אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ג:ז

רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: קרקע כל שהוא (משהו) חייב בפיאה, ובביכורים, ולכתוב עליו פרוזבול – שטר שהמלווה כותב לבית דין לפני שנת השמיטה, שהוא מוסר להם את חובותיו, כדי שלא תשמט אותם השמיטה, ואין הפרוזבול נכתב אלא אם כן יש ללווה קרקע אפילו כל שהוא, שעל ידי שעבוד קרקעו למלווה נחשב החוב כאילו כבר גבוי הוא בידי בית דין (מקור המילה 'פרוזבול' ביוונית. בפפירוסים מצריים מהמאה השלישית לפני הספירה תועדה לראשונה המילה במשמעות מסמך הנעשה בין חייב לנושה ביחס לגביית החוב ("המילים השאולות מיוונית ומלטינית במשנה: לקסיקון ותורת הגה", עמוד 179)) , ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות – מיטלטלים, בכסף ובשטר ובחזקה – אם מכר קרקע ומיטלטלים וקנה הלוקח את הקרקע בכסף או בשטר (שכותב המוכר ללוקח: שדי מכורה לך) או בחזקה (שהלוקח מחזיק בקרקע, כגון שעושה גדר או שחורש בו קצת) - קנה עם הקרקע גם את המיטלטלים. אבל אם מכר לו מיטלטלים בלבד - אינם נקנים אלא במשיכה . • • • " משנה הכותב נכסיו – לאחרים בשטר צוואה, שכיב מרע – כשהוא חולה מסוכן , שייר – אם שייר לעצמו, קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת – אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו, שכיוון ששייר לעצמו קרקע שיסמוך עליו כשיבריא, ודאי לא מתוך חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים , לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת – אם הבריא מחוליו - חוזר בו, שאנו אומדים את דעתו שמחמת חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים (פסקה זו שנויה גם במשנה בבא בתרא ט,ו) . הכותב נכסיו – שכיב מרע, לבניו – בשטר צוואה, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה – איבדה את כסף כתובתה שכתב לה בעלה שתגבה מנכסיו כשיגרשנה או כשימות, שאינה גובה מן הנכסים שכתב בעלה לבניו, לפי שידעה שחילק את נכסיו ונתרצתה ליטול את הקרקע ולמחול את שעבודה על הנכסים שנתן לבניו . רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם קיבלה עליה – אם הסכימה במפורש ליטול לשם כתובתה את הקרקע שנתן לה בעלה , אף על פי שלא כתב לה – אלא ציווה בעל פה לתת לה קרקע כל שהוא, - איבדה כתובתה. • • • "

קרקע כל שהוא חייב בפאה ובראייה ובווידוי במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא חייב בפיאה". מציעים מקרה שממנו מקשים על דעת רבי עקיבה: רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מקשה) : הגע עצמך – שער בנפשך, שהיה שם – בקרקע כל שהוא, שיבולת אחת. עד שלא קצר – לפני שקצר את השיבולת האחת, - אין כאן חיוב! – אין חיוב פאה חל על הקרקע, מפני שחיוב פאה חל על הקרקע רק לאחר שקצר את השיבולת הראשונה! משקצר – אחרי שקצר את השיבולת האחת, - אין כאן שיור! – אין שיבולת שנשארה מחוברת לקרקע כדי להניח אותה פאה! ואם כן, כיצד רבי עקיבה אומר שקרקע כל שהוא חייב בפאה? ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על העמדתה במקרה מסוים: רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : תיפתר – תתפרש (המשנה), בשהיה (בכתב יד רומי: 'שהיה') שם קלח אחד ובו חמש שבולים – קרה שהיה בקרקע כל שהוא צמח אחד שהסתעפו ממנו חמישה קנים שבראשם שיבולים, ויש כאן חיוב פאה לאחר שהוא קוצר את השיבולת הראשונה, ויש כאן שיור, שהוא מניח אחת משאר השיבולים פאה. במקרה הזה רבי עקיבה אומר שקרקע כל שהוא חייב בפאה .

ומציעים קושיה: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בעי – שואל (מקשה) : וליתנן אמרין (מן ההקשר קרוב לוודאי שצריך לומר: ' ולמה לינן אמרין ', וכן כתוב בקשר לקושיה דומה להלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 365, הערה 462). ונראים דבריו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 566, הערה 1084)) : – ולמה אין אנחנו אומרים: קמה כל שהיא חייבת בפיאה? (בלשון שאלה) – מדוע המשנה לא אמרה שקמה כל שהיא חייבת בפאה, שהרי חיוב פאה אינו תלוי האם יש קרקע אלא תלוי האם יש קמה? - שיעור הקושיה הוא שהמשנה היתה צריכה לומר משהו שונה מן האמור בה. ומתרצים: אלא בגין דתנא ביכורים תנא קרקע – לפי ששנה ביכורים שנה קרקע (חיוב ביכורים וכן שאר הדברים המנויים במשנה תלויים האם יש קרקע, ובגלל הדברים האלה שנה שונה המשנה קרקע ומנה פאה בכלל הדברים האלה) .

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: והריאיון – מי שיש לו קרקע כל שהוא - חייב בראיית פנים (חייב להיראות לפני ה' במקדש בשלושה רגלים בשנה) . רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מי שאין לו קרקע - פטור מן הריאיון. ומציעים קושיה: רבי מנא בעי – שואל (מקשה) : ולמה לינן (=לית אנן) אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים: מי שאין לו קרקע - פטור מן הוידוי – אינו מתוודה על מעשרותיו שהפריש מפירות קנויים , ויש להציע סימוכין לנכונותו של הדין המוצע: דכתיב: – שכתוב (בנוסח הווידוי על קיום מצוות ביעור מעשרות שאומרים לאחר הביעור): " הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" (דברים כו,טו) – מבער המעשר מבקש מה' בסיום הווידוי: הבט עלינו ברחמים מן השמים, והמשך לברך את עם ישראל ואת אדמת ישראל. - מי שאין לו קרקע אינו יכול לומר את הפסוק הזה, ולכן הוא פטור מן הווידוי ? – מדוע רבי יוחנן לא אמר שמי שאין לו קרקע - פטור מן הווידוי? - שיעור הקושיה הוא שרבי יוחנן היה צריך לומר משהו בנוסף למה שאמר. רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי יוחנן אמר שמועתה כֵן – אומר את השמועה כך (רבי יוסי ברבי בון מסר את הבעיה שהעלה רבי מנא כמימרה בשם רבי יוחנן) : מי שאין לו קרקע - פטור מן הוידוי, דכתיב: – שכתוב: "וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ" (דברים כו,טו) – הרי שבאמת אמר רבי יוחנן שמי שאין לו קרקע - פטור מן הווידוי, בנוסף למר שאמר שמי שאין לו קרקע - פטור מן הריאיון .

רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : מי שאין לו קרקע - פטור מן הראיה – מראיית קורבן (פטור מלהביא קורבן עולת ראייה וקורבן שלמי חגיגה בעלותו לרגל לירושלים) , שנאמר – בדיני שלוש הרגלים : (בכתב יד רומי: 'ומה טעם?') "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה " (שמות לד,כד) – בעלותכם אל המקדש בשלוש הרגלים, שום איש לא ישתוקק לקחת מידיכם את ארצכם. מכאן שחיוב ראייה תלוי האם יש לו קרקע (-"ארצך". - המילה "ארץ" פירושה גם חלקת אדמה ולאו דווקא שטח לאומי או עולמי) . בירושלמי לעיל א,א כתבנו ש"ריאיון" הוא ראיית פנים ו"ראייה" היא ראיית קורבן. לכן פירשנו כאן, שרבי יוחנן שאמר שמי שאין לו קרקע פטור מן הריאיון מתכוון לראיית פנים, ורבי יהושע בן לוי שאמר שמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה מתכוון לראיית קורבן. ומביאים סיפורי מעשה שבהם התקיימה הבטחת ה': "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ (את מה שיש לך בארצך) בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". מעשה באחד שהניח את כריו (ערימת גרעיני תבואתו) – מחוץ לביתו, ועלה לרגל לירושלים, ובא – חזר מירושלים לאחר הרגל, ומצא אריות סובבין אותו – מקיפים את כריו לשמור אותו שלא יגנבוהו . מעשה באחד שהניח בית של תרנוגלין – ועלה לרגל לירושלים, ובא – חזר מירושלים לאחר הרגל, ומצא חתולות מקורעין לפניהן – לפני התרנגולים, ולא טרפו החתולות את התרנגולים . חד בר נש שביק ביתיה פתיח – אדם אחד עזב (הניח) את ביתו פתוח (ששכח לנעול אותו, ועלה לרגל לירושלים) , ואתא ואשכח חכינה כריכה על קרקסוי – ובא (חזר מירושלים לאחר הרגל) ומצא נחש כרוך על טבעותיו (צירי דלתותיו, לשמור את ביתו. - מקור המילה קרקס ביוונית) . רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) משתעי הדין עובדא – מספר את המעשה הזה : תרין אחין באשקלון (עיר בחוף הים התיכון) הוו להו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'הוו ן להו ן ') מגורין (צריך לומר: 'מג י רין') נוכראין – שני אחים באשקלון היו להם שכנים גויים . אמרי (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'אמרין') : – אמרו (השכנים): כדון אילין יהודאי ן סלקין לירושלם – עכשיו היהודים האלה (שני האחים) עולים לירושלים , ו אנן נסבין כל מה דאית להון – ואנחנו לוקחים כל מה שיש להם . מן מה (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובקונטרס האחרון של "ילקוט שמעוני") דסלקון – משעלו (כשעלו האחים לירושלים), זימן (המציא) להן הקב"ה מלאכים נכנסין ויוצאין בדמותן – מלאכים כדמותם של האחים, והיו נכנסים ויוצאים בתוך ביתם, כדי שיחשבו השכנים שהאחים נשארו בביתם . מן דנחתון שלחון לו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'לו ן ') מקמן – משירדו (כשירדו האחים מירושלים וחזרו לבתיהם) שלחו להם (לשכניהם הגויים) דברים (מתנות, כדרך שנותנים החוזרים ממקום רחוק. וכך נאמר במקבילה בשיר השירים רבה: משבאו מירושלים, חילקו ממה שהביאו עימהם לכל שכניהם) . אמרון לון: – אמרו להם (השכנים לאחים): אן הויתון? – איפה הייתם? אמרון לון: – אמרו להם (האחים): בירושלם. אמרון לון: – אמרו להם (השכנים): מאן שבקתון בגו ביתא? – מי עזבתם (הנחתם) בתוך הבית? אמרון: – אמרו (להם האחים): ולא בר נש – ולא אדם (לא הנחנו אדם) . אמרון: – אמרו (השכנים): בריך הוא אלההון דיהודאי דלא שבקון ולא שביק להון – ברוך הוא אלוהיהם של היהודים שלא עזב (זנח, נטש) אותם ולא יעזוב אותם . ב שיר השירים רבה ז [ב] נאמר (תרגום): אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני הרי עולם, רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו: "מה יפו פעמייך בנעלים" - מה היה יופיים לפעמייך, שהיו נועלים בעד כל חצרות . מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולותיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם. שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא אריות מקיפים לחיטים. אמר רבי פינחס: מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון, והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והוון אמרין: "אימתי היהודים האלה עולים להתפלל בירושלים, ואנו נכנסים ובוזזים בתיהם ומחריבים אותם." הגיע הזמן ועלו. זימן להם הקב"ה מלאכים כדמותם, והיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם. משבאו (כשחזרו) מירושלים, חילקו ממה שהביאו עימהם לכל שכניהם. אמרו להם: "איפה הייתם?" - אמרו להם: "בירושלים." - "אימתי עליתם?" - "ביום פלוני." - "ואימתי באתם?" - "ביום פלוני." - אמרו: "ברוך אלוהיהם של היהודים, שלא עזב אותם. האנשים ההם (הכוונה לעצמם) חשבו, אימתי יעלו היהודים האלה להתפלל בירושלים, שהם נכנסים ובוזזים בתיהם ומחריבים אותם. וזימן להם אלוהיהם מלאכים כדמותם שהיו יוצאים ונכנסים בתוך בתיהם, משום שבטחו בו." - לקיים מה שנאמר: "מה יפו פעמייך". ב בבלי פסחים ח,ב אמרו: תניא: איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלוהיך" - מלמד שתהא פרתך רועה באפר (באחו) ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה (אף שהכול עולים לרגל ואין שומרים על בעלי החיים). אמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אינו עולה לרגל, שנאמר: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלוהיך". • • •

קניין מיטלטלים עם (אגב) קרקעות במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא ...ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה". כאן התחלת מקבילה בירושלמי קידושין א,ה. ב משנה קידושין א,ה שנינו: נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה (שהלוקח מושך אותם ממקום למקום). נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. מניין לנכסים שאין להן אחריות – מיטלטלים, שהם נקנים עם נכסים שיש להן אחריות – קרקעות (שחלה עליהם אחריות לתשלום חובות בעליהם, שאם מכר הלווה את קרקעותיו ואין לו ממה לשלם, נוטלם המלווה מן הלקוחות בחובו), בכסף ובשטר ובחזקה? – מהיכן למדים, שהמוכר לחברו קרקע ומיטלטלים וקנה הלוקח את הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה - קנה עם הקרקע גם את המיטלטלים? רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) ; רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי חנינא תירתייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב תורתה, אולי בעמק יזרעאל) שאמר בשם חזקיה: כתוב – במעשי יהושפט מלך יהודה : "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה" (דברי הימים ב כא,ג) – יהושפט נתן לבניו, אחיו של יהורם בנו שמלך תחתיו, מתנות: כסף וזהב ודברים יקרים, ומסר להם ערים המסוגלות לעמוד בפני מצור (ערי מבצר ומחסנים) ומינה אותם למושלים עליהם. ויש לדרוש את הכתוב, שנתן להם מתנות של מיטלטלים והקנה אותן להם עם (אגב) קרקעות שנתן להם בערים. מכאן למדים שמיטלטלים נקנים עם קרקע . כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי בבא בתרא ט,ז. ב משנה בבא בתרא ט,ז שנינו (בעניין שכיב מרע המצווה לחלק את נכסיו): המחלק נכסיו על פיו (על פי צוואתו) - רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן (בין שהוא מחלק כשהוא בריא ובין כשהוא חולה מסוכן, אין הנכסים נקנים למקבל אלא באחת מדרכי הקניין) - נכסים שיש להם אחריות (קרקעות) נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות (מיטלטלים) אין נקנים אלא במשיכה (אבל חכמים סוברים שדברי שכיב מרע קיימים בלא קניין). ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כשהיה (במקבילות: 'כשהיו' / 'בשהיו') קרקעות עם המטלטלין (במקבילות: 'קרקעות ומטלטלין') במקום אחד – הדין בקשר לקניין מיטלטלים עם קרקע פשוט, במקרה שהמיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית . היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחד (במקבילות: 'אח ר ') ? – מה הדין בקשר לקניין מיטלטלים עם קרקע במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית? האם גם בזה המיטלטלים נקנים עם הקרקע, או שמא בזה אין המיטלטלים נקנים עם הקרקע? ומציעים את פשיטת השאלה: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) : נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): אמר להן רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – לחכמים החלוקים עליו בעניין שכיב מרע המצווה לחלק את נכסיו : מעשה במרוני אחד – אדם מהיישוב מירון, בגליל העליון, שהיה בירושלם, והיו לו מטלטלין הרבה – ביישובו, וביקש לחלקן – ליתנם במתנה לכמה בני אדם, והיה קשה לו להמתין עד שישוב ליישובו כדי ליתנם . אמרו לו – למרוני : אין את (אתה) יכול אלא אם כן קנית קרקע – כדי שתוכל להקנות להם את המיטלטלים עם הקרקע . מה עשה – המרוני ? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלם ואמר: חצייה צפוני – של הסלע, אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין. חצייה דרומי אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן – שהקנה לכל אחד מהם קרקע כל שהוא ועימו מיטלטלים. ולאחר מכן מת המרוני . ובא מעשה – זה של המרוני, לפני חכמים וקיימו את דבריו – ונתנו את המיטלטלים למי שציווה המרוני לתת. - הרי שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע, שכן במעשה זה של המרוני לא היו המיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית, מפני שהחביות היו במירון שבגליל העליון והסלע היה בצד ירושלים . ומקשים על פשיטת השאלה: אמר רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ולאו (במקבילות: 'ולא') שכיב מרע (ארמית: שכוב חולה - חולה אנוש הנוטה למות) הוא?! (בתמיהה) – הרי בשעה שהמרוני נתן את המתנות הוא היה שכיב מרע, כיוון שלאחר מכן מת. ויש להבחין בין הדין של שכיב מרע הנותן נכסיו הנידון בברייתא לבין הדין של בריא הנותן נכסיו הנידון בסוגיה, מפני שהקלו החכמים בדרכי ההקנאה של שכיב מרע. - ויש להוכיח את הקביעה שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע: לפי שבכל מקום – בבריא הנותן קרקע במתנה, אין אדם מזכה (שלוש המילים האחרונות נכתבו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, אולם במקבילות הן נכתבו על ידי הסופר) אלא בכתב – הנותן צריך להקנות את הקרקע למקבל בשטר שהוא כותב למקבל , וכאן – ואילו כאן, בשכיב מרע, אפילו בדברים – הוא מקנה קרקע למקבל בדברים שהוא מצווה לתת, מפני שהקלו בשכיב מרע, שדבריו ככתובים הם אם המתנה היא בקרקעות ; ויש להציע את המסקנה הנובעת מהקביעה שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע: לפי ש- (נראה שצריך לומר כאן ובמקבילות: ' לפיכך ') בכל מקום – בבריא המקנה מיטלטלים עם קרקע, אין אדם מזכה עד שיהו קרקעות ומטלטלין במקום אחד – הנותן יכול להקנות מיטלטלים עם קרקע רק במקרה שהמיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית , וכאן – ואילו כאן, בשכיב מרע, אפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר – הוא מקנה מיטלטלים עם קרקע אף על פי שאין המיטלטלים מונחים על הקרקע הנקנית, מפני שהקלו בשכיב מרע. - הרי שאין לפשוט מהמעשה של המרוני כמו שפשטו לעיל (היגהנו 'לפיכך' במקום 'לפי ש-', לפי שמשפט זה אינו הוכחה נוספת לכך שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע, אלא הוא מסקנה מכך שיש להבחין בין בריא לשכיב מרע. השיבוש כאן ובמקבילות נולד מהדמיון בין 'לפיכך' ובין 'לפי ש-'. ואולי נוצר השיבוש בשל הדמיון ללשון הירושלמי כתובות ד,י: "קל הוא בתנאי כתובה, לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתובה וכאן אפילו בדברים, לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם", ושם הן שתי הוכחות לכך שיש להקל בתנאי כתובה) . ומתרצים את הקושיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חנניה): לא רבי אליעזר?! שנייא היא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ו לא רבי אליעזר היא?! (בתמיהה) – הרי רבי אליעזר הוא שאמר את המעשה במרוני? שנייא היא – שונה הוא [הדבר] שכיב מרע דרבי אליעזר, שנייא היא – שונה הוא [הדבר] שכיב מרע דרבנין ' – שונה הוא שכיב מרע לפי שיטת רבי אליעזר משכיב מרע לפי שיטת החכמים (החלוקים על רבי אליעזר במשנת בבא בתרא). - גם הגרסה במקבילות משובשת וטעונה תיקון) . (בכתב יד רומי ובמקבילות נוסף: ' אמר ליה: ') שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנ י ן – שכיב מרע לפי שיטת רבי אליעזר הוא כבריא לפי שיטת החכמים. וכיוון שדין שכיב מרע לפי רבי אליעזר הוא כדין בריא לפי החכמים, לכן יש ללמוד את הדין בבריא מהמעשה שאמר רבי אליעזר במרוני שהיה שכיב מרע. הרי שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע, כמו שפשטו לעיל . נצטרפו כאן שני לשונות. הראשון (אחרי ההגהות): "שנייא היא שכיב מרע דרבי אליעזר, שנייא היא שכיב מרע דרבנין", והשני: "שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין". ואין בין שני הלשונות ולא כלום. ובפאה מופיע בשיבוש רק "שנייא היא" הראשון לפני הלשון השני ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1361, הערה 372). לפי הנוסח בכתב יד רומי יש לנו כאן גרסה כפולה. הראשונה היא: "שנייא היא שכיב מרע דרבי אליעזר, שנייא היא שכיב מרע דרבנין", והשנייה: "שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין". ובכתב יד ליידן נשתיירו לנו שרידים משתי הגרסאות: הרישא של הראשונה והסיפא של השנייה. לפי הגרסה הראשונה, כך אמר לו רבי מנא לרבי חנניה: שונה הוא שכיב מרע דרבי אליעזר משכיב מרע דרבנין, כלומר, שכיב מרע דרבי אליעזר דינו כדין בריא דרבנין, ולכן אין לדחות את הלימוד מהברייתא בטענה שמדובר בשכיב מרע. ולפי הגרסה השנייה הדברים נאמרו בדרך קצרה יותר ומפורשת: שכיב מרע דרבי אליעזר כבריא דרבנין, ויפה פשטנו את הבעיה שלנו מדבריו של רבי אליעזר. הסוגיה הזו כבר נתפרשה כך על ידי "פני משה" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמודים קעג-קעד).

ומציעים משנה: תמן תנינן: – שם (משנה פאה ג,ו) שנינו: רבי עקיבה אומר: קרקע כל שהוא חייב בפיאה ובביכורים ...ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה (הסוגיה הועברה מקידושין א,ה עם כל סימני הלשון השייכים לשם, כמו "תמן תנינן", אף על פי שמקומה של המשנה המובאת הוא כאן ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 322)) . ומקשים: קרקע כל שהוא - מהו טב? – מה הוא טוב (שווה)? (מה הוא הדבר שאפשר לקנות עם קרקע כל שהוא? הרי אי אפשר להניח עליו דבר! מכאן שיש להוכיח מן המשנה שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע) (לפעמים הירושלמי מביא את הרישא בלבד של משנה וכוונתו להקשות מן הסיפא. הקושיה כאן היא על סוף דבריו של רבי עקיבה במשנה, שאמר שנכסים שאין להם אחריות נקנים עם קרקע כל שהוא). ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על העמדתה במקרה מסוים: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : תיפתר – תתפרש (המשנה), שהיה שם מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו – קרה שהיה בקרקע כל שהוא מקום לשיבולת אחת, ובשיבולת שהיתה במקום זה היתה טמונה מרגלית. במקרה הזה רבי עקיבה אומר שמיטלטלים נקנים עם קרקע כל שהוא. הרי שאפשר לקנות דבר ששווה הרבה עם קרקע כל שהוא. מכאן שאין להוכיח מן המשנה שגם במקרה שהמיטלטלים אינם מונחים על הקרקע הנקנית - המיטלטלים נקנים עם הקרקע . עד כאן המקבילות בירושלמי קידושין ובבא בתרא. הסוגיה מקורה בירושלמי קידושין על המשנה שם, ומשם הועתקה לכאן ולבבא בתרא. ב תוספתא בבא בתרא י,יב שנו: רבי אליעזר אומר: נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה (כלומר, דינו של שכיב מרע כבריא). - אמר רבי אליעזר: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם, והיו לו מיטלטלים הרבה וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין את יכול, מפני שאין לך קרקע. עמד וקנה סלע אחד סמוך לירושלם. אמר: צפונו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות; דרומו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות. וקיימו חכמים את דבריו (רבי אליעזר מביא מעשה זה לראיה שאף בשכיב מרע צריך קניין). ב בבלי קידושין כו,א-ב אמרו: "נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות". - מנהני מילי? - אמר חזקיה: דאמר קרא: "וייתן להם אביהם מתנות... עם ערי מצורות ביהודה" (דברי הימים ב כא,ג). איבעיא להו: בעינן צבורים (שיהיו המיטלטלים צבורים בתוך הקרקע הנקנית) או לא? אמר רב יוסף: תא שמע: רבי עקיבא אומר: קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים, ולכתוב עליה פרוזבול, ולקנות עימה נכסים שאין להם אחריות. ואי אמרת בעינן צבורים, כל שהוא למאי חזי? (מה אפשר לצבור בה?) - תרגמא רב שמואל בר ביסנא קמיה דרב יוסף: כגון שנעץ בה מחט (ומכרה עם הקרקע). - אמר ליה רב יוסף: קבסתן (טרדן)! איכפל (טרח) תנא לאשמועינן מחט? - אמר רב אשי: מאן לימא לן, דלא תלה בה (במחט) מרגניתא דשוויא אלפא זוזי (ואפשר לקנות הרבה עם קרקע זו). תא שמע: אמר רבי אליעזר: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, שהיו לו מיטלטלים הרבה וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. מה עשה? הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר: צפונו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו של זה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו. ואי אמרת: בעינן צבורים, בית סלע למאי חזי? (וכי אפשר לצבור בו מאתיים צאן ומאתיים חביות?) - מי סברת מאי סלע - סלע ממש (מקום ששיעורו כמטבע של סלע)? לא, סלע - דנפיש טובא, ואמאי קרי ליה סלע? דקשי כסלע. בבבלי ובירושלמי אמרו את המקור לקניין מיטלטלים עם קרקעות בשם חזקיה. שאלת הבבלי: האם יש צורך בצבורים? היא שאלת הירושלמי: מה הדין כשהיו קרקעות במקום אחד ומטלטלים במקום אחר?. בבבלי ובירושלמי הביאו את המעשה במרוני כראיה שבקניין אגב אין צורך בצבורים, אך בבבלי דחו ראיה זו. בבבלי אמרו שהראיה היא כך: "ואי אמרת: בעינן צבורים, בית סלע למאי חזי?". אבל בירושלמי לא אמרו מה הראיה, ופירשנו אותה בדרך אחרת מבבבלי. בבבלי ובירושלמי העמידו את משנת פאה באותו מקרה, כדי לדחות את הראיה ממנה שבקניין אגב אין צורך בצבורים. ב בבלי בבא בתרא קנו,ב אמרו: תניא: אמר להם רבי אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מיטלטלים הרבה וביקש ליתנם במתנה. אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנם על גבי קרקע. הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר: צפונה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ודרומה לפלוני ועימו מאה צאן ומאה חביות, ומת, וקיימו חכמים את דבריו (הרי שמתנת שכיב מרע אינה נקנית בדברים בלבד אלא בקניין גמור!). - אמרו לו: משם ראיה?! מרוני בריא היה (בשעה שנתן את המתנות, ומתנת בריא היתה ולא מתנת שכיב מרע, ולכן אינה נקנית בדברים בלבד). • • •

תלמוד שכיב מרע הכותב נכסיו במשנה שנינו: "הכותב נכסיו שכיב מרע". שואלים: אי זהו שכיב מרע – שנזכר במשנה כאן ? כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ו,ה. במשנה שם נזכר המסוכן, ובברייתא שמוצעת בירושלמי שם נזכר החולה, ועל כך אמרו בירושלמי שם: " מה בין מסוכן, מה בין חולה? (מה ההבדל בין חולה סתם לחולה מסוכן?) - חולה - כדרך הארץ (שחלה כמנהג העולם בחולי שאינו מסוכן) , ומסוכן - כל שקפץ עליו (בא אליו במהירות) החולי. [כ]דרך הארץ - הקרובים נכנסין אצלו מיד, והרחוקים לאחר שלשה ימים. ואם קפץ עליו החולי - אילו ואילו נכנסין אצלו מיד ". ומשיבים בהבאת ברייתא: כל שלא קפץ עליו החולי (נראה שצריך לומר: ' כל שקפץ עליו החולי '. - הירושלמי כאן לא הביא את הברייתא שבירושלמי גיטין מתחילתה, והביא מחלקה הראשון רק מה שאמרה על מסוכן ולא מה שאמרה על חולה, כי לא נצרך הירושלמי כאן אלא לומר מהו שכיב מרע. ואפשר שבשל קיצורה של הברייתא נשתבש הלשון כאן) – שכיב מרע הוא חולה מסוכן ואינו חולה סתם . דרך (צריך לומר: ' כ דרך', כלשון תחילת הברייתא שבמקבילה) הארץ – חולה שחלה כדרך הארץ, - הקרובים נכנסין אצלו מיד – כשחלה, כדי לבקרו , והרחוקים נכנסין אצלו לאחר שלשה ימים – משחלה . אם קפץ עליו החולי – חולה מסוכן, שקפץ עליו החולי והכביד חוליו מיד, - אֵילּוּ ואֵילּוּ – הקרובים והרחוקים, נכנסין אצלו מיד. ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: דלמא: – מעשה (מקור המילה ביוונית): רבי חונא ו רבי פינחס ו רבי חזקיה (אמוראים ארץ ישראלים בדור הרביעי) סלקון מבקרה לרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בתר תלתא יומין – עלו לבקר את רבי יוסי (בשעת חוליו) לאחר שלושה ימים . אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי): כי (צריך לומר כמו במקבילה: ' בי ') בעיתון מקיימה מתניתא?! – בי רציתם לקיים את המשנה (את הברייתא)?! (וכי בי רציתם לנהוג כדברי הברייתא שחולה סתם הרחוקים נכנסים אצלו לאחר שלושה ימים?! והרי היה לכם להיכנס אצלי מיד, שכן חברים ראוי להם שינהגו כמו הקרובים שנכנסים אצל החולה מיד!) . עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.

במשנה שנינו: "שייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת". - ואפילו לא (אין לגרוס מילה זו, ואינה בנוסח רש"ס) הבריא – אף אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו ולומר שלא נתן אלא משום שחשב שהוא עומד למות מחוליו, שכיוון ששייר לעצמו קרקע כל שהוא שיסמוך עליו כשיבריא, ודאי לא מתוך חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים . במשנה שנינו: "לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת". - והוא שהבריא – רק אם הבריא מחוליו - יכול הוא לחזור בו, שכיוון שלא שייר לעצמו קרקע כל שהוא, אנו אומדים את דעתו שמחמת חשש מיתה נתן את נכסיו לאחרים . כאן התחלת מקבילות בירושלמי כתובות יא,א וגיטין א,ו.

רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) (במקבילה בגיטין: 'רבי בא בר רב הונא בשם רב', ובכתובות: 'רבי אבא בר רב הונא'. ונראה שהגרסה במקבילות משובשת, שכן בירושלמי אין מסורות 'רבי בא בר רב הונא בשם רב' אך יש מסורות 'רבי בא, רב הונא בשם רב', ועוד שאבא בר רב הונא (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) בא בירושלמי בלא תואר 'רבי'. בירושלמי בבא בתרא ד,ב יש במסירה שלפנינו מסורת 'רבה בר רב הונא בשם רב', אבל בכתב יד ספרדי 'רבי בא, רב חונה בשם רב' והיא הגרסה הנכונה, ראה "ירושלמי נזיקין" עמוד 197) : עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן – החכמים תיקנו ששכיב מרע שציווה לתת את נכסיו לפלוני ולא שייר כלום לעצמו ומת, עם מותו זוכה אותו אדם בנכסים, ואינו צריך לעשות מעשה קניין כדי לזכות בהם, מפני שעשו תוקף לדברי שכיב מרע כמו בריא שכתב את מתנתו לפלוני בשטר קניין ונתן לו אותה . ומצמצמים את תחולת הקביעה: והוא שמת מאותו החולי – עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן רק אם מת מאותו חולי שחלה בו כשציווה לתת את נכסיו לפלוני . ומנגידים מקרה אחר למקרה שלפני כן: הא – אבל אם הבריא - לא – במקרה שהבריא מחולי זה ושוב חלה בחולי אחר ומת, לא יחול דין זה אלא הדין הוא שאין מתנתו קיימת (לקטע מ"לא שייר קרקע כל שהוא" עד כאן יש מקבילה בירושלמי בבא בתרא ט,ו) . עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין. ומצמצמים עוד את תחולת הקביעה: ובמסיים – עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן רק במקרה שהוא מגדיר את מהותו ומקומו של הדבר שהוא נותן, ובאמר (צריך לומר כמו במקבילה: ' ואומר ') : תנו שדה פלונית לפלוני. ושואלים: אמר – שכיב מרע : תנו חצי שדה פלונית לפלוני וחצי שדה פלונית לפלוני – ולא אמר איזה חציה נותן לזה ואיזה חציה נותן לזה, - כמי שסיים – האם הוא נחשב כמו מי שהגדיר איזה חציה נותן לזה ואיזה חציה נותן לזה, ומתנתו מתנה , או עד שיאמר: חצייה בצפון וחצייה בדרום – שמא אין מתנתו מתנה עד שיאמר במפורש איזה חציה נותן לזה ואיזה חציה נותן לזה ? – אין פושטים את השאלה. עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות.

רבי בינא (רבי אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) : שייר מטלטלין – שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים, ושייר לעצמו רק מיטלטלים, ולא שייר קרקע, - לא עשה כלום (בכתב יד רומי: 'ולא כלום') – אין זה נחשב שיור, ואין מתנתו מתנה, ואם הבריא מחוליו - חוזר בו (למימרה זו יש מקבילה בירושלמי בבא בתרא ט,ו. ושם אמרו, שאם שייר לו מעות ולקח קרקע - כמי ששייר לו קרקע) . ומציעים תמיהה על האמור לפני כן: א י תא חמי: – בוא [ו]ראה: שייר קרקע כל שהוא - יש לו מחייה (אמצעים הדרושים לו לקיומו) – כיוון ששייר לעצמו קרקע שיסמוך עליו כשיבריא, לכן אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו . שייר אבנים טובות ומרגליות - אין לו מיחיה?! (בתמיהה) – והרי גם אם שייר לעצמו מיטלטלים - יש לו לסמוך עליהם כשיבריא, ומדוע אמר רבי ירמיה שאם שייר מיטלטלים - אין זה נחשב שיור, ואם הבריא מחוליו - חוזר בו? - אין משיבים על תמיהה זו. אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : יודע הוא האיש הזה – שכיב מרע שכתב את נכסיו לפלוני וכתב שהוא מקנה לו את הנכסים מחיים, ששכיב מרע מזכה – נכסיו לאחרים, אפילו בדברים – ואין צורך שיקנה מחיים . לאי זה דבר כתב בהן (צריך לומר: 'בה') שכיב מרע קניין (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) ? – למה כתב שהוא מקנה לו את הנכסים מחיים? כדי לעשות (צריך לומר: 'לעשות ה ') מתנת (בכתב יד רומי: 'במתנת'. וצריך לומר: ' כ מתנת') בריא – כדי שדין מתנה זו יהיה כדין מתנת בריא, שאף אם לא שייר לעצמו - מתנתו קיימת, ואף אם הבריא מחוליו - אינו יכול לחזור בו .

ושואלים: שייר עבדים? – שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים, ושייר לעצמו עבדים, מה הדין? האם הוא כדין מי ששייר קרקע ומתנתו מתנה, או שמא אינו כדין מי ששייר קרקע ואין מתנתו מתנה? תנא רבי יודן בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דבר דליא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שנה רבי יודן בר פזי [ברייתא] של בר דליא (בדין מי ששייר עבדים) , ולא ידעין מה תנה – ולא יודעים מה שנה (לא זוכרים את תוכנה של הברייתא, ובשל כך לא נפשטה השאלה) . ב בבלי בבא בתרא קמט,ב אמרו: "שייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת" (גם אם עמד מחוליו). - וכמה "כל שהוא"? - רב יהודה אמר רב: קרקע כדי פרנסתו. ורב ירמיה בר אבא אמר: (אפילו שייר) מטלטלין כדי פרנסתו. אמר רבי זירא: כמה מכוונן (מתאימות זו לזו) שמעתתא דסבי (רב יהודה אמר רב ורב ירמיה בר אבא), קרקע טעמא מאי (צריך שיהיה בה כדי פרנסתו)? דאי קאי - סמיך עילוויה (שאם הוא עומד מחוליו, הוא סומך עליה), מטלטלי נמי, אי קאי - סמיך עילוויהו. ו שם קנ,ב אמרו: מטלטלי הווי שיור. לפי רבי אבינא בשם רבי ירמיה בירושלמי כאן (רב ירמיה (בר אבא) בשם רב בירושלמי בבא בתרא), שייר מיטלטלים - אינו שיור. ואילו לפי רב ירמיה בר אבא בבבלי, שייר מיטלטלים - הריהו שיור. ב בבלי בבא בתרא קנב,א אמרו: איתמר: מתנת שכיב מרע שכתוב בה (בשטר המתנה) קניין - בי רב משמיה דרב אמרי: ארכבה אתרי ריכשי (הרכיב אותה על שני סוסים. כלומר, הוסיף לו תוקף כפול). ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון בה (אני מסופק האם יש תוקף למתנה זו). - בי רב (תלמידי בית מדרשו של רב) משמיה דרב אמרי: ארכבה אתרי ריכשי - הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. הרי היא כמתנת בריא, שאם עמד (הבריא מחוליו) - אינו חוזר, והרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם אמר: הלוואתי לפלוני - הלוואתו לפלוני (אף על פי שאי אפשר להעביר הלוואה על ידי אמירה בלבד). ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון בה - שמא לא גמר (בדעתו) להקנותו אלא בשטר (ולא באמירה כפי שתיקנו חכמים), ואין שטר לאחר מיתה (הואיל ומתנת שכיב מרע אינה חלה אלא לאחר מיתה, אינו יכול לקנות, לפי שאין שטר חל לאחר מיתה). בבבלי אמור דבר זה (מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין) במחלוקת. ודעת רבי יוסי בירושלמי היא כדעת בי רב משמו של רב בבבלי. • • •

שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לזה מביאים מחלוקת אמוראים: כתב לזה – שכיב מרע שכתב את נכסיו לאדם אחד, וחזר וכתב לזה – כתב שוב את אותם הנכסים לאדם אחר, - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: אינו יכול לחזור בו – והראשון זכה בהם . רב אבא בר חונא (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) ורבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמרין – אומרים : יכול לחזור בו – והשני זכה בהם . ומציעים מקרה נפקות בין האמוראים החולקים: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד אפשר להדגים את הדברים שמופיעים לפני כן?) היה רבו – אדונו של עבד שכתב את נכסיו, הראשון והשיני כהן, ו השלישי ישראל – הראשון, שהוא השכיב מרע שכתב את נכסיו לזה וחזר וכתב לזה ובין נכסיו היה עבד, היה כוהן, והשני, שהוא האדם שניתן לו העבד בראשונה, גם היה כוהן, ואילו השלישי, שהוא האדם שניתן לו העבד באחרונה, היה ישראל . מה דינו של העבד לעניין אכילת תרומה? - ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני בעלי המחלוקת: על דעתיה דרב – על דעתו של רב, שאין השכיב מרע יכול לחזור בו , אין יכול לוכל בתרומה (צריך לומר: ' יכול הוא לוכל בתרומה') – העבד רשאי להמשיך ולאכול בתרומה, כי אם יבריא השכיב מרע ויחזור בו מהמתנה שנתן, העבד יהיה עדיין של הראשון שהוא כוהן, ואם ימות השכיב מרע, העבד יהיה של השני שגם הוא כוהן . על דעתיה דרב אבא בר הונא אמר רבי יוחנן (צריך לומר: 'ורבי יוחנן', במקום 'אמר רבי יוחנן'. בכתב יד רומי: 'על דעתיה דרבי יוחנן') – על דעתם של רב אבא בר הונא ורבי יוחנן , יכול הוא לוכל בתרומה (צריך לומר: ' אינו יכול לוכל בתרומה') – העבד אינו רשאי להמשיך ולאכול בתרומה, כי אם ימות השכיב מרע, העבד יהיה של השלישי שאינו כוהן (בצדק מהפכים המפרשים האחרונים את הגרסה ("על הירושלמי", עמוד 11)) (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ-'על דעתיה דרב' עד 'על דעתיה דרב', ומגיה השלים) . הכל מודין – האמוראים החולקים מסכימים , שאם היה רבו הראשון ישראל – הראשון, שהוא השכיב מרע שנתן את העבד, היה ישראל ולא כוהן, ש אינו אוכל בתרומה שמא יבריא – העבד אינו רשאי לאכול בתרומה, אף לדעתו של רב, מפני שיש לחשוש שיבריא השכיב מרע ויחזור בו מהמתנה שנתן והעבד יהיה עדיין שלו (מדובר שהשכיב מרע כתב נכסיו ולא שייר לעצמו כלום, ולכן אם הבריא מחוליו - יכול הוא לחזור בו) . ב בבלי בבא בתרא קנב,ב אמרו (בעניין שכיב מרע): פשיטא, כתב לזה וכתב לזה - היינו דכי אתא (בא מארץ ישראל לבבל) רב דימי אמר: דייתיקי מבטלת דייתיקי (והצוואה האחרונה היא הקיימת). בירושלמי כאן הדבר שנוי במחלוקת אמוראים. ובבבלי מסר רב דימי כדעת רבי יוחנן בירושלמי שיכול לחזור בו. נראה שבבבלי קיצרו את דברי רב דימי וצריך להוסיף בדבריו: "מתנה מבטלת מתנה", שכן "כתב לזה וכתב לזה" הוא במתנה ולא בדייתיקי, כמו שהוא בירושלמי כאן. בירושלמי בבא בתרא ח,ו אמרו רבי יוחנן וריש לקיש שגם בדייתיקי וגם במתנה - חוזר בו, והדברים שמסר רב דימי בבבלי הם דברי רבי יוחנן וריש לקיש אלה.

ומציעים סיוע לדברי אמורא המופיעים לפני כן בהצעת ברייתא בתוספת דיוק והשוואה: רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם רב חונא (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) : מתניתא מסייעה – המשנה (המקור התנאי והוא הברייתא להלן) מסייעת לרב אבא בר הונא ורבי יוחנן: בריא שכתב דייתיקי (שטר צוואה (מקור המילה ביוונית)) – מסמך שבו אדם רושם הוראות כיצד יחולק רכושו אחרי מותו, ושכיב מרע שכתב מתנה – שכתב את נכסיו במתנה, - חוזר בו (עד כאן הברייתא) . - ויש לדייק מן הברייתא: בריא שכתב דייתיקי חוזר בו - ולא עוד הוא בריא?! (בתמיהה) – וכי במקרה של בריא הוא חוזר בו כשעוד אין הוא בריא?! הרי ודאי הוא חוזר בו כשהוא עוד בריא, שכל זמן שהוא בריא יש לו היכולת לשַׁנות את דבריו! - ויש להציע מסקנה העולה מתוך השוואה: ודכוותה: – ושכמותה: שכיב מרע שכתב מתנה חוזר בו - ולא (אין לגרוס מילה זו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 539)) ו עודהו שכיב מרע – גם במקרה של שכיב מרע, שנזכר עם המקרה של בריא, הוא יכול לחזור בו אף אם הוא עוד שכיב מרע ועדיין לא הבריא. מכאן סיוע לדברי רב אבא בר הונא ורבי יוחנן, ששכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לזה - חוזר בו (הסיוע מבוסס על השוואה לאמור במקור תנאי זה, המוצעת אחרי המקור (והדיוק מן המקור) בלשון 'ודכוותה'. ההשוואה מבוססת על העובדה שהפרטים השייכים לעניין הוזכרו יחד באותו מקור ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 473 ועמוד 130)) .

מביאים את המשך הברייתא. אי זו היא דייתיקי? - כך הוא נוסח שטר הצוואה שכותב שכיב מרע הנותן מתנה: " תהא לי להיות (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לחיות') ולעמוד – צוואה זו תהיה לי סגולה לחיות ולעמוד (להבריא) מחוליי (לשון הצוואה פתח בברכה. ראה "תוספתא כפשוטה" נשים א, מבוא, עמודים יח-יט, ו"תוספתא כפשוטה" נזיקין, עמודים 427-428) , ואם מתי – אבל אם אמות, יינתנו נכסיי לפלוני " . אי זו היא מתנה? - כך הוא נוסח שטר המתנה שכותב הנותן מתנה: " הרי כל נכסיי נתונין לפלוני מתנה מעכשיו " . היה (כך גם בכתב יד רומי. ומגיה הגיה במסירה שלפנינו: 'ושתהא') כתוב בה "הרי כל נכסיי נתונין לפלוני מתנה מהיום " (נראה שצריך להוסיף כמו שאמרו להלן בשם רבי יוחנן: ' - אינו יכול לחזור בו '. - נראה שהמילה 'מעכשיו' במשפט הקודם יתירה, שכן אין הבדל בין 'מעכשיו' ובין 'מהיום', ובשניהם אינו יכול לחזור בו) . ב תוספתא בבא בתרא ח,ט שנו: בריא שכתב דייתיקי, שכיב מרע שכתב נכסיו מתנה (שכתב בלשון בריא, ולא כתב "מהיום")... - לא עשה כלום (מפני שלא נתכוון לזכותו אלא לאחר מיתה, ואין מתנה לאחר מיתה, ואפילו לא חזר בו לא עשה כלום). הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא, והירושלמי ניסח על פי סגנון המחלוקת שם ("תוספתא כפשוטה" נזיקין, עמוד 427). וב תוספתא בבא בתרא ח,י שנו: הכותב דייתיקי - יכול לחזור בו, מתנה (שכיב מרע שכתב מתנה) - אין יכול לחזור בו. אי זו היא דייתיקי? דא תהא לי לעמוד ולהיות (זו היא לשון דייתיקי, שכוונתה: צוואה זו תהא לי סגולה לעמוד מחוליי ולהתקיים), אם מתי - יינתנו נכסיי לפלוני. אי זו היא מתנה (מתנת שכיב מרע)? מן היום יינתנו נכסיי לפלוני. דברי הברייתא בתוספתא "מתנה - אין יכול לחזור בו" הם במתנה שכתוב בה "מהיום", כמפורש בנוסח המתנה שבהמשך הברייתא בתוספתא. ואילו דברי הברייתא בירושלמי: "ושכיב מרע שכתב מתנה - חוזר בו" הם במתנה שלא כתוב בה "מהיום", ראה נוסח המתנה שבהמשך הברייתא בירושלמי והגהתנו בה. ב בבלי בבא בתרא קלה,ב אמרו: תנו רבנן: איזו היא דייתיקי? כל שכתוב בה: "דא תהא למיקם ולהיות". ואיזו היא מתנה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה". אלא "מהיום ולאחר מיתה" הוא דהוויא מתנה, "מעכשיו" לא הוויא מתנה? - אמר אביי: הכי קאמר: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני (המקבל את המתנה) אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה" (אבל אם כתוב בה "מעכשיו" - הוא קונה את המתנה מיד). ברור שבברייתא שבתוספתא מדברים במתנת שכיב מרע, ומפרשים את הרישא "מתנה - אין יכול לחזור בו". אבל בבבלי סברו שמדברים כאן בהבדל בין דייתיקי למתנה בכלל, ולפיכך פירשה אביי: "איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע..." ("תוספתא כפשוטה" נזיקין, עמוד 428). המקורות התנאיים מבחינים בין שני סוגי מסמכים שאפשר להשתמש בהם לצורך מתנות מחמת מיתה. שני המסמכים הם הדייתיקי והמתנה. התשובות הניתנות במקורות לשאלות "איזו היא דייתיקי?" "איזו היא מתנה?" אינן מכוונות למצות את מהותו של כל אחד מן המסמכים הללו, אלא מסתפקות בהבאת חלק מנוסחאותיהם. ההגדרה של דייתיקי בתוספתא ובירושלמי מתאימה לנוסחות הפתיחה של צוואות יווניות. אלה בדרך כלל מתחילות בהבעת ייחולו של המצווה לחיים, ואחר כך הן עוברות לגופו של עניין. אם תחת "להיות" בירושלמי ובתוספתא נקרא "לחיות", נקבל נוסחה המתאימה למילים הראשונות בצוואות היווניות: יהא לי להיות בריא ולחיות. סימוכין לדעתי כי הגרסה הנכונה בהגדרת דייתיקי שבירושלמי היא "לחיות" מצאתי בכתב יד רומי של הירושלמי. בהגדרת מתנה המילה "מהיום" היא הוספה תנאית. המילה מבהירה כי הבעלות עוברת למקבל המתנה מיד. המתנה המוגדרת בתוספתא ובירושלמי היא מתנה פשוטה, ואינה תלויה בצורה כלשהי במותו של הנותן ("השפעות הלניסטיות בדייתיקי ומתנה", "תרביץ" כז, עמודים 470-473). יש להעיר שכבר ראשונים הרבה מפרשים את נוסח הפתיחה של הדייתיקי במשמע של בקשה לחיים ("הערות ל-'השפעות הלניסטיות בדייתיקי ומתנה'", "תרביץ" כח, עמוד 237). תוקפה של דייתיקי מותנה ועומד עד למותו של המצווה, ובתנאי שלא יחזור בו קודם מותו. מתנה מוקנית לזוכה מיד (אם כתוב בה "מהיום"), ולכן אין הנותן יכול לחזור בו. ברוב המקומות שבהם דייתיקי נזכרת מדובר בצוואתו של אדם חולה, אך בירושלמי כאן היא נזכרת כצוואת בריא. מנגד עומדת ההבחנה שבין מתנת בריא למתנת שכיב מרע. בריא יכול לתת מתנה מחיים, אך אינו יכול לצוות שתחול המתנה רק לאחר מותו, ואילו שכיב מרע יכול לצוות את רכושו, ולא עוד אלא שיכול לצוות אף בעל פה. עם זאת הועמדה לרשותו של הבריא האפשרות לתת את רכושו כמתנה מחיים ובו בזמן לשייר לעצמו את זכות השימוש בנכס עד למותו: הוא צריך שיכתוב "מהיום ולאחר מיתה" ("'מצווה לקיים דברי המת': על תוקפה של הצוואה בספרות חז"ל", HUCA 69, עמודים קח-קי).

ומספרים: אחתיה ד- – אחותו של רבי גורין (בכתב יד רומי: ' גוריון '. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) כתבת ניכסי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'נכסיה') לאחוה – כתבה את נכסיה לאחיה (לרבי גוריון) , וסלק אחוי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אחוה') רבא – ועלה אחיה הגדול , פייסה וכתבת ליה – פייס (שכנע) אותה וכתבה לו (לאחיה הגדול את הנכסים שכתבה לאחיה הראשון) . אתא ( י ) עובדא קומ ( ו ) י – בא המעשה לפני רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – שיפסוק מי האח שזכה בנכסים , אמר: כן – כך אמר רבי יוחנן: כתב לזה וחזר וכתב לזה - חוזר בו – ולכן האח השני זכה בנכסים . אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : ו לא מודי – ו(כי) לא מודה רבי יוחנן שאם היה כתוב בה – במתנת שכיב מרע, " מהיום " שאינו יכול לחזור בו?! (בתמיהה) – וכיוון שבמתנה של אחותו של רבי גוריון היה כתוב "הרי כל נכסיי נתונים לפלוני מתנה מהיום", היה לרבי אימי לפסוק שהאח הראשון זכה בנכסים ולא האח השני! ומציעים מסורת המכריעה בין הדעות החלוקות: אתא – בא רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) [ואמר] בשם רבי יוחנן: אם היה כתוב בה "מהיום" - אינו יכול לחזור בו – כמו שאמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן, ושלא כמו שאמר רבי אימי בדעת רבי יוחנן . אתא – בא רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (בכתב יד רומי: 'רבי בא') [ואמר] בשם רבי יוחנן: אם היה כתוב בה "מהיום" - אינו יכול לחזור בו (כאן באים שני 'אתא' זה אחר זה, אולם ייתכן שאחד מהם בא באשגרה מחברו, אך קשה לקבוע איזה מהם הוא מקורי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 101, הערה 530; "'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג כרך ב, עמוד 516, הערה 81)) . ומביאים את סוף הסיפור: ואנהר – ונזכר רבי אימי – ששמע כך מרבי יוחנן, וחזר עובדא – והחזיר את המעשה (את פסק הדין, ופסק שהאח הראשון זכה בנכסים) . לסוגיה זו מקבילה בירושלמי בבא בתרא ח,ו בשינויים. ב בבלי בבא בתרא קנא,א אמרו: אימיה דרמי בר חמא באורתא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא, בצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת, אוקמיה בנכסי (שמתנתו קדמה). אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן, אוקמיה בנכסי. אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן (לדון עימו בדבר זה), אמר ליה: מאי טעמא עבד מר הכי? / מאי טעמא אוקמיה מר לרב עוקבא בר חמא בנכסי? אמר ליה: משום דהדרא בה. אמר ליה: והא שכיבא! / והא מתה! (ומתנת שכיב מרע הריהי ככתובה ומסורה, ונמצא שהנכסים כבר נקנו לרמי בר חמא) אמר ליה (רב נחמן): הכי אמר שמואל: כל (מתנת שכיב מרע) שאילו עמד (מחוליו) חוזר, חוזר במתנתו (אפילו לא עמד מחוליו). - אימור דאמר שמואל (שחוזר) - לעצמו (אם רוצה להשאיר את הנכס לעצמו), לאחֵר (אם רוצה לתת לאחר) מי אמר? אמר ליה: בפירוש אמר שמואל: בין לעצמו בין לאחר (יכול לחזור). אחתיה דרב טובי בר רב מתנה כתבתינהו לנכסי לרב טובי בר רב מתנה בצפרא. לפניא אתא רב אחדבוי בר רב מתנה בכה לה, אמר: השתא אמרי: מר (רב טובי) צורבא מרבנן ומר (אני) לאו צורבא מרבנן (שהרי נתת לו את הנכסים)! הדרה כתבתינהו לנכסי ניהליה. אתא (רב טובי) לקמיה דרב נחמן. אמר ליה (רב נחמן): הכי אמר שמואל: כל שאילו עמד חוזר, חוזר במתנתו (ולכן הנכסים הם של רב אחדבוי). המעשים בבבלי הם כעין המעשה בירושלמי. בירושלמי היה כתוב במתנה "מהיום" ולכן לא היתה יכולה לחזור בה, מה שאין כן בבבלי. • • •

שכיב מרע שכתב לאשתו קרקע כל שהוא במשנה שנינו: "הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה". כאן התחלת מקבילות בירושלמי כתובות יב,ד וגיטין ה,א. מביאים דברי שני אמוראים המציעים פרשנות מצמצמת למשנה ודברי אמורא שלישי המציע הנמקה למשנה. רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: במזכה על ידיה – האישה איבדה כתובתה במקרה שבעלה זיכה לבניו את נכסיו באמצעותה, וכיוון שזיכה להם על ידה והיא לא מחתה, משמע שהסכימה למה שכתב לה בעלה וויתרה על כתובתה . ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: במחלק לפניה – האישה איבדה כתובתה במקרה שבעלה חילק לבניו את נכסיו בנוכחותה והיא שתקה, וכיוון ששתקה, משמע שהסכימה למה שכתב לה בעלה וויתרה על כתובתה . רבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: מקולי כתובה שנו כָן (כאן) – במשנתנו, שהאישה איבדה כתובתה אף במקרה שבעלה לא זיכה על ידיה ולא חילק לפניה, שדבר זה, שבכתיבת קרקע כל שהוא לאישה בכתובתה, האישה מאבדת את זכותה לגבות את כתובתה מנכסי בעלה, הוא מההקלות שיש בכתובה, שאין בעלי חוב רגילים מאבדים את חובם באופנים אלה. ואף ששטר הכתובה הוא בעצם שטר חוב, מקלים בו בכמה דברים יותר מבשטר חוב אחר . וכֵן תני – וכך שונה בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) : מקולי כתובה שנו – כאן במשנתנו . ומציעים קביעה לפי חכם שנזכר לפני כן: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) : טעמא ד- – הטעם של רבי יוסי בר חנינא – שאמר: מקולי כתובה שנו כאן , לא סוף דבר בכתובת מנה ומאתים, אלא אפילו כתובה של אלף דינר – האישה איבדה כתובתה לא רק במקרה של כתובה מועטת בסך מנה (מאה דינרים, שהוא הסכום הקטן ביותר של כתובת אלמנה וגרושה) או בסך מאתיים דינרים (שהוא הסכום הקטן ביותר של כתובת בתולה), אלא גם במקרה של כתובה מרובה בסך אלף דינרים (שהוסיף הבעל על עיקר הכתובה), - ומוסיפים הנמקה: מקולי כתובה שנו – כאן במשנתנו (לפעמים 'טעמא דרבי פלוני' אינו מציע טעמו של החכם, אלא קביעה שנאמרה לפי אותו חכם, כגון כאן. הוראה זו הרבה יותר נדירה מקודמתה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 236)) . עד כאן המקבילות בירושלמי כתובות וגיטין. ב בבלי בבא בתרא קלב,א אמרו: תנן התם (משנה פאה ג,ז): הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - איבדה כתובתה. משום דכתב לה קרקע כל שהוא, איבדה כתובתה? אמר רב: במזכה להם (לבניו) על ידה. ושמואל אמר: במחלק לפניה והיא שותקת. רבי יוסי בר חנינא אמר: באומר לה: טלי קרקע זו בכתובתיך (שקרקע זו תשמש עבור פרעון כל כתובתך), ומקולי כתובה שנו כאן. דעות רב ושמואל בבבלי הן דעותיהם בירושלמי. לפי הבבלי, רבי יוסי בר חנינא מציע פרשנות למשנה המקלה יותר מרב ושמואל וגם מוסיף הנמקה למשנה בהתאם לפרשנותו ("ומקולי כתובה שנו כאן"). ואילו לפי הירושלמי, רבי יוסי בר חנינא אינו מציע פרשנות למשנה אלא רק מציע הנמקה למשנה כפי שהיא שנויה. לפי הירושלמי, רבי יוסי בר חנינא סובר שאיבדה כתובתה גם אם היא שותקת לגמרי, גם אם הוא לא אמר לה: טלי קרקע זו בכתובתך. • • •