אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ג:ג
Ohr LaYesharim on Yerushalmi Peah 3:3 (Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 3:3) · אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה · free full Hebrew text
Open in the reader →משנה האימהות של ה בצלים – הבצלים הגדולים שפרחו ונתנו זרעים (לפי דעה אחת בירושלמי), חייבות בפיאה. רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק – חלקות מרובעות של בצלים הזרועות בשדה ירק בין הירקות, - רבי יוסי אומר: פיאה מכל אחד ואחד – בעל השדה נותן פאה מכל מלבן לעצמו, שכל מלבן ומלבן נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה, לפי שאין דרכם של הבצלים להיזרע בין הירק, ולכן הירק מפסיק בין המלבנות . וחכמים אומרים: מאחד על הכל – בעל השדה נותן פאה ממלבן אחד על כל המלבנות, שכולם נחשבים כשדה אחת . • • •
תלמוד האימהות של הבצלים במשנה שנינו: "האימהות של הבצלים". מה הן האימהות של הבצלים? - רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: פורגרה. ושמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: צומחתה (הגבעול של הצמח) – נראה שלא נחלקו רב ושמואל בזיהויו של הדבר אלא בתרגום שמו של הדבר בלשונם ובמקומם. רב, שהיה בצעירותו בארץ ישראל והכיר את הלשונות היוונית והלטינית שדיברו בהן בארץ ישראל, ציין את השם היווני או הלטיני של הדבר, ואילו שמואל הבבלי ציין את השם הארמי של הדבר. לפי שני האמוראים, האימהות של הבצלים הן הבצלים שגידלו בשנה השנייה לגידולם עמודי פריחה ומהפרחים המופרים נוצרו זרעים שניתן לזרוע אותם. פורגרה וצומחתה הם תרגום שמו של הגבעול, והכוונה כאן לגבעול שבראשו תפרחת זרעים (במשנה מעשרות א,ו שנינו: "הבצלים (גמר מלאכתם לעניין מעשרות) - משיפקל, ואם אינו מפקל - משיעמיד ערימה". ובירושלמי שם אמרו: "הבצלים משיפקלו - מן דו ירים פורגרה" - משיסיר את הגבעולים (העלים של הבצלים). 'פקל' בא מן הערבית: זרה תבואה. סתם הירושלמי שם נקט בשם היווני או הלטיני פורגרה שהיה ידוע בארץ ישראל. - דוגמה למחלוקת כזו בתרגום שמו של דבר יש בירושלמי חלה א,ה בעניין קנובקאות שנזכרו במשנה שם. גם במקורות תנאיים מצאנו שנחלקו תנאים בשמו הלשוני של דבר ולא בהלכה. ראה ירושלמי עבודה זרה ב,ז וב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 2. - גם ב"פני משה" פירש שרב ושמואל לא נחלקו בפירוש הדבר אלא שכל אחד קרא לו בשם אחר) . • • •
במשנה שנינו: "רבי יוסי פוטר". מציעים פרשנות למשנה: רבי יעקב בר בון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חנינא (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : לא אמר רבי יוסי אלא משום הבקר (הפקר) – הוא פוטר מפאה את האימהות של הבצלים משום שבעל השדה מפקיר אותן ואינו מתכוון ללקוט אותן בשל טיבן הגרוע, שכן תפרחות הזרעים יונקות את צורכיהן מהבצלים והבצלים מתנוונים ומתרוקנים והופכים לבלתי שימושיים (במשנה לעיל א,ד שנינו שרק גידול שנשמר ואינו מופקר חייב בפאה) . רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בע א ') קומי – שאל לפני רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : והבקר חייב בפיאה?! – הרי הפקר פטור מפאה לדעת הכול, ומדוע לדעת התנא החלוק על רבי יוסי האימהות של הבצלים שהן הפקר חייבות בפאה? ואם כן, אין לומר שלא אמר רבי יוסי אלא משום הפקר! אמר להן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' ליה ') – אמר לו (רבי מנא לרבי בון בר חייא) : בזכה בהן אחת אחת – מדובר במקרה שבעל השדה חזר וזכה באימהות של הבצלים מעט מעט לאחר שהפקיר אותן, שליקט מהן מעט ושוב ליקט מהן מעט, שלדעת התנא החלוק על רבי יוסי הן חייבות בפאה כיוון שחזר וזכה בהן, ולדעת רבי יוסי הן פטורות מפאה כיוון שלא חזר וזכה בכולן יחד . ומציעים קושיה מברייתא על המימרה האמוראית: והתני: – והרי [התנא] שונה: אף על פי שאינן מתקיימות לו במרובה, מתקיימות (בכתב יד רומי נוסף 'לו') בממועט! – כך אמר התנא החלוק על רבי יוסי לרבי יוסי, שאף על פי שהאימהות של הבצלים אינן מתקיימות באוצר זמן מרובה לאחר לקיטתן, הן מתקיימות זמן מועט, ולכן הן חייבות בפאה. הרי שאין לפרש את מחלוקת התנאים מטעם הפקר! (במשנה לעיל א,ד שנינו שרק גידול שמכנסו לקיום חייב בפאה) ומציעים טעם חדש בעקבות דחייתו של הטעם שהוצע: הוי – הוֹוֶה (נמצא) , לית טעמא דלא – אין הטעם אלא משום מכניסו (בכתב יד רומי: 'מכנסו') לקייום – יש לפרש את מחלוקת התנאים מטעם הכנסה לקיום, שלדעת התנא החלוק על רבי יוסי גם הכנסה לקיום לזמן מועט מחייבת בפאה, ולדעת רבי יוסי הכנסה לקיום לזמן מועט אינה מחייבת בפאה . • • •