אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ג:א

משנה מלבנות התבואה שבין הזיתים – חלקות מרובעות של תבואה הזרועות במטע עצי זית בין העצים (לזריעת תבואה ניצלו גם את השטחים שבין שורות העצים, ובמיוחד במטעים שעציהם נטועים ברווחים ניכרים זה מזה), - בית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) אומרים: פיאה מכל אחד ואחד – בעל השדה נותן פאה מכל מלבן לעצמו, שכל מלבן ומלבן נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה . בית הלל (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) אומרים: מאחד על הכל – בעל השדה נותן פאה ממלבן אחד על כל המלבנות, שכולם נחשבים כשדה אחת . מודים – בית שמאי לבית הלל , שאם היו ראשי שורות מעורבין – ששורות הזיתים מצטלבות בזוויות חדות (מצב שהוא רגיל בשטחים מדרוניים, שהקפידו בהם על חריש ונטיעה בקווי גובה), ומלבנות התבואה נפגשו בזוויותיהם , שהוא נותן פיאה מאחד על הכל – שכולם נחשבים כשדה אחת אף לדעת בית שמאי . • • • משנה המנמר את שדהו – העושה את שדהו (שדה תבואה או ירקות) הזרועה מין אחד מנומרת, על ידי שליקט ממקומות שונים בה את הצמחים היבשים שהבשילו, ושייר קלחים (חלקי הצמח שעל האדמה) לחים – שלא ליקט את הצמחים הלחים שעדיין לא הבשילו, - רבי עקיבה אומר: פיאה מכל אחד ואחד – בעל השדה נותן פאה מהצמחים היבשים לעצמם ומהצמחים הלחים לעצמם לכשילקט אותם, שכל אחד מהם נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה . וחכמים אומרים: מאחד על הכל – בעל השדה נותן פאה מהצמחים היבשים או מהצמחים הלחים על כולם, שכולם נחשבים כשדה אחת . מודים חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת (צמח תבלין) או חרדל (צמח חד שנתי בעל פרחים צהובים הגדל בעיקר בר, שהשתמשו בראשי גבעוליו ובעליו כתבלין בבישול ובכבישה. נהגו לגדל ממנו חלקות קטנות בגבול השדה או בצד הערוגה) בשלשה מקומות – בשדהו הזרועה מין אחר , שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד – שכל מקום נחשב כשדה בפני עצמה (שבת וחרדל נחשבים כצמחי תבלין ולא כירק, וחייבים בפאה משום שלקיטתם כאחת ומכנסם לקיום) . • • •

תלמוד מלבנות התבואה שבין הזיתים במשנה שנינו: "מלבנות התבואה של בין הז י תים" כול'. מציעים הקבלה של משנת בית רבי למשנתנו: אנן תנינן: – אנחנו שָׁנינו: מלבנות התבואה של בין (בכתב יד רומי: 'שבין') הז י תים. תניי דבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) : – שונים [התנאים] של בית רבי: מלבנות התבואה שבין ה אילנות – במקום "שבין הזיתים" שבמשנתנו שנתה ברייתא של בית רבי "שבין האילנות", אף אלה שהם פטורים מן הפאה (כגון תאנים) . מתניתין צריכה לדבית רבי – משנתנו (משנת רבי) צריכה (זקוקה) ל[משנתו] של בית רבי (שיש במשנת בית רבי חידוש שאין במשנתנו), ודבית רבי צריכן (צריך לומר כמו המופע הקודם: ' צריכה ', וכן הוא בכתב יד רומי) למתניתן – ו[משנתו] של בית רבי צריכה (זקוקה) למשנתנו (למשנת רבי, שיש במשנתנו חידוש שאין במשנת בית רבי) . אִילּוּ תנינן אנן ולא תנון דבית רבי, הוינן אמרין: – אילו שנינו אנחנו (את משנתנו) ולא שנו [התנאים] של בית רבי (את משנתם), היינו אומרים: לא אמרנא (צריך לומר: ' אמרנן ') – לא אמרנו אלא שבין הזיתים, דבר שהוא חייב בפיאה – זיתים שחייבים בפאה מפסיקים את המלבנות (מפרידים ביניהם) לדעת בית שמאי , אבל דבר שהוא פטור [מן ה]פיאה (המוסגר הושלם כמו בכתב יד רומי) - אף בית שמי מודין (צריך לומר: ' מודיי ') – גם בית שמאי מודים, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל – שאר אילנות שפטורים מפאה אין מפסיקים את המלבנות אף לדעת בית שמאי, מפני שדבר החייב בפאה מפסיק יותר מדבר הפטור מפאה (ראה ירושלמי לעיל ב,א) . ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה למתניתה דרבי – [יש] צורך למשנתו של רבי (למשנה החיצונית של בית רבי) . או אִילּוּ תניי (צריך לומר על פי הלשון לעיל: ' תנון ') דבית רבי ולא תנינן אנן, הוינן אמרין: – או אילו שנו [התנאים] של בית רבי ולא שנינו אנחנו, היינו אומרים: לא אמרו – התנאים של בית רבי, אלא שבין האילנות, דבר שהוא פטור [מן ה]פיאה (המוסגר הושלם כמו בכתב יד רומי) – שאר אילנות שפטורים מפאה אין מפסיקים את המלבנות לדעת בית הלל , אבל דבר שהוא חייב בפיאה - אף בית הלל מודיי – גם בית הלל מודים, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד – זיתים שחייבים בפאה מפסיקים את המלבנות אף לדעת בית הלל, מפני שדבר החייב בפאה מפסיק יותר מדבר הפטור מפאה . ויש להציע מסקנה: הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורכה למתניתן וצורכה למתניתא דבי רבי (בכתב יד רומי: 'למתניתה דרבי') – [יש] צורך למשנתנו, וצורך למשנה של בית רבי (הרי שהמשנה והברייתא משלימות זו את זו) .

ומציעים שאלה לבחינת תחולת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל: מה נן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים? באיזה מקרה יש להעמיד את המחלוקת במשנתנו?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אי (צריך לומר: ' אם ', וכן הוא בכתב יד רומי) במרווחין – אם במקרה שהזיתים שבמטע נטועים מרוחקים זה מזה, שיש פחות מעשרה אילנות על שטח של בית סאה, - אף בית שמי מודיי – גם בית שמאי מודים, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל – לפי שאין האילנות נראים כמפסיקים את המלבנות, וכל המלבנות נדמים כשדה אחת ! ו אם ברצופין – אם במקרה שהזיתים שבמטע נטועים סמוכים זה לזה, שיש יותר מעשרה אילנות על שטח של בית סאה, - אף בית הלל מודו (צריך לומר: ' מודיי ') – גם בית הלל מודים, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד – לפי שהאילנות נראים כמפסיקים את המלבנות ! ומציעים תשובה לשאלה: אלא – על כורחנו עלינו להעמיד את המחלוקת במשנתנו במקרה אחר שבו תהיה מחלוקת, כי (כן) נן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים), בנטועין מטע עשר לבית סאה – (יש להעמיד) במקרה שהזיתים שבמטע נטועים כך שיש עשרה אילנות על שטח של בית סאה (מקום שאפשר לזרוע בו סאה תבואה, והוא חמישים אמה על חמישים אמה. במקומות אחדים צויין מטע זה כמטע רגיל, והמרחק בין אילן לאילן היה כ-16 אמות) . ומפרטים מה סובר כל צד במחלוקת: בית שמי עבדין לון – עושים אותם (דנים ומחשיבים את האילנות), כמרווחין (צריך לומר: ' כרצופין ') – ולכן לדעתם הוא נותן פאה מכל אחד ואחד , ו בית הלל עבדין לון – עושים אותם (דנים ומחשיבים את האילנות), כרצופין (צריך לומר: ' כמרווחין ') – ולכן לדעתם הוא נותן פאה מאחד על הכול . במסירה שלפנינו וכן בכתב יד רומי יש בקטע הזה הרכבה של שתי גרסות סותרות. לפי הגרסה בחלק הראשון של הקטע ('מה נן קיימין?...'), במרווחים הוא נותן פיאה מאחד על הכול, וברצופים הוא נותן פיאה מכל אחד ואחד, ולפי הגרסה בחלק השני של הקטע ('אלא כי נן קיימין...'), במרווחים הוא נותן פיאה מכל אחד ואחד, וברצופים הוא נותן פיאה מאחד על הכול. מדברי רמב"ם בפירושו למשנה ובהלכותיו נראה, שגרסתו בחלק הראשון הפוכה מהגרסה שבמסירה שלפנינו, וגרסתו בחלק השני מתאימה לגרסה שבמסירה שלפנינו, וכן גרס ריבמ"ץ. בהבאת הירושלמי בראב"ד, הגרסה בחלק הראשון היא כגרסה שבמסירה שלפנינו, והגרסה בחלק השני הפוכה מהגרסה שבמסירה שלפנינו, וכן גרס רש"ס, וכך הגהנו.

ומציעים סברה כטעם לדברי בית שמאי: מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם של בית שמאי (שאילנות מפסיקים את המלבנות)? שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות – אין הנוהג לזרוע תבואה במטע בשטחים הפנויים שבין האילנות, ולכן כשזורעים תבואה במלבנות בין האילנות, האילנות מפסיקים בין המלבנות וכל מלבן חשוב כשדה בפני עצמה (טעמם של בית הלל, שדרך בני אדם להיות מכניסים זרעים בין האילנות) (הגידולים שבין המטעים לא תמיד הם טובים לעצים, שהרי הם מנצלים את המים וחומרי המזון שבקרקע, ולכן יש שנמנעו מלזרוע גידולי ביניים במטעים. מבין המטעים השונים נהגו בעיקר לזרוע גידולי ביניים בין הזיתים, שכרגיל נטועים במרחקים ניכרים זה מזה. אומנם יש שזרעו גידולי ביניים גם במטעים אחרים ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 134-135)) . ומציעים קשר בין דברי תנאים המבוסס על עקרונות דומים: אתיא דבית שמי – באה (הולכת) [שיטתם] של בית שמאי (שאומרים שזיתים מפסיקים בתבואה), כרבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – ששנינו במשנה פאה ג,ד: "מלבנות הבצלים שבין הירק - רבי יוסי אומר: פאה מכל אחד ואחד" . כְּמָה דרבי יוסי אמר: – כמו שרבי יוסי אומר: אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק – אין הנוהג לזרוע בצלים בשדה ירק בשטחים הפנויים שבין הירקות, ולכן כשזורעים בצלים במלבנות בין הירקות, הירקות מפסיקים בין המלבנות וכל מלבן חשוב כשדה בפני עצמה , כן בית שמי אומרים (צריך לומר: ' אמרין ') : – כך בית שמאי אומרים: אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות – העיקרון של בית שמאי הוא אותו עיקרון של רבי יוסי, ולכן יש קשר בין דבריהם . ומציינים: מסתברא דבית שמי יודון לרבי יוסי – מסתבר שבית שמאי יודו לרבי יוסי , רבי יוסי לא יודה לבית שמי. ומסבירים מדוע מסתבר כך: בית שמי יודון לרבי יוסי – בית שמאי יודו לרבי יוסי , שכֵּן אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. רבי יוסי לא יודי לבית שמי – רבי יוסי לא יודה לבית שמאי , שכֵּן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות – כטעמם של בית הלל (כאן התלמוד דוחה את 'אתיא' בטענה שמסתבר שבית שמאי יודו לרבי יוסי אך לא להפך ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 107)) . הירושלמי הסביר את טעמם של בית שמאי בלבד, לא משום שההלכה כמותם, אלא משום שהיה נראה שרבי יוסי מקבל את עמדתם של בית שמאי, שכן המחלוקת בין רבי יוסי וחכמים במשנה פאה ג,ד דומה בניסוחה למחלוקת בין בית שמאי ובית הלל במשנתנו, ולכן הירושלמי ציין שאין זיקה בין בית שמאי לרבי יוסי.

וקובעים: היה שם גדר – אם היתה גדר בין מלבנות התבואה שבין הזיתים, - כמן (כמאן) דהוא – כמי שהוא אילן – דינה לעניין פאה הוא כדין אילן אחד בין מלבנות התבואה, ואין הגדר מפסיקה ביניהם (גדר זו אינה גבול של השדה אלא היא בתוך השדה וחלק ממנה) . ושואלים: היו שנים? – אם היו שתי גדרות בין מלבנות התבואה, מה הדין לעניין פאה? האם הגדרות מפסיקות בין המלבנות או שלא? - אין משיבים על השאלה (בנוסח רש"ס נוסף 'צריכה' - [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון) - הדין במקרה שנזכר לפני כן מסופק). • • •

במשנה שנינו: "מודים, שאם היו ראשי שורות מעורבין, שהוא נותן פיאה מאחד על הכל". מציעים שתי שאלות: עד כדון – עד עכשיו, - במעורבין מיכן ומיכן (מכאן ומכאן) – הדין בקשר למקרה שהיו ראשי השורות של המלבנות מעורבים פשוט, באופן שהיו מעורבים מכאן ומכאן, שהיו ראשי השורות נכנסים זה לתוך זה משני קצותיהם) . הרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' היו ') מעורבין מצד אחד? – מה הדין במקרה שהיו ראשי השורות של המלבנות מעורבים באופן שהיו מעורבים מצד אחד בלבד? האם גם באופן הזה הוא נותן פיאה מאחד על הכול, או שמא באופן הזה הוא נותן פאה מכל אחד ואחד? או (מילה זו יתירה ואינה בנוסח רש"ס) בשלשה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' כשלשה ') תלמין של פתיח או אפילו כל שהוא? – האם הדין במקרה שהיו ראשי השורות של המלבנות מעורבים הוא רק באופן ששיעור הרוחב של השורות בראשיהן הוא כרוחב שלושה תלמים רחבים שעושים בחרישה ראשונה כדי לפתוח את האדמה (שיעורם של תלמים אלה הוא כשתי אמות רוחב (ירושלמי כלאיים ב,ו)), או שמא הדין הוא אף באופן ששיעור הרוחב של השורות בראשיהן הוא משהו? - אין מענה לשאלות אלו. • • •

תלמוד המנמר את שדהו במשנה שנינו: "המנמר שדהו" כול'. מהו "המנמר את שדהו"? - כהדין נימרה – כמו הנמר הזה (שהוא מגוון בכתמים שונים) . מקום הזבלין עולין תחילה – במקומות המזובלים שבשדה הצמחים צומחים ומבשילים בתחילה , נמרידה (בכתב יד רומי: 'נמדורה'. וצריך לומר: ' נמרירה ') קריי לה – מנומרת קוראים (קריאת שֵׁם) לה (לשדה זו, שכיוון שאין הצמחים של אותו מין שבה מבשילים כאחת, מלקטים ממנה בתחילה את הצמחים היבשים שהבשילו ומשיירים את הצמחים הלחים שלא הבשילו, וכשהצמחים הלחים מבשילים מלקטים אף אותם) . בשדה שזיבולו אינו אחיד מקדימה התבואה להבשיל במקומות המזובלים. במקרה זה יש שנאלצים לקצור את השדה לסירוגין במקומות המזובלים שהקדימו להבשיל ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 200).

ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - כשהיה יבש מיכן ומיכן (מכאן ומכאן) ולח באמצע – הדין בקשר למנמר שדהו פשוט, במקרה שהצמחים היבשים שהוא מלקט תחילה נמצאים מצדדי השדה והצמחים הלחים נמצאים באמצע השדה, שבזה חכמים אומרים שכולם נחשבים כשדה אחת, שכן הדרך להתחיל ללקט בצדדי השדה, ולכן אין הנימור הזה שונה מלקיטה רגילה . היה לח מיכן ומיכן ו יבש באמצע? – מה הדין בקשר למנמר שדהו במקרה שהצמחים הלחים נמצאים מצדדי השדה והצמחים היבשים שהוא מלקט תחילה נמצאים באמצע השדה? האם גם בזה חכמים אומרים שכולם נחשבים כשדה אחת, או שמא בזה מודים חכמים לרבי עקיבה שהוא נותן פאה מהיבשים לעצמם ומהלחים לעצמם, שכן אין הדרך להתחיל ללקט באמצע השדה? - אין משיבים על השאלה.

ומציעים קשר בין דברי תנאים המבוסס על עיקרון משותף: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : אתייא דרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי מאיר (שאומר שהקוצר לשחת מפסיק (משנה לעיל ב,א) - הקוצר בתוך השדה תבואה שלא נגמר בישולה לצורך מספוא, לאכילת בהמה, מקום השחת מפסיק את השדה, וחשובה היא כשתי שדות), בשיטת רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) רבו – של רבי מאיר . כמו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' כְּמָה ', וכן הוא בנוסח רש"ס) דרבי עקיבה אמר: – כמו שרבי עקיבה אומר: לח ויבש שני מינין – דינם כדין מי שזרע שדהו שני מינים, שהוא נותן פאה לכל אחד, ולכן המנמר שדהו נותן פאה מהצמחים היבשים לעצמם ומהצמחים הלחים לעצמם, שכל אחד מהם נחשב כשדה בפני עצמה לעניין פאה , כן רבי מאיר אומר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' אמר ' (בארמית)) – כך רבי מאיר אומר : לח ויבש שני מינין – ולכן מקום השחת (שהיא לח) שקצר תחילה מפסיק את השדה, וחשובה היא כשתי שדות, וכשהוא קוצר את התבואה (שהיא יבש) הוא נותן פאה מכל חלק של השדה לעצמו (במסירה שלפנינו נשמט מ'שני מינין' לעיל עד 'שני מינין' כאן, והושלם על ידי מגיה) (כאן נראה שעיקר תפקידו של המונח 'אתייא' להסביר דעה מסוימת על ידי ציון העיקרון העומד מאחוריה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 105). - כאן המונח מסביר את דעת רבי מאיר) . אמרי (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' אמרין ') חברייא קומי – אמרו החברים לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – תלמידי חבורתו של רבי יוסי שאלו אותו : ולמה לי כרבי עקיבה? – מדוע לנו לומר שרבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבה? אפילו כרבנין! – הרי אפשר לומר שרבי מאיר הולך אפילו בשיטת החכמים שלהלן! - ומציעים משנה המשמשת כמראה מקום לדברי החכמים שנזכרו לפני כן: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה פאה ג,ג): המחליק בצלין [לחים] (הושלם כמו במשנה, וכן הוא בכתב יד רומי) לשוק – העוקר את הבצלים הלחים למוכרם בשוק מיד, ומקיים יבישין לגורן – משאיר בקרקע את הבצלים היבשים לעשות מהם גורן לשומרם, נותן פאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן - כל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פאה, כדין מי שזרע שדהו שני מינים, שהוא נותן פאה לכל אחד. - הרי שלחים ויבשים שני מינים הם אפילו לשיטת החכמים במשנה שם ולא רק לשיטת רבי עקיבה במשנתנו . אמר רבי יוסי – לחברים : שמענן – שמענו (שמיעה ממש), שוק וגורן שני מינין. (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: ' שמענן ') – (וכי) שמענו, לח ויבש שני מינין?! (בתמיהה) – הטעם לשיטת החכמים במשנה שם אינו מפני שבצלים לחים ובצלים יבשים נחשבים כשני מינים, אלא מפני שבצלים לשוק ובצלים לגורן נחשבים כשני מינים. ולכן עלינו לומר שרבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבה שאומר שלח ויבש שני מינים הם. - בכך דחה רבי יוסי את דברי החברים. הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 82).

ומציינים: חציו לח וחציו יבש – שדה שחציה צמחים לחים וחציה צמחים יבשים, וליקט את כל השדה יחד, - אוף (אף) רבי עקיבה מודה – מסכים לחכמים החלוקים עליו, שאין לח ויבש נחשבים כשני מינים במקרה הזה, והוא נותן פאה אחת על הכול (אף על פי שהיה מקום לחשוב שלא יודה בכך) ('מודה' הושלם במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ובכתב יד רומי: 'מודי'. הצורה הארמית של הביטוי: 'אוף ר' מודי'. אבל בירושלמי שלפנינו בא הביטוי לעיתים בלשון עברית, כולו או מקצתו) . ב בבלי מנחות עא,ב אמרו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה...". - תנן התם (משנה פאה ב,א): ואלו מפסיקים לפאה: ...קוצר לשחת - מפסיק; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק אלא אם כן חרש. ...כי אתא רב דימי (מארץ ישראל לבבל) אמר: רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר: אף לאדם נמי לא הוויא קצירה (קצירת שחת לאדם אין נחשבת כתחילת הקצירה); דתנן: המנמר את שדהו ושייר בו קלחים לחים - רבי עקיבא אומר: פאה מכל אחד ואחד (מפני שאין קצירה זו נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ולכן היא מפסיקה את השדה), וחכמים אומרים: מאחד על הכול (קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכן אינה מפסיקה את השדה, והוא נותן פאה ממקום אחד שבה על הכול); ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא חייב רבי עקיבא (לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו) אלא במנמר לקליות (לצורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, והריהי כקצירה לשחת), אבל במנמר לאוצר (לצורך שמירתה במחסן) - לא (לא אמר רבי עקיבא שנותן פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה קצירה זו היא תחילת הקצירה. והרי זה כשיטת רבי מאיר לעניין הפסק השדה בקצירה לשחת). איני? והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי עקיבא אף במנמר לאוצר! (הרי שהוא סבור שזה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כרבי מאיר המחלק בין קצירת תבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש) סבר לה כוותיה בחדא (רבי מאיר סבור כרבי עקיבא בדין התבואה שלא הביאה שליש, שאין קצירתה נחשבת כתחילת הקצירה) ופליג עליה בחדא (בתבואה שהביאה שליש, שלרבי עקיבא אף זו אין קצירתה נחשבת כתחילת הקצירה, ורבי מאיר סבור שהיא נחשבת קצירה). חלקה הראשון של סוגיית הבבלי הובא בירושלמי לעיל ב,א, וראה מה שכתבנו שם. בשני התלמודים אמרו בשם אמוראי ארץ ישראל שרבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבא. כרגיל קוצרים את התבואה ברציפות. רק בשדה שהבשלתו אינה אחידה יש שבעל השדה "מנמר לקליות"- קוטף מן השדה את השיבולים שהקדימו להבשיל. ויש שרובו של השדה הבשיל לקציר, ורק במקומות מועטים נשארו שיבולים לחות, ובמצב זה אין בעל השדה מחכה עד להבשלתן, אלא הוא "מנמר שדהו ושייר קלחים לחים". במקרה זה הוא "מנמר לאוצר" ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 213). והתנינן: – והרי שנינו: (הגר"א מוחק מילה זו, כי אין כאן הצעת קושיה מן המשנה אלא פסקה מן המשנה לסוגיה חדשה) " מודין חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת או חרדל (צריך לומר: 'שבת ו חרדל', כמו בכתב יד אחד של המשנה. הנוסח 'שבת או חרדל' הוא על פי הפירוש למשנה המוצע להלן) בשלשה מקומות " . ומציעים פירוש למשנה: כיני (צריך לומר כמו במקבילה: 'כיני מתניתא ', וכן הוא בנוסח רש"ס ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 711; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 273, הערה 166)) : – כך היא המשנה (כך הוא פירושה): שבת בשלשה מקומות, או חרדל בשלשה מקומות – ו' החיבור של 'שבת ו חרדל' היא ו' מחלקת, ומובנה: או. ואין פירוש המשנה: שבת וחרדל יחד בשלושה מקומות, לפי שהם כלאיים זה בזה . ומביאים מחלוקת אמוראים בטעם הדבר שחכמים מודים לרבי עקיבה. שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מפני שאין הראשון שבהן ממתין – בהגעתו להבשלתו, לאחרון שבהן – שהנזרע ראשון מבשיל ראשון, והנזרע אחרון מבשיל אחרון, וראשון ראשון שמגיע להבשלתו נלקט, שכיוון שאין הלקיטה כאחת, לכן כל אחד חשוב כשדה בפני עצמה (דבר שאין לקיטתו כאחת פטור מפאה רק אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו הוא מתקלקל, כגון תאנים, אבל לא אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו אינו מתקלקל ואפשר ללוקטו כאחת, כגון שבת וחרדל (הגר"א)) . רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות – הדרך לזרוע אותם בכמה ערוגות בשדה, ואין דרכם להיזרע שדה אחת, ולכן כל ערוגה נחשבת כשדה בפני עצמה (המשפט 'כיני' ומאמרי שמואל ורבי יסא בשם רבי יוחנן מובאים בירושלמי לעיל ב,א) . ומציעים נפקות בין האמוראים החלוקים: על דעתיה דשמואל – על דעתו של שמואל , מפריש מכל קלח וקלח – חכמים מודים שהוא נותן פאה מכל צמח וצמח בפני עצמו אפילו באותה ערוגה, שכן שמואל תלה את הדבר בהבשלה הנפרדת של כל צמח . על דעתיה דרבי יוחנן – על דעתו של רבי יוחנן , מפריש מכל ערוגה וערוגה – חכמים מודים שהוא נותן פאה מכל ערוגה וערוגה בפני עצמה, שכן רבי יוחנן תלה את הדבר בזריעה הנפרדת של כל ערוגה . • • •