבר אחר: "בקוצרך" - מיכן שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע. יכול בדלית ובדקל כן!] תלמוד לומר: "קציר" - מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול. "תעזוב" - הנח לפניהם תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות. יכול אפילו השירה אותם הרוח (מעציהם, זכו העניים בעציהם)! תלמוד לומר: "אותם". הפרישם ואחר כך השירה אותם הרוח - כשם שזכו בהם, כך זכו בעציהם. נראה שיש להשלים חיסרון בנוסח הספרא כפי שהשלמנו בסוגריים מרובעים על פי הירושלמי. כמו כן, נראה שיש לתקן את נוסח הירושלמי על פי הספרא ולגרוס כך: "אית דבעי משמעינה מן הדא: "תעזוב" - הנח לפניהן והן יבזבזו. יכול בדלית ובדקל כן!...", והמילים "תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות" הן העתקה בטעות מדרשה אחרת למילה "תעזוב" כפי שהוא בספרא. ומציעים בעיה: ואינו מחובר? (צריך לומר: ' מחובר ואינו מחובר? '. בעיה בלשון זו יש בירושלמי לעיל ב,א בעניין הגדר שמפסיקה גם בשדה אילן) – מחוור או אינו מחוור? (האם ההלכה שבדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע היא מן התורה או לא? - 'מחובר' = מחוור, בחילוף בי"ת/וי"ו. הגר"א הגיה בקטע זה 'מחוור' במקום 'מחובר'. - בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב)

ומציעים השלכה של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: אין תימר: – אם תאמר: מחובר הוא – ההלכה שבדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע היא מדבר תורה, - קורא שם פיאה למעלן (צריך לומר: ' למטן ', וכן הגיה הגר"א) – בעל הבית צריך לקבוע את החלק שהוא מפריש לפאה רק בתלוש לאחר קטיפת הפירות . אין תימר: – [ו]אם תאמר: שאינו מחובר – ההלכה שבדלית ובדקל אין הפאה ניתנת במחובר לקרקע היא מדברי חכמים, - קורא שם פיאה למטן (צריך לומר: ' למעלן ', וכן הגיה הגר"א) – בעל הבית רשאי לקבוע את החלק שהוא מפריש לפאה גם במחובר בשעת קטיפת הפירות (וכן פירש רא"פ) . ומציעים השלכה נוספת של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: אין תימר: – אם תאמר: קורא שם פאה למעלן – במחובר בשעת קטיפת הפירות, - הוצאה משל עניים – העניים צריכים לשלם לבעל הבית על הוצאותיו שהוציא על קטיפת הפירות שהפריש לפאה, כיוון שחל שם פאה על הפירות הללו במחובר והם כבר של העניים, ולכן בעל הבית רשאי ליטול חלק מהפאה השייכת לעניים כשכר על הוצאתיו . אין תימר: – [ו]אם תאמר: קורא שם פאה מלמטן – בתלוש לאחר קטיפת הפירות, - הוצאה משל בעל הבית – אין העניים צריכים לשלם לבעל הבית על הוצאותיו שהוציא על קטיפת הפירות שהפריש לפאה, כיוון שלא חל שם פאה על הפירות הללו במחובר, אלא ההוצאות מוטלות על בעל הבית, כיוון שבשעת הקטיפה היו עדיין הפירות הללו שלו (הסופר השמיט במסירה שלפנינו מ'קורא שם פיאה למטן' לעיל עד 'קורא שם פיאה למטן' כאן ומגיה השלים) . ומציעים דעה המנוגדת לדעה המופיעה לפני כן: ואפילו תימר: – ואפילו תאמר: קורא שם פיאה למעלן – במחובר בשעת קטיפת הפירות, - הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' מ שלו') – ולא משל עניים , מפני הסכנה – שאם היתה ההוצאה על העניים, יש לחשוש שמא יהיו עניים שלא יוכלו לשלם לבעל הבית את הוצאותיו, ויעלו בעצמם על הדקל כדי ליטול מהפאה ויהיו עלולים ליפול ולבוא לידי סכנת נפשות (אין פושטים את הבעיה שהוצעה לעיל) . • • •

במשנה שנינו: "בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים". מציעים ברייתא: תני – שונה [התנא] בשם רבי (אימי) [מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) ] (כך צריך לומר, כמו שמוכיח ההמשך, וכן הוא בנוסח רש"ס) : כל האילנות סכנה (לשון זה הוא אשגרה מלהלן, שכן רק להלן קובעים שרבי מאיר אומר שכל האילנות סכנה, וכאן צריך לומר: 'כל האילנות כן ', וכן גרס ב"משבי"ח" חלק ב) – בכל האילנות בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, כמו בדלית ובדקל . ושואלים: רבי מאיר לא דרש – לא דורש "קְצִיר", ורבנ י ן דרשי ן – והחכמים דורשים "קְצִיר"? – האם רבי מאיר והחכמים (התנא של משנתנו) חלוקים בדרשת המילה "קציר", שלמדים ממנה שהפאה ניתנת במחובר גם בלקיטת גידולים אחרים, כאמור לעיל, שרבי מאיר אינו דורש דרשה זו, ולכן הוא אומר שבכל האילנות בעל הבית מוריד ומחלק לעניים, והחכמים דורשים דרשה זו, ולכן הם אומרים שבכל האילנות, להוציא דלית ודקל, הפאה ניתנת במחובר והעניים קוטפים אותה? ומשיבים: כל עמא דרשי ן – כל העם (כל החכמים) דורשים "קְצִיר" – גם רבי מאיר דורש מילה זו , אלא רבי מאיר אמר – אומר : כל ה אילנות סכנה, ורבנ י ן אמרי ן : – והחכמים אומרים: אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד – רבי מאיר חושש גם לסכנה מועטת שיש בכל האילנות, ולכן כל האילנות דינם כמו דלית ודקל, והחכמים אינם חוששים לסכנה מועטת אלא לסכנה מרובה שיש רק בדלית ובדקל, ולכן כל האילנות אין דינם כמו דלית ודקל (הסופר השמיט במסירה שלפנינו מ'כל האילנות סכנה' לעיל עד 'כל האילנות סכנה' כאן ומגיה השלים) . • • • במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים". רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חליקי אגוזים – שטיפסו על עצי אגוז כדי לקטוף את הפאה, ונפלו ומתו. ולכן רבי שמעון אומר במשנתנו שבחליקי אגוזים בעל הבית מוריד ומחלק לעניים . ב שיר השירים רבה ו [יא] נאמר: "אל גינת אגוז" - אמר ריש לקיש: מה אגוז זה חלק - דתנינן: רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים - וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו היאך יעלה, הוא נופל ומת ונוטל שלו מן האגוז... וב פסיקתא רבתי פסקה יא נאמר: "אל גינת אגוז" - האגוז הזה חלק. מי שאינו אומן לעלות בו, מיד הוא נופל ונשבר, שצריך לשמור עצמו שלא ייפול הימנו...

ומביאים ברייתא: בעל הבית שקרא שם פיאה וכילה – אם קבע בשעת קצירת התבואה את החלק שהוא מפריש לפאה מן המחובר לקרקע, ואחר כך קצר את כל שדהו, גם את החלק שהפריש לפאה, אף על פי שנתן פאה מן התלוש, - קורא אני עליו: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – על שעבר על האיסור לקצור את כל השדה ולא להשאיר פאה במחובר לקרקע . לא קרא שם פיאה וכילה – אם קצר את כל שדהו, ולא קרא שם פאה במחובר לקרקע, אף על פי שנתן פאה מן התלוש, - קורא אני עליו: "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" (ויקרא כג,כב) – על שעבר על האיסור, שהאיסור חל כשכילה את שדהו, בין שקרא שם פאה לפני שכילה, ובין שלא קרא שם פאה לפני שכילה .

במשנה שנינו: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז - לזה שומעין, שאמר כהלכה. ובדלית ובדקל אינו כן, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק - לזה שומעין, שאמר כהלכה". מציעים שאלה: התנו ביניהן? – אם התנו כל העניים ביניהם לחלק את הפאה ובעל הבית אמר לבוז אותה, האם שומעים להם או שמא שומעים לבעל הבית? ופושטים את השאלה: אפילו כן, אין שומעין לו – אף על פי שבעל הבית אמר כהלכה, אין מקבלים את דברי בעל הבית שאמר לבוז אלא את דברי העניים שאמרו לחלק, שהעניים זכאים להתנות בהסכמת כולם בניגוד להלכה (כן פירש ב"שדה יהושע" בפירוש ראשון. - וכן בדלית ובדקל, אם התנו כל העניים ביניהם לבוז ובעל הבית אמר לחלק, אין שומעים לו) .

ומביאים ברייתא (בעניין דלית ודקל): בעל הבית יחלק (בכתב יד רומי: ' מ חלק') בידו – לכל העניים בשווה את הפאה בדלית ובדקל , שלא יראה לעני מודעתו (מַכָּרוֹ, רֵעוֹ, חברוֹ) וישליך לפניו – הואיל ובעל הבית מוריד את הפאה, לא יניחנה לפני העניים שיחטפוה, שחוששים שמא יראה את חברו העני ויניחנה לפניו כדי שיחטוף הוא יותר ממה שיחטפו שאר העניים, אלא הוא צריך לחלק אותה להם ('מודעתו' - על פי לשון הכתוב: "הלא בועז מודעתנו" (רות ג,ב). בועז היה מודע של משפחת נעמי, ובשל כך זכתה רות ליחס מיוחד מצד בועז בלקיטת שיבולים בשדהו. משום כך נקטו כאן במילה זו) . ומציעים מקרה ואת הדין החל בו כפתיח לשאלה באותו עניין: רבי שמואל בר אבודמא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעי – שואל (מסתפק) : כילה את שדהו – אם בעל השדה קצר את כל שדהו ועשה את התבואה עומרים, ולא נתן פאה מן הקמה שקצר, - את אמר: – אתה אומר: חזרה פיאה לעומרין – חיוב פאה שחל על הקמה חל מעתה על העומרים, וצריך לתת פאה מן העומרים (כמו ששנו בתוספתא פאה א,ה). - ויש להציע שאלה: במקרה שבעל השדה נותן פאה מן העומרים, האם הוא מניח את הפאה לפני העניים והם בוזזים אותה כמו בפאה מן הקמה, או שמא הוא מחלק להם את הפאה כמו בפאה מן התלוש בדלית ובדקל? . ופושטים את השאלה: אפילו כן, בעל הבית מחלק בידו – אף על פי שחזרה פאה לעומרים, אין דינה לבוז כמו בקמה, אלא דינה לחלק , שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו. • • •