אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ג:ח

משנה הכותב נכסיו – שכיב מרע, לעבדו – הגוי, - יצא – העבד, בן חורין – לחירות, מפני שהעבד עצמו הוא בכלל כל הנכסים שנתן לו אדונו, וכיוון שהקנה לו את כל הנכסים, הקנה לו אף את עצמו . שייר – האדון לעצמו, קרקע כל שהוא – מנכסיו, שלא כתב לעבדו, - לא יצא בן חורין – הואיל ולא פירש את הקרקע ששייר, אנו אומרים שהתכוון לעבד עצמו, ששיר לעצמו את העבד, שהשווהו הכתוב לשדה אחוזה (ויקרא כה,מה-מו), וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים, שכל מה שקנה העבד - קנה אדונו . רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: לעולם – אפילו שייר האדון לעצמו קרקע כל שהוא, הוא בן חורין – מפני שהעבד הוא בכלל הנכסים שנתן לו אדונו , עד שיאמר – בנוסח שטר המתנה : " הרי כל נכסיי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן " – שכיוון שלא פירש את החלק מהנכסים ששייר לעצמו, אנו אומרים ששייר לו את העבד, וכיוון שלא קנה את עצמו, לא קנה גם את הנכסים ('מריבוא' - בשני כתבי יד של המשנה: 'מרובו', ובכתב יד שלישי: 'מריבו' (=מריבוא). - תופעה ידועה היא בלשון חכמים שעיצור שׂפתי עשוי לדמוֹת אליו תנועות הסמוכות לו, היינו i, e, a עשויות להיהפך u או o בהשפעת בומ"ף. כך מתפרשת הצורה רוּבּוֹ < רִבּוֹ ("שתי תיבות מורכבות שלא הוכרו", "לשוננו" מג, עמודים 188-189)) .

תלמוד שכיב מרע הכותב נכסיו לעבדו רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : שייר – האדון לעצמו, מטלטלין – מנכסיו, שלא כתב לעבדו, - לא עשה כלום – אין זה נחשב שיור (כך משמעה של מימרה זהה בהלכה הקודמת), ויצא העבד בן חורין (יש המפרשים מימרה זו שלא יצא העבד בן חורין. לפי זה נראה שהמילים 'לא עשה כלום' הן אשגרה מהמימרה הזהה בהלכה הקודמת, ובמקומן צריך לומר: 'לא יצא בן חורין', או שצריך לומר: 'לא אמר כלום' כלשונו של רבי שמעון בתוספתא פאה א,יג, ראה להלן) . ב בבלי בבא בתרא קמט,ב-קנ,א אמרו: ...תנן (משנה פאה ג,ח): הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: "כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם". ואמר רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר: עשו (חכמים) מיטלטלים שיור אצל עבד (אפילו שייר האדון מיטלטלים - הרי הם שיור, ולא יצא העבד לחירות, שאף הוא בכללם)... לפי הבבלי, אמר רבי אלעזר שאם שייר מיטלטלים - לא יצא העבד לחירות. ולפי פירושנו לדברי רבי אלעזר בירושלמי, נחלקו התלמודים בהבנת דבריו. • • • במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: הרי כל נכסיי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן". מבארים את דברי רבי שמעון: אני אוֹמַר: גופו – של העבד, שייר – הואיל ואמר "חוץ מאחד מריבוא שבהן" ולא פירש את החלק מהנכסים ששייר לעצמו, אנו אומרים ששייר לו את העבד (נראה מלשון רבנו חננאל (הובא ב"תוספות" בבלי בבא בתרא קמט,ב) שהוא פירש שהירושלמי מבאר כאן את דברי רבי שמעון. ולא כמו שפירשו ב"תוספות" (שם) שהירושלמי מפרש את דברי תנא קמא שבמשנה ואת דברי רבי אלעזר "שייר מטלטלין - לא עשה כלום" ("תוספתא כפשוטה" זרעים א, עמוד 145)) .

ומביאים ברייתא: וכשבא מעשה (מעשה הלכתי) לפני רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – אירע מקרה, שכתב אדון את נכסיו לעבדו ושייר לעצמו קרקע כל שהוא, שגרר פסיקה על ידי רבי יוסי , אמר: "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים" (משלי כד,כו) – החכם המשיב דברים נכונים ראוי הוא שינשקו את שפתיו. - רבי יוסי אמר פסוק זה כדברי שבח לרבי שמעון על דבריו, שהסכים רבי יוסי לדברי רבי שמעון ולא לדברי התנא הראשון במשנה החלוק עליו (מלשון הירושלמי "וכשבא מעשה..." משמע שרבי יוסי פסק כרבי שמעון הלכה למעשה ("תוספתא כפשוטה" זרעים א, עמוד 146)) . ב תוספתא פאה א,יג שנו: הכותב נכסיו לעבדו - יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין. וב תוספתא פאה א,יג ו בבא בתרא ט,יא שנו: רבי שמעון אומר: האומר: "הרי כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרובו / בריבוא שבהם" - לא אמר כלום. וכשנאמרו דברים (דברי רבי שמעון) לפני רבי יוסה, אמר: "שפתים יישק משיב דברים נכוחים" (משלי כד,כו). ב בבלי גיטין ח,ב-ט,א אמרו: ...תנן (משנה פאה ג,ח): הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין. רבי שמעון אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר: "כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם". ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שקילס (שיבח) רבי יוסי את רבי שמעון (בעניין זה), הלכה כרבי מאיר (שהוא התנא הראשון במשנה), דתניא: כשנאמרו דברים (דברי רבי שמעון) לפני רבי יוסי, קרא עליו מקרא זה: "שפתים יישק משיב דברים נכוחים" (משלי כד,כו)... בתוספתא ובבבלי: 'כשנאמרו דברים לפני רבי יוסי'. ובירושלמי: 'כשבא מעשה לפני רבי יוסי'. אפשר ש"דברים" הוא גם במשמעות של פסק דין, מעשה. ראו תוספתא פאה א,יג: "וכשנאמרו דברים לפני רבי יוסה", ובירושלמי פאה ג,ח: "וכשבא מעשה". ראו גם החילוף בין נוסח התוספתא גיטין א,ג: "הואיל ויצא מעשה בהיתר" (שהוא פסק דין; ראו "תוספתא כפשוטה" נשים, עמוד 784) ונוסח הבבלי גיטין ו,ב: "הואיל ויצא הדבר בהיתר" ("משפט ופעולה: מונחי חיוב וקניין במשפט העברי", עמוד 87). • • •