אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ב:ה

משנה שדה שקצרוה גוים, קצרוה ליסטים (שודד, גזלן (מקור המילה ביוונית: ליסטי ס . המילה משמשת בלשון חז"ל גם ביחיד וגם ברבים)) , קירסמוה נמלים – כרסמו את השיבולים , שברתה הרוח או בהמה – וחלק מהתבואה הקצורה או המכורסמת או השבורה נשאר בידי בעל השדה, - פטורה – השדה מפאה, משום שקצירת גויים וליסטים וכו' אינה קצירה המחייבת את השדה בפאה, לפי שלא קצרו בשביל בעל השדה (בספרא ובספרי למדו מן הכתוב את הטעם הזה לדין המשנה) . קצר – הבעלים, חצייה – של השדה, וקצרו ליסטים חצייה – שנשאר, - פטורה – כל השדה מפאה, אף החצי שהוא קצר , לפי שחובת קציר בקמה – בעל השדה הניח את חובת הפאה של חלק השדה שקצר (-"חובת קציר") בחלק השדה שלא קצר (-"בקמה"), שאין חובת נתינת פאה אלא בשעת גמירת הקצירה (משנה לעיל א,ג), והואיל והוא לא גמר את הקצירה אלא ליסטים גמרוה, הרי קצירת ליסטים אינה קצירה המחייבת את השדה בפאה . • • • משנה קצרו ליסטים חצייה – של השדה, וקצר – בעל השדה, חצייה – שנשאר, - נותן – בעל השדה, פיאה ממה שקצר – הוא, שלא נתחייבה כל השדה בפאה אלא חצייה שקצר הוא . קצר – בעל השדה, חצייה – של השדה, ומכר חצייה – שנשאר, - הלוקח – שקנה את חצי הקמה וקוצר, נותן פיאה – מהקמה שקנה, לכל – על כל השדה, משום שהמוכר הניח את חובת הפאה בקמה שלא קצר, ואותה מכר לו, חוץ מן הפאה שבה . קצר – בעל השדה, חצייה – של השדה, והקדיש חצייה – שנשאר, - הפודה מיד הגזבר – של ההקדש את חצי הקמה וקוצר, הוא נותן פיאה – מהקמה שקנה, לכל – על כל השדה. אבל אם הגזבר קצר חצייה - השדה פטורה מפאה . • • •

תלמוד שדה שקצרוה גויים וליסטים במשנה שנינו: "שדה שקצרוה גוים - פטורה". מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (יש להעמיד את המשנה הפוטרת שדה שקצרוה גוים במקרה המתואר בהמשך) - בשקצרוה לעצמן – במקרה שקצרו הגויים בשביל עצמם, שקנו את התבואה לעצמם בעודה מחוברת לקרקע, היא פטורה מפאה, מפני שחובת הפאה חלה על הקמה, והקמה של גויים היא , אבל אם קצרוה לישראל – במקרה שקצרו הגויים בשביל בעל השדה שהוא יהודי, ששכר אותם כפועלים לקצור, - חייבת – השדה בפאה, לפי שנקצרה בשביל בעל השדה . ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה [התנא] כך: אין שוכרין פועלין גוים – אסור לשכור אותם לקצור , מפני שאינן בקיאין בלקט – אינם יודעים דיני לקט ולא ישאירו לעניים את הלקט המגיע להם, ויכשילו את בעל השדה בגזל העניים, והוא הדין פאה. ומזה משמע ששדה שקצרוה גויים בשביל בעל השדה שהוא יהודי - חייבת בפאה . ב תוספתא פאה ב,ט שנו: ישראל שמכר קמתו לגוי - פטור מן הפיאה. וב תוספתא פאה ג,א שנו: אין שוכרים פועלי גויים, לפי שאין פקיעים (בקיאים) בלקט.

במשנה שנינו: "שדה שקצרוה ליסטים - פטורה". מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: מתניתא – המשנה (יש להעמיד את המשנה הפוטרת שדה שקצרוה ליסטים במקרה המתואר בהמשך) - בשקצרוה לאבדה – במקרה שקצרו הליסטים כדי להשמיד את התבואה , אבל אם קצרוה שלא לאבדה – במקרה שקצרו הליסטים כדי לגזול בשביל עצמם, - חייבת – השדה בפאה, שהליסטים שהם יהודים חייבים לתת פאה מן התבואה שקצרו . ומציעים דעה המנוגדת לדעה המופיעה לפני כן: אמר רבי הושעיא בר שמי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) : ואפילו תימא (צריך לומר: 'תימר'. בכתב יד רומי אין מילה זו) : – ואפילו תאמר: בשקצרוה שלא לאבדה – אפילו תעמיד את המשנה במקרה שקצרו הליסטים שלא לאבדה, - פטורה – השדה מפאה , מאחר שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע – כי חובת הפאה חלה על הקמה, ולכן דינה של התבואה המחוברת לקרקע כקרקע, ואין קרקע נגזל – אלא היא עומדת ברשות בעליה לעולם, ואין בקרקע שינוי רשות שיַקְנֶה לגזלן בעלות עליה, ואף התבואה המחוברת לקרקע אינה נגזלת, ולכן אין הליסטים חייבים לתת פאה מן התבואה, לפי שבעודה מחוברת לקרקע עדיין אינה שלהם, וגם בעל השדה אינו חייב לתת פאה שהרי לא קצר אותה. וכיוון שבשעת החיוב בפאה היתה השדה פטורה מפאה, שוב אינה מתחייבת אחר כך . ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "ובקוצרכם" - פרט לשקצרוה ליסטים, קירסמוה נמלים, שיברתה הרוח או בהמה. "ובקוצרכם" - פרט לשקצרוה גויים. וב ספרי דברים פסקה רפב נאמר: "כי תקצור קצירך" - פרט לשקצרוהו ליסטים וקרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה. "קצירך" - פרט לשקצרוהו גויים. • • •

במשנה שנינו: "קצר חצייה וקצרו ליסטים חצייה - פטורה, שחובת קציר בקמה". מה משמעות הנימוק "שחובת קציר בקמה"? - מפני שהוא מפריש מן הקציר (צריך לומר: 'מן הקמה ' (רא"פ בשם מהר"ם (ראה "משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי", "ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס", עמוד שיח), וכן רא"מ לונץ)) על הקמה – אדם רשאי לתת פאה מן הקמה שהוא קוצר בתחילה על הקמה שיקצור אחרי כן, שכן נותנים פאה בתחילת השדה (משנה לעיל א,ג), ומן הקמה על הקציר – אדם נותן פאה מן הקמה שהוא קוצר בסוף על הקציר שקצר לפני כן, שכן עיקר המצווה הוא שנותנים פאה בסוף השדה , ואינו מפריש מן הקציר לא על הקציר – אין אדם רשאי לתת פאה מן הקציר שקצר בסוף על הקציר שקצר לפני כן, ולא על הקמה – אין אדם רשאי לתת פאה מן הקציר שקצר בתחילה על הקמה שיקצור אחרי כן . וקובעים: פעמים (יש מקרים מסוימים) שהוא מפריש מן הקציר על הקמה. ומדגימים את הקביעה: היך עבידא? – איך עשוי [הדבר]? (כיצד פעמים שהוא מפריש מן הקציר על הקמה?) - כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה – אם בעל השדה קצר את כל שדהו ועשה את התבואה עומרים, והשאיר בסוף השדה קמה בשיעור פאה, שהוא אחד משישים בשדהו , כיון שקצר שיבולת הראשונה – שחזר בו וקצר את הקמה שהשאיר לפאה, אפילו קצר ממנה שיבולת אחת, חזרה פיאה לעומרין – חיוב פאה שחל על הקמה חל מעתה על העומרים, וצריך לתת פאה מן העומרים גם על הקמה, - הרי שבמקרה זה הוא מפריש מן הקציר (צריך להוסיף: ' על הקמה ') . ומרחיבים את תחולת הקביעה: ולא סוף דבר – לא דבר זה בלבד, שכילה את שדהו – הדין שחזרה פאה לעומרים נכון לא רק במקרה שכילה את שדהו ושייר בה כדי פאה , אלא אפילו בשקצר ואמר: מיכן והילך (מכאן והלאה) אני מפריש פיאה – גם במקרה שקצר חלק משדהו, ולפני שקצר את שאר שדהו אמר על קמה בשיעור פאה שבאמצע השדה שהוא מפריש אותה לפאה , כיון שקצר שיבולת הראשונה – שחזר בו וקצר את הקמה שהפריש לפאה, אפילו קצר ממנה שיבולת אחת, חזרה פיאה לעומרין – חיוב פאה שחל על הקמה חל מעתה על העומרים, וצריך לתת פאה מן העומרים גם על הקמה, - הרי שגם במקרה זה הוא מפריש מן הקציר על הקמה. • • •

תלמוד זכיית מוכר ולוקח בפאה במשנה שנינו: "קצר חצייה ומכר חצייה - הלוקח נותן פיאה לכל". שואלים: המוכר – את שדהו לאחר שקצר חציה, והוא עני, - מהו שיזכה בפיאה – שהלוקח נותן מחציה שקצר הוא על כל השדה, שהיא מתרת את העומרין – את הקמה שקצר המוכר ועשה אותה עומרים ? – מה הדין במקרה הזה? האם המוכר רשאי לזכות בפאה, כדין המוכר את שדהו עם הקמה והוא עני, שהוא רשאי לזכות בפאה שהלוקח נותן, לפי שכבר אינה שדהו (משנה פאה ה,ו), או שמא אין המוכר רשאי לזכות בפאה, שהרי הפאה שהלוקח נותן מתירה גם את העומרים של המוכר? ופושטים את הבעיה בהצעת מקור תנאי בצירוף דיון במקור: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה פאה ה,ה): המקבל שדה – באריסות, לקצור – אותה, על מנת לקבל חלק מן היבול, והוא עני, - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה – משדה זו שהוא קוצר . אמר רבי יהודה: אימתי – אסור במתנות עניים משדה זו ? בזמן שקיבלה – את השדה, ממנו – מבעל השדה, למחצה, לשליש ולרביע – על מנת לקבל חצי או שליש או רבע מן היבול . אבל אם אמר לו – בעל השדה : שליש – או רבע או חצי של מה שאתה קוצר יהא שלך - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה (עד כאן המשנה) . - ( כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ה,ה ) ויש לשאול: מה בינה לקדמיתא? – מה בינה (בין ההלכה האחרונה) לראשונה (להלכה הראשונה במשנה)? (מה ההבדל בין שתי ההלכות? מדוע אם קיבלה מבעל השדה לשליש - האריס אסור במתנות עניים ממנה, ואם אמר לו בעל השדה ששליש יהא שלו - האריס מותר במתנות עניים ממנה?) - ויש להשיב: אלא – כך משמעם של הדברים שאמר לו בעל השדה : לכשתקצ ו ר, שליש תהא שלך – לאחר שתקצור את התבואה, יהא לך שליש ממנה. ולכן האריס מותר בלקט ובשכחה ובפאה, מפני שהפאה ניתנת בשעת הקצירה, ובשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה . - ויש להציע את פשיטת הבעיה בהצעת היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי בון בר חייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. במקבילה בטעות: 'רבי חייא ברבי בון') : הדא אמרה – זאת אומרת , שהמוכר זָכֶה (במקבילה: 'זכיי') בפיאה שהיא מתרת את העומרין – כמו שבמקרה שם, האריס רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו, כך גם במקרה כאן, המוכר רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו . ומציעים הבחנה בין שני המקרים כדי לדחות את האמור לפני כן: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. במקבילה בטעות: 'רבי יוסי בירבי בון') : תמן – שם (באריס), - לא נתחייבה שדהו ברשותו – בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה של האריס, שהרי בשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה, ולכן הוא רשאי לזכות בפאה , ברם הכא – אבל כאן (במוכר), - נתחייבה שדהו ברשותו – בשעה שחל חיוב פאה על השדה היתה התבואה של המוכר, שהרי כשקצר חציה של השדה עדיין היתה התבואה שלו, ולכן אינו רשאי לזכות בפאה (חיוב פאה חל על השדה משקצר שיבולת הראשונה (ירושלמי לעיל א,א). - עד כאן המקבילה בירושלמי להלן) . ומציינים: אִילּוּ – אם היו הדברים שלעיל (הבעיה) נאמרים באופן אחר: קצר – בעל השדה, חצי שדהו ומכר מה שקצר – מכר את חצי הקמה של שדהו שקצר, ואחר כך קצר המוכר את חצי שדהו שנשאר, - הלוקח – אם הוא עני, מותר בלקט ובשכחה ובפיאה – הלוקח רשאי לזכות במתנות שהמוכר נותן על כל השדה מהקמה של חצי שדהו שנשאר , יאות – יפה (נכון היה להסיק את הדין במקרה הזה מן המקור התנאי שלעיל, שכמו שבמקרה שם, האריס רשאי לזכות בפאה, כי בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו, כך גם במקרה הזה, הלוקח רשאי לזכות בפאה, כי בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו) . ושואלים עוד: הלוקח – שדה לאחר שקצר המוכר חציה, והוא עני, - מהו שיזכה בפיאה – שהוא נותן מחציה שקצר הוא על כל השדה, שהיא מתרת את העומרין של ה מוכר – את הקמה שקצר המוכר ועשה אותה עומרים ? – מה הדין במקרה הזה? האם הלוקח רשאי לזכות בפאה, כי בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו אלא של המוכר, או שמא אין הלוקח רשאי לזכות בפאה, כדין הלוקח שדה עם הקמה והוא עני, שאינו רשאי לזכות בפאה שהוא נותן, לפי שבעל השדה הוא (משנה פאה ה,ו)? ופושטים את הבעיה בציון שהדין של העניין הזה נתון במחלוקת העוסקת בעניין אחר: כפלוגתא דרבי ודרבי (הצורה 'פלוגתא' היא צורה בבלית, ומן הבבלי היא חדרה לירושלמי. וצריך לומר על פי כתב יד רומי: ' תפלוגתא דרבי ורבי ') יהודה הנשיא – מחלוקת רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ורבי יהודה הנשיא (רבי יודן נשיאה, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים. - רבי יהודה מסדר המשנה לא נקרא בשום מקום בירושלמי בשם רבי יהודה הנשיא, ורק נכדו רבי יודן נשיאה מכונה בשם זה בכמה מקומות בירושלמי), שמובאת בירושלמי לעיל א,ו. המחלוקת היא בלוקח פירות תלושים מחבירו בשנת מעשר עני, והמוכר לא הפריש מעשר עני אלא הקונה הפריש, שלדעת רבי יהודה הנשיא, אף אם הקונה עני, מוציאים מידו מעשר עני ונותנים לעני אחר, ואינו נוטל אותו לעצמו, כשם שאין עני זוכה בלקט ובשכחה ובפאה שהוא מפריש משדהו, אלא הוא צריך לתת אותם לאחרים, ולדעת רבי, אם הקונה עני, אין מוציאים מידו מעשר עני, והוא נוטל אותו לעצמו, משום שיש להבדיל בין לקט שכחה ופאה ובין מעשר עני, כיוון שיש לראות כאילו מעשר העני נמצא בתוך הפירות עוד כשהיו ברשות המוכר, וכשקנה העני ממנו את הפירות הרי זה כאילו שנתן המוכר לעני את המעשר, ולכן זכה בו העני. וכן במקרה כאן, לדעת רבי יהודה הנשיא, אין הלוקח זוכה בפאה שהוא מפריש, ולדעת רבי, הלוקח זוכה בפאה שהוא מפריש, כיוון שבשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה שלו אלא של המוכר . • • •

פאה בחוץ לארץ ובהקדש מציעים שאלה: רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק) : קצירת חוצה לארץ – שדה שהיא חוץ לארץ ישראל שנקצרה, - מהו שתהא חייבת בפיאה? – האם היא חייבת בפאה או שהיא פטורה מפאה? שלא תאמר: ההקדש - פטור, וחוצה לארץ - פטור. אי מה הקדש - חייב, אף חוצה לארץ - חייב. (המונח 'שלא תאמר' מציע ושולל סוגים שונים של "הווה אמינות" המנוגדות לאמור לפני כן, במסגרת הסבר מדוע האמור בשלב הקודם הוא נכון, כשהוא עשוי להיראות שגוי, או מדוע האמור שם נחוץ או מחודש, כשהוא עשוי להיראות מיותר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 558). - לכן אין מובן כאן למונח 'שלא תאמר'. ונראה שמקומו של קטע זה לאחר המשפט הבא) ופושטים את השאלה בהצעת ברייתא: אשכח תני: – נמצא [תנא ש]שונה: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר " (ויקרא יט,ט) , ולא קציר חוצה לארץ – המילה "ארצכם" באה למעט, שרק שדה שהיא בארץ ישראל שנקצרה - חייבת בפאה, אבל לא שדה שהיא חוץ לארץ ישראל שנקצרה . ומסבירים: מדוע יש צורך ללמוד מהכתוב שקצירת חוצה לארץ פטורה? והרי כלל בידינו שכל המצוות התלויות בקרקע אינן נוהגות אלא בארץ ישראל בלבד, וכיצד יעלה על הדעת שיש חיוב פאה בקצירת חוץ לארץ? - שלא תאמר: – כדי שלא תחשוב שקצירת חוצה לארץ כדין הקדש: ההקדש - פטור, וחוצה לארץ - פטור. אי (בכתב יד רומי: 'או') (נראה שאין לגרוס את המילים 'ההקדש - פטור... אי', והן נוספו לקטע הזה כשהועבר לעיל והובן כמפרט את צדדי השאלה) מה הקדש - חייב – בפאה (במקרה מסוים, ראה ירושלמי לעיל א,ג) , אף חוצה לארץ - חייב – בפאה כמו הקדש. לכן יש צורך ללמוד מהכתוב שקצירת חוצה לארץ פטורה (בכל מקרה, אף אם הובאה לארץ. - בירושלמי ראש השנה א,א יש הצעת שאלה ופשיטתה במונח 'אשכח תני' ואחר כך 'שלא תאמר' באותו מובן כמו שפירשנו כאן) . הרי הנוסח המוצע לקטע הזה על פי פירושנו: רבי פינחס בעי: קצירת חוצה לארץ - מהו שתהא חייבת בפיאה? אשכח תני: "קציר ארצכם", ולא קציר חוצה לארץ. שלא תאמר: מה הקדש - חייב, אף חוצה לארץ - חייב. לפי הבבלי חולין קלז,ב, פאה נוהגת בחוץ לארץ מדברי חכמים.

במשנה שנינו: "קצר חצייה והקדיש חצייה - הפודה מיד הגזבר הוא נותן פיאה לכל". קצר הגיזבר חצי חצייה – של השדה שנשאר, שהקדיש בעל השדה לאחר שקצר חציה, ולא הספיק – הגזבר, לקצור את השאר עד שפדה – אדם מיד הגזבר, את כולה – את כל הקמה של חציה של השדה, וקצר את חצי חציה של השדה שנשאר, - מפריש מן הקציר על הקציר – הפודה נותן פאה מן הקציר שקצר גם על הקציר שקצר בעל השדה , וכל מה שנקצר ברשות ההקדש – חצי חציה שקצר הגזבר, - כבר נפטר – מפאה, לפי שקמת ההקדש שנקצרה פטורה מפאה . ב ספרי דברים פסקה רפב נאמר: "קצירך" - פרט להקדש. • • •