אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ג:ה

המוכר קולחי אילן (בירושלמי להלן היצענו שהגרסה הנכונה היא "המוכר קלחי תבואה ". - קלחים הם חלקי הצמח שעל האדמה) בתוך שדהו – בכמה מקומות בשדהו, - נותן – הלוקח, פיאה מכל אחד ואחד – מכל מקום ומקום לחוד . אמר רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : אימתי – נותן הלוקח פאה על מה שלקח ? בזמן שלא שייר בעל השדה – חלק מהתבואה שבשדה לעצמו, אלא מכר את כולה לכמה לקוחות ; אבל אם שייר בעל השדה – חלק מהתבואה שבשדה לעצמו, - הוא נותן פיאה לכל – בעל השדה חייב לתת פאה על כל התבואה שבשדה, אף על מה שמכר . • • •

פאה במכירת קלחים בתוך שדה במשנה שנינו: "המוכר קלחי אילן בתוך שדהו - נותן פיאה מכל אחד ואחד. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה; אבל אם שייר בעל השדה - הוא נותן פיאה לכל". בירושלמי כאן על פסקה זו מהמשנה דנים בקצירה ובתבואה (קציר וקמה) ולא בלקיטה ובאילן כפי שמתבקש מלשון המשנה "קלחי אילן". גם הלשון "בתוך שדהו" מיותר אם מדובר באילן. כמו כן, קלח או קלחים בכל ספרות חכמים מתייחס לתבואה או לירקות או לצמחי תבלין ולא לאילן. ולכן נראה שהמילה "אילן" בפסקה זו היא אשגרה מהפסקה הקודמת במשנה, והגרסה הנכונה בפסקה זו שהיתה בפני הירושלמי היא: "המוכר קלחי תבואה בתוך שדהו". רמב"ם בפירושו למשנה כתב: "קלחי אילן הם קלחי צמח החייב בפאה, ואינו עץ, וכן נראה מן התלמוד". רמב"ם, שנראה לו מן התלמוד (הירושלמי והבבלי) שאין מדובר כאן בעץ, נדחק לומר שקלחי אילן הם קלחי צמח שאינו עץ. אך אם אינו עץ, מדוע נקטה המשנה אילן? מציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כשהתחיל (בכתב יד רומי: 'שהתחיל') לקצור – הדין לפי רבי יהודה במקרה שבעל השדה שייר לעצמו פשוט, כשהתחיל בעל השדה לקצור לפני שמכר חלק מתבואת שדהו, שכיוון שמשעה שהתחיל לקצור חלה חובת פאה על כל השדה, המוכר חייב לתת פאה על כל השדה . ואפילו לא התחיל לקצור? – מה הדין לפי רבי יהודה במקרה שבעל השדה שייר לעצמו, כשלא התחיל בעל השדה לקצור לפני שמכר חלק מתבואת שדהו? האם גם באופן הזה המוכר חייב לתת פאה על כל השדה, או שמא יש מקום לומר שבאופן הזה הלוקח חייב לתת פאה על מה שלקח והמוכר על מה ששייר? ומציעים פשיטת השאלה בהצעת משנה בתוספת מימרה אמוראית והשוואה: נשמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה חולין יא,ב בעניין ראשית הגז, שהגוזז צאנו חייב לתת מן הגיזה מתנה לכוהן): לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר – מן הגיזה לעצמו, - המוכר חייב – לתת את ראשית הגז מחלקו גם על הגיזה שמכר , ואם לאו – אם לא שייר מן הגיזה לעצמו, - הלוקח חייב – לתת את ראשית הגז . (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס: ' ואמר ', וכן הוא בקטע הדומה שלהלן) רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : דרבי יהודה היא – של רבי יהודה היא (התנא במשנת חולין בעניין ראשית הגז, הקובע שאם שייר המוכר - המוכר חייב, הוא רבי יהודה במשנה כאן בעניין פאה) . - ויש להציע שאלה מליצית שתשובתה שלילית: שנייא היא תמן – שונה הוא [הדבר] שם (בראשית הגז), בין שהתחיל לגזוז ו בין שלא התחיל לגזוז?! (בתמיהה) – וכי במקרה שהמוכר שייר לעצמו יש הבדל בין דינם של שני האופנים האלה?! הרי אין סברה לחלק ביניהם, כי אין חובת ראשית הגז חלה על הכול בתחילת הגזיזה, מפני שחובת ראשית הגז אינה על הצאן אלא על הגיזה עצמה! ולכן אפילו לא התחיל בעל הצאן לגזוז לפני שמכר חלק מגז צאנו, המוכר חייב לתת ראשית הגז על הכול! - ויש להציע מסקנה העולה מהשוואה: וכא לא שנייא – ו(גם) כאן (בפאה) לא שונה [הדבר] בין שהתחיל לקצור ו בין שלא התחיל לקצור – גם במקרה שבעל השדה שייר לעצמו אין הבדל בין דינם של שני האופנים האלה, אף שחובת הפאה חלה על כל השדה בתחילת הקצירה. ולכן אפילו לא התחיל בעל השדה לקצור לפני שמכר חלק מתבואת שדהו, המוכר חייב לתת פאה על כל השדה. כך יש להסיק מהשוואה בין ראשית הגז ובין פאה על סמך דברי רבי יוחנן שמשנת חולין היא של רבי יהודה .

ושואלים: מה טעמא דרבי יודה? מה הטעם של רבי יהודה? (מה הטעם של קביעתו, שאם שייר בעל השדה - הוא נותן פאה לכול?) ומציעים שתי אפשרויות: משום דחובת (בכתב יד רומי: 'שחובת') קציר בקמה – משום שבעל השדה הניח את חובת הפאה של חלק התבואה שמכר בחלק התבואה ששייר לעצמו ולא מכר (הביטוי 'חובת קציר בקמה' מקורו במשנה לעיל ב,ז, והירושלמי נקט כאן בביטוי זה אף שכאן אין מתאים לומר קציר וקמה, כי אין מדובר כאן בשדה שקצר חלק מתבואתה אלא בשדה שמכר חלק מתבואתה) , או משום דהוי (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי) כמוכר לו חוץ מחובתו – משום שנחשב הדבר כאילו לא מכר בעל השדה ללוקח את מה שהלוקח חייב לתת כפאה מחלק התבואה שקנה, אלא הוא קיבל עליו לתת פאה מחלקו ששייר לעצמו על החלק שקנה הלוקח ? ומציעים פשיטת השאלה בהצעת משנה בתוספת מימרה אמוראית והשוואה: נשמעינא (בכתב יד רומי: 'נשמעינה') מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה חולין יא,ב): לקח גז צאן (בכתב יד רומי כמו במשנה: 'גז צאנו של') חבירו, אם שייר המוכר - המוכר חייב, ואם לאו - הלוקח חייב. אמר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' ו אמר') רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: דרבי יהודה היא – של רבי יהודה היא . - ויש להציע תמיהה: אית לך ( ל ) מימר תמן: – יש לך לומר שם (האם אתה יכול לומר בראשית הגז): (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: ' משום ') שחובת קציר בקמה, לא משום דמכרו ('משום ד-' הוא לשון בבלי, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' משום כמוכר ') לו חוץ מחובתו?! (בתמיהה) – הרי הטעם של הקביעה, שאם שייר בעל הצאן - הוא נותן ראשית הגז לכול, אינו משום שבעל הצאן הניח את חובת ראשית הגז של חלק הגיזה שמכר בחלק הגיזה ששייר לעצמו ולא מכר, כי חובת ראשית הגז של כל חלק מהגיזה היא בפני עצמה, אלא הטעם של הקביעה הוא משום שנחשב הדבר כאילו לא מכר בעל הצאן ללוקח את מה שהלוקח חייב לתת כראשית הגז מחלק הגיזה שקנה! (הירושלמי נקט גם כאן בביטוי 'חובת קציר בקמה', אף שכאן אין מתאים לומר קציר וקמה, כי אין מדובר כאן בשדה שקצר חלק מתבואתה אלא בצאן שמכר חלק מגיזתה) - ויש להציע היסק המבוסס על השוואה: וכה – ו(גם) כאן (בפאה), - במכרו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' משום כמוכר לו ') חוץ מחובתו – הטעם של הקביעה, שאם שייר בעל השדה - הוא נותן פאה לכול, הוא משום שנחשב הדבר כאילו לא מכר בעל השדה ללוקח את מה שהלוקח חייב לתת כפאה מחלק התבואה שקנה. כך יש להסיק מהשוואה בין ראשית הגז ובין פאה על סמך דברי רבי יוחנן שמשנת חולין היא של רבי יהודה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר את הקטע מן 'נשמעינה מן הדא...' (השני) עד כאן בשל דמיון סופות, ומגיה השלים את החסר על פי כתב יד רומי, אך קיצר לשון המשנה והשמיט 'משום' פעמיים ופעם אחת הפכו ל'משום ד-'. הקטע נמצא גם בנוסח רש"ס) .

ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי האפשרויות שנידונו לפני כן: מה נפק מביניהון? – מה יוצא מביניהם? (מה ההשלכות ההלכתיות האפשריות של שני הטעמים של רבי יהודה שהוצעו לעיל?) - ומפרטים מקרה נפקות אחד: עבר הלוקח והפריש – קדם הלוקח והפריש פאה מחלק התבואה שקנה קודם שהפריש המוכר, אף שאין הלוקח חייב להפריש . אין תימר: – אם תאמר: משום שחובת קציר בקמה, הפריש - הפריש – מה שהפריש הלוקח יש לו דין פאה, ואינו יכול לתבוע מהמוכר את דמי הפאה שהפריש, מפני שבטלה חובת הפאה של חלק התבואה שקנה שהיתה בחלק התבואה ששייר המוכר לעצמו, כיוון שהפריש הלוקח מחלקו . ואין תימר: – ואם תאמר: משום כמוכר לו חוץ מחובתו, הפריש - ( ו ) נוטל ממנו דמים – מה שהפריש הלוקח יש לו דין פאה, והוא יכול לתבוע מהמוכר את דמי הפאה שהפריש, מפני שהמוכר קיבל עליו לתת פאה מחלקו ששייר לעצמו על החלק שקנה הלוקח, והוא חוב ממוני שאינו יכול להיבטל . - ומפרטים מקרה נפקות שני: נשרף חלקו של מוכר – ששייר לעצמו . אין תימר: – אם תאמר: משום שחובת קציר בקמה, נשרף - נשרף – והמוכר נפטר מלהפריש פאה, והלוקח צריך להפריש פאה מחלק התבואה שקנה, מפני שבטלה חובת הפאה של חלק התבואה שקנה שהיתה בחלק התבואה ששייר המוכר לעצמו, כיוון שנשרף חלקו של המוכר . ואין תימר: – ואם תאמר: משום כמוכר לו חוץ מחובתו, נשרף - נוטל ממנו דמים – הלוקח יכול לתבוע מהמוכר את דמי הפאה שהפריש, מפני שהמוכר קיבל עליו לתת פאה מחלקו ששייר לעצמו על החלק שקנה הלוקח, והוא חוב ממוני שאינו יכול להיבטל . בקטע הסוגיה "מה טעמא דרבי יודה?... נשמעינה מן הדא... אית לך מימר..." יש חזרה על קטע הסוגיה "עד כדון... נשמעינה מן הדא... שנייא היא תמן..." בשינוי צורה. לפי הטעם "משום שחובת קציר בקמה", בעל השדה נותן פאה על הכול רק אם התחיל לקצור, ולפי הטעם "משום כמוכר לו חוץ מחובתו", בעל השדה נותן פאה על הכול אפילו לא התחיל לקצור. נראה שלפנינו סוגיות ממקורות שונים. מסתבר שביסוד שתיהן עומדת אותה הבעיה - הסבר שיטתו של רבי יהודה, אלא שאופן הצגתה שונה בשני המקומות. הסוגיה הראשונה מתייחסת לדברים מן ההיבט של אוקימתת המשנה, והסוגיה השנייה - מצד הֶסברהּ המשפטי. עוד נראה, שלא רק השאלה בשתי הסוגיות זהה, אלא אף פשיטת הבעיה כן (על אף הניסוח השונה בשני המקומות). נמצא שלפנינו סוגיות חילופיות כפולות, הנובעות ממקורות שונים. ואולם אפשר שמקורות שונים ממש אין כאן, אלא רק ניסוחים חילופיים של אותו חומר בסיסי (פרט לנפקותא בסוגיה השנייה) בידי גרסנים קדומים, שקצתם דנו בדברים מן ההיבט המשפטי וקצתם מן ההיבט החיצוני ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 48-49). ב בבלי חולין קלח,א אמרו: "הלוקח גז צאנו של חבירו" כו'. - מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר (בעניין המתנות) - בתר מוכר אזלינן (ולא אחר הלוקח)? - אמר רב חסדא: רבי יהודה היא, דתנן: המוכר קלחי אילן בתוך שדהו - נותן פאה מכל אחד ואחד, אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה, אבל שייר בעל השדה - נותן פאה על הכול (הרי ששיטת ר' יהודה היא שבמקום ששייר המוכר לעצמו הולכים אחריו לענין חיוב הנתינה, וכן הוא בדין ראשית הגז). אמר ליה רבא (לרב חסדא): והא מר הוא דאמר (בהסבר דעתו של רבי יהודה): והוא (דין זה, שהפאה שבעל השדה נותן פוטרת את הכול, הוא רק) שהתחיל בעל השדה לקצור (קודם שמכר, שכיוון שכבר חל עליו חיוב נתינת הפאה, הריהו נותן פאה ממה ששייר לעצמו על כל השדה. אבל אם בעל השדה לא התחיל לקצור קודם שמכר, אף ששייר לעצמו, חייב הקונה לתת פאה ממה שקנה. והרי זה שלא כדין ראשית הגז)! וכי תימא הכא (בראשית הגז) נמי: והוא שהתחיל לגזוז, - בשלמא התם (בפאה) - "ובקוצרכם את קציר ארצכם" כתיב, בעידנא דאתחיל למקצר איחייב ליה בכולה שדה, אלא הכא - בעידנא דאתחיל למיגז לא מיחייב בכוליה עדריה! (ולכן אין לומר כן בראשית הגז) גם מן הבבלי הדן בקצירה שאינה שייכת באילן נראה שהגרסה במשנה כאן היא כמו שהיצענו: "המוכר קלחי תבואה". לפי הירושלמי, לדעת רבי יהודה, אם שייר בעל השדה חלק לעצמו - הוא חייב בפאה על כל השדה גם אם לא התחיל לקצור. אבל לפי הבבלי, לדעת רבי יהודה, אם שייר בעל השדה חלק לעצמו - הוא חייב בפאה על כל השדה רק אם התחיל לקצור. לפי הירושלמי, משנת חולין היא בשיטת רבי יהודה. אבל בבבלי נחלקו אמוראים האם משנת חולין היא בשיטת רבי יהודה. • • •