אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ג:ב

משנה המחליק (תולש חלק מהצמחים) בצלים לחים לשוק – העוקר חלק מהבצלים למוכרם בשוק מיד כשהם לחים, ומקיים יבישים לגורן – משאיר בקרקע את שאר הבצלים לעשות מהם גורן לשומרם כשיהיו יבשים, - נותן פיאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן – שכל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פיאה ; וכן באפונים (חִמְצָה, מין קטנית) – התולש לחים לאוכלם כירק ומשאיר אחרים לאכול את זרעיהם היבשים - נותן פאה לאלו לעצמם ולאלו לעצמם, מפני שהם נחשבים לשני מינים , וכן בכרם – הבוצר ענבים לאוכלם מיד ומשאיר ענבים אחרים שיבשילו יותר לעשותם יין או צימוקים - נותן פאה לאלו לעצמם ולאלו לעצמם, מפני שהם נחשבים לשני מינים . המֵּידֵל – המדלל בבצלים, שתולש מהם כדי שיגדלו הנשארים ברווח ויתעבו (היו זורעים את הבצלים בצפיפות ואחר כך מדללים אותם), - נותן מן המשואר על מה ששייר – הוא חייב לתת פאה מן הנשארים רק על מה שהשאיר ולא תלש בתחילה, אבל המדוללים פטורים מפאה, שלא נתלשו אלא לצורך הנשארים ; והמחליק מאחת יד – ממקום אחד בשדה, ולא מכל השדה, - נותן מן המשואר על הכל – הוא חייב לתת פאה מן הנשארים גם על מה שתלש בתחילה, מפני שהם נחשבים כתחילת הלקיטה ולא כמדוללים . • • •

תלמוד המחליק בבצלים ובכרם והמדל מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: (המירוג) [הַמֵּרֵיג] (תוקן כאן ולהלן על פי כתב יד רומי) – המארג (בהשאלה: מנמר, מגוון) את השדה, - חייב בתחילתו וחייב בסופו – חייב בפאה ממה שהוא לוקט בתחילה וחייב בפאה ממה שהוא לוקט בסוף . ושואלים: ואיי דינו (והיידנו = היידן הוא) – ואיזהו (מירוג) [מריג]? ומשיבים תשובה ראשונה בהצעת ברייתא: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) : כהדא דתנינן: – כמו [המשנה] הזאת ששנינו: המחליק בצלין [לחים] (הושלם כמו במשנה, וכן הוא בכתב יד רומי) לשוק ומקיים יבישין לגורן – לפי רבי ירמיה "המרג" הוא "המחליק". וחייב בפאה בתחילתו כשלוקט לשוק, וחייב בפאה בסופו כשלוקט לגורן, מפני ששוק וגורן שני מינים הם . ב תוספתא פאה א,ט שנו: המארג - חייב בתחילתו וחייב בסופו. המרג הוא המארג בהבלעת האל'ף ("תוספתא כפשוטה"). בצלים גידלו בחלקות גדולות יותר משאר ירקות. יש שעקרו שורות בצלים והשתמשו בהם כירק, ואת השאר השאירו לבצל יבש. פעולה זו נקראת הַחְלָקָה: "המחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבשים לגורן" ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 142). ומשיבים תשובה שנייה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : הדין (נראה שצריך לומר: ' כ הדין', בהקבלה לדברי רבי ירמיה 'כהדא דתנינן') קיצחה – כמו הקצח הזה (כינוי לזרע הבצל שהוא שחור כזרע הקצח שהוא צמח תבלין) , כד את זרע ליה הוא עביד בצל דקיק – כאשר אתה זורע אותו הוא נעשה בצל קטן , כד את שתל ליה הוא עביד בצל רב – [ו]כאשר אתה שותל אותו הוא נעשה בצל גדול. - היו זורעים את זרעי הבצל ישר בשדה עד לסיום הגידול (אופן אחד), או שהיו זורעים את זרעי הבצל במנבטה ואחר כך מעתיקים את שתילי הבצל הקטנים ושותלים אותם בערוגות עד לקבלת הבצל הבוגר (אופן שני). - לפי רבי יוסי "המרג" הוא הזורע בצלים באופן השני. וחייב בפאה בתחילתו, שהבצלים הקטנים שעוקרים אותם ואין שותלים אותם אלא אוכלים את עליהם הירוקים - חייבים בפאה. וחייב בפאה בסופו, שהבצלים הגדולים שעוקרים אותם ואוכלים אותם כשהם יבשים או שומרים אותם לזריעה בשנה הבאה - חייבים בפאה (בשנה השנייה נוטעים את הבצלים הגדולים וצומחים מהם גבעולים שבראשם תפרחות זרעים, והזרעים משמשים לזריעה) . ומקשים: די לא כן, מה נן אמרין: – שאם לא כך (אם לא תאמר כפי שאמר רבי יוסי), מה אנחנו אומרים: הואיל והוא לזריעה, יהא פטור מן הפיאה?! (בתמיהה) – וכי אם לא היה אומר רבי יוסי את דבריו, היינו אומרים שבצלים גדולים פטורים מפאה הואיל וחלקם מיועד לזריעה?! וחיטין לא לזריעה הן?! (בתמיהה) – הרי חיטים חייבות בפאה אף שחלקן מיועד לזריעת גרגריהן! ומתרצים את התמיהה: ח י טין רובן לאכילה, וזה רובו לזריעה – חיטים רובן מיועד לאכילה ומיעוטן מיועד לזריעה, ולכן הן חייבות בפאה, אבל בצלים גדולים רובם מיועד לזריעה ומיעוטם מיועד לאכילה, ומשום כך היה אפשר לומר שהם פטורים מפאה, ולכן רבי יוסי אומר שהם חייבים בפאה . ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי ירמיה (נראה שצריך לומר: ' דרבי יוסי ') – על דעתו של רבי יוסי (שהוא סבור שהבצלים הקטנים חייבים בפאה) , וכי ירק - חייב בפיאה?! – מדוע הבצלים הקטנים חייבים בפאה? והרי הם ירק, וירק פטור מפאה לפי שאין מכנסו לקיום (אין אוצרים אותו לפי שאינו מתקיים)! (במשנה לעיל א,ד שנינו שרק גידול שמכנסו לקיום חייב בפאה) ומתרצים את הקושיה: מינו מכנסו לקיום – כיוון שהבצלים הגדולים, שהם מינם של הבצלים הקטנים, מכנסם לקיום, לכן גם הבצלים הקטנים חייבים בפאה . ומקשים: מה עבד לה – מה עושה אותה רבי יוסי (נראה שצריך לומר: ' רבי ירמיה ') ? – כיצד רבי ירמיה מתמודד עם הסברה של רבי יוסי שירק חייב בפאה אם מינו מכנסו לקיום? הרי רבי ירמיה אין לו הסברה הזו, שכן הוא חלוק על רבי יוסי וסבור שהבצלים הקטנים פטורים מפאה משום שהם ירק, ואם כן יש להקשות עליו, מדוע הבצלים הלחים, שנזכרו במשנה, אף שהם גדולים, חייבים בפאה? והרי הם ירק! ומתרצים את הקושיה: גמור הוא ואינו מחוסר אלא לי י בש – לרבי ירמיה הבצלים הלחים חייבים בפאה מפני שהם נחשבים שנגמר גידולם כמו הבצלים היבשים, ואינם חסרים אלא להתייבש אילו היו משאירים אותם בקרקע, ולכן אין להם דין ירק (החלפנו את שמות האמוראים בקושיות כי כך מתפרשים הקושיות והתירוצים יפה) . • • •

במשנה שנינו: "וכן בכרם". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט " (ויקרא יט,ט; כג,כב) , ולא לקט קיטוף – אין חיוב לקט (וכן שאר מתנות עניים) אלא בקצירה (במגל וכן בעקירה במעצד ובתלישה ביד) ולא בקטיפה (ביד), מכיוון שקטיפת שיבולים מעידה על איסוף עראי של היבול . רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : (המלקט) [המקטף] (תוקן על פי כתב יד רומי) שִׁיבֳּלִין לעיסתו – כדי לעשות מהן עיסה ולאכול, ולא כדי להכניסן לגורן , אפילו כל (שהוא) [שדהו] (תוקן על פי כתב יד רומי ונוסח רש"ס) – אפילו קטף את כל השיבולים שבשדהו, - פטור מן הפיאה (נוסח כתב יד רומי עיקר, כפי שיוצא מן התוספתא פאה א,יא, ראה להלן) . רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר: אפילו במגל – אפילו הקוצר שיבולים במגל (כלי קצירה) כדי לאוכלן מיד ולא להכניסן לגורן - פטור מן הפאה. - קטיף השיבולים, ביד או אף במגל, אינו נחשב לקציר ממש, שהרי אין אחריו דיש בגורן . ומביאים ברייתא: אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) : והוא ששייר – הקוטף שיבולים פטור ממתנות עניים רק אם לא קטף את כל השדה . ומציעים קושיה מברייתא על הברייתא שלפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: היו לו חמש גפנים והוא בוערן (צריך לומר: 'בו צ רן', כמו בכתב יד רומי, וכן הוא בתוספתא) ומכניסן לתוך ביתו - פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי (צריך לומר כמו בתוספתא: 'מן הפרט ומן השכחה ומן הפיאה ', וכן הגיה הגר"א) וחייב בעוללות! – הרי שהוא פטור ממתנות עניים אפילו לא שייר, שלא כדברי רבי יוסי! ומציעים אוקימתות למקורות הסותרים כדי ליישב את הסתירה ביניהם: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) : כאן – בברייתא בעניין קטיפה (דברי רבי יוסי) שפוטרת ממתנות עניים רק אם שייר, - בגמורות – (מדובר) במקרה שהשיבולים נגמר בישולן , כאן – בברייתא בעניין בצירה שפוטרת ממתנות עניים אפילו לא שייר, - בשאינן גמורות – (מדובר) במקרה שהענבים לא נגמר בישולם . ודוחים את ההצעה ומציעים הצעה אחרת: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : ואפילו תימא (צריך לומר: 'ואפילו תימר', כמו בכתב יד רומי) : – ואפילו תאמר: כאן וכאן - בגמורות, כאן וכאן - בשאינן גמורות – שתי הברייתות מדברות הן בגמורות והן בשאינן גמורות, שאין הבדל בין גמורות ובין שאינן גמורות , - יש להציע אוקימתות אחרות למקורות הסותרים: תמן – שם (בברייתא בעניין בצירה שפוטרת אפילו לא שייר), - כשביקש לאוכלן ענבים – במקרה שבצר חמש גפנים על מנת לאכול את הענבים ולא על מנת לעשות מהענבים יין, ולפיכך פטור מפרט ומשכחה ומפאה, מפני שאין זו בצירה, כיוון שעיקר כרם הוא לשם עשיית יין , ברם הכא – אבל כאן (בברייתא בעניין קטיפה שפוטרת רק אם שייר), - כשביקש לעשותן יין עושה (דרך הירושלמי לתפוס באותו הלשון שהשתמש בו בחצי הראשון של המאמר. לדוגמא כאן: 'תמן - כשביקש לאוכלן ענבים, ברם הכא - כשביקש לעשותן יין' - את השיבולים ("תלמודה של קיסרין", עמוד 29, הערה 9). - אבל הגר"א הגיה 'כשביקש לעשותן עיסה ', וכן הוא ב"שערי תורת ארץ ישראל". ונראה שהמילה 'יין' נוספה באשגרה מלהלן והיא יתירה, והמילה 'עושה' שנראית מיותרת היא שיבוש של 'עיסה') – במקרה שקטף שיבולים על מנת לעשות מהן עיסה ולאכול ולא על מנת לאכול את המלילות, שעיקר תבואה הוא לשם עשיית לחם . ומציעים מסקנות הנלמדות על דרך ההשוואה ממקור אחד לשני ולהפך (על סמך הצעת רבי יוסי): הדא ילפא מן ההיא – זאת (הברייתא בעניין קטיפה) לומדת מן ההיא (הברייתא בעניין בצירה) , וההיא ילפא מן הדא – וההיא (הברייתא בעניין בצירה) לומדת מזאת (הברייתא בעניין קטיפה) . הדא ילפה מן ההיא – זאת לומדת מן ההיא , שאם ביקש לאוכלן מלילות (שיבולים שגרגריהן רכים עדיין וניתן לאוכלם חיים) ואפילו לא שייר – אם קטף שיבולים על מנת לאכול את המלילות - פטור ממתנות עניים אפילו לא שייר, כמו בבוצר על מנת לאכול את הענבים , וההיא ילפא מן הדא – וההיא לומדת מזאת , שאם ביקש לשתותן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' לעשותן ') יין והוא ששייר – אם בצר חמש גפנים על מנת לעשות מהענבים יין - פטור ממתנות עניים רק אם שייר, כמו בקוטף שיבולים על מנת לעשות מהן עיסה . ב תוספתא פאה א,יא שנו: המקטף ומכניס לתוך ביתו, אפילו כל שדהו - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה, וחייב במעשרות (מפני שחיוב מעשרות אינו בא מחמת הקצירה). מלשון רבי יוחנן בירושלמי משמע שדווקא אם מקטף שיבולים לעיסתו פטור מן הפאה, אבל אם מקטף כל שדהו לגורן חייב בפאה. וכן משמע מלשון התוספתא כאן שפירטה ״ומכניס לתוך ביתו" ולא אמרה סתם 'המקטף אפילו כל שדהו פטור' וכו'. ועיקר הפטור כאן הוא מפני שמקטף להכניס לביתו לאוכלן מיד ולא לגורן, והוא הדין אם קצר במגל על מנת לאכול מיד פטור, כמו שסובר רבי אלעזר בירושלמי ("תוספתא כפשוטה"). ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "ולקט קצירך" - לא לקט קיטוף. ב בבלי חולין קלז,א אמרו: תניא: "לקט קצירך" - ולא לקט קיטוף. ב תוספתא פאה א,י שנו: היו לו ארבעה וחמישה גפנים ובוצרם ומכניסם לתוך ביתו (לאכילה, ולא לגיתו לעשותן יין) - פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפיאה (מפני שאין בצירה אלא על מנת לעשות יין), וחייב בעוללות (שהרי הן של עניים מתחילת גידולן, ואינן תלויות בדעתו של בעל הבית בבצירה). • • •

במשנה שנינו: "המידל - נותן מן המשואר על מה ששייר". מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: אמר רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) : במה דברים אמורים – שנותן פאה מן המשואר על מה ששייר ? במידל לשוק – במקרה שהוא מוכר מיד בשוק את הבצלים המדוללים . אבל במידל לבית – במקרה שהוא מכניס לבית את הבצלים המדוללים לשומרם, - נותן מן המשואר על הכל – גם על המדוללים, מפני שבמקרה זה יש לראות את הדילול כתחילת לקיטת הבצלים, ולכן המדוללים חייבים בפאה . ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : הדא דתימר (הצורה הנכונה בכתב יד רומי: 'דתמר' - דת מר, דאת אמר) – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבמדל לשוק - נותן מן המשואר על מה ששייר, ובמדל לבית - נותן מן המשואר על הכול): - בשעיבה על מנת להדל – במקרה שזרע או שתל בצפיפות על מנת לדלל אחר כך . אבל אם עיבה על מנת שלא להדל – במקרה שעיבה שלא על מנת להדל, ואחר כך נמלך ודילל , לא סוף דבר לביתו – לא דבר זה בלבד שאמור בברייתא, שהמדל לבית- נותן מן המשואר על הכול, אלא אפילו לשוק – גם המדל לשוק, - נותן מן המשואר על הכל – גם על המדוללים, מפני שבמקרה זה יש לראות את הדילול כתחילת לקיטת הבצלים, ולכן המדוללים חייבים בפאה . ב תוספתא פאה א,י שנו: והמידל - נותן מן המשוייר על מה ששייר. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במידל לשוק. אבל המידל לתוך ביתו - נותן מן המשואר על הכול. • • •