אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ב:ד

משנה הזורע את שדהו מין אחד – של תבואה , אף על פי שהוא עושה שתי גרנות – שהוא מכנס את יבול השדה לשני מקומות שונים או לאותו מקום בשני זמנים שונים (גורן הוא מקום ריכוז היבול) , נותן פיאה אחת – לשתי הגרנות . זרעה שני מינים – של תבואה, כגון חיטים ושעורים , אף על פי שהוא עושה גורן אחת, נותן שתי פיאות – פאה לכל מין לעצמו . הזורע את שדהו שני מיני חיטים – שני זנים של חיטה , עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות – שכך היא ההלכה המקובלת, כמפורש במשנה להלן . • • • משנה המשנה משמיעה לנו שההלכה ששנינו לעיל בזורע שני מיני חיטים היא הלכה למשה מסיני. מעשה שזרע – שני מיני חיטים, רבי שמעון איש המצפה (תנא בדור שלפני החורבן) לפני רבן גמליאל (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – רבן גמליאל היה בעל אחוזה, ורבי שמעון היה אריס או ממונה על האחוזה, והמעשה אירע בסוף ימי הבית השני, כשרבן גמליאל היה איש צעיר אך עשיר ובעל רכוש ("משנת ארץ ישראל", מסכת פאה, עמודים 107-108) , ועלו – שניהם, ללשכת הגזית – במקדש, ששם ישבו הסנהדרין (בית הדין הגדול), ושאלו – אותם האם הם חייבים לתת פאה אחת או שתי פאות . אמר נחום הליבלר – סופר בית הדין (מקור המילה 'לבלר' ביוונית ובלטינית, ופירושה: סופר, מזכיר) : מקובל אני מרבי מיישא – מחכמי בית שני , שקיבל מאבא – מאביו של רבי מיישא , שקיבל מן הזוגות – מנהיגי החכמים בתקופת הבית השני , שקיבלו מן הנביאים – שהיו משושלת המסירה של התורה שבעל פה , הלכה למשה מסיני – ההלכה שלהלן, שעברה במסורת מדורות קודמים, מהימנה כדברי תורה שקיבל משה רבנו בסיני , הזורע את שדהו שני מיני חיטים: עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות. • • •

תלמוד פאה בשני זני חיטים במשנה שנינו: "הזורע את שדהו ... הזורע את שדהו שני מיני חיטים, עשאן גורן אחת - נותן פיאה אחת, שתי גרנות - נותן שתי פיאות ". קצר חצי איגדו וחצי שמותית לעשותן גורן אחד – הזורע את שדהו שני מיני חיטים, אגדו ושמותית, וקצר בתחילה את חצי היבול משני המינים על מנת לעשות גורן אחת לשניהם, ונמלך ועשאן שתי גרנות – כשקצר בסוף את חצי היבול הנותר משני המינים עשה מכל היבול שקצר גורן לכל מין לעצמו, - אינו מפריש מן האגדו על השמותית לא בתחילה ולא בסוף – לא רק שאינו נותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בסוף, אלא אף אינו נותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בתחילה וחשב לעשותם גורן אחת, אלא נותן פאה לכל מין לעצמו, מפני שאין הולכים אחר מחשבתו בתחילה אלא אחר מעשהו בסוף . קצר חצי האגדו וחצי השמותית לעשותן שתי גרנות – קצר בתחילה את חצי היבול משני המינים על מנת לעשות גורן לכל מין לעצמו, ונמלך ועשאן גורן אחת – כשקצר בסוף את חצי היבול הנותר משני המינים עשה מכל היבול שקצר גורן אחת לשניהם, - מפריש (על) [מן] (תוקן כמו בכתב יד רומי) האגדו שבסוף על השמותית שבסוף, ו מן האגדו שבתחילה על השמותית שבתחילה – לא רק שנותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בסוף, אלא אף נותן פאה ממין אחד על חברו שקצר בתחילה וחשב לעשותם שתי גרנות, מפני שאין הולכים אחר מחשבתו בתחילה אלא אחר מעשהו בסוף . מפריש מן האגדו על האגדו (נראה שזו אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: 'על השמותית ') - בשכילה את שדהו – רק במקרה שקצר את כל היבול משני המינים, הוא נותן פאה ממין אחד על חברו כשעשאם גורן אחת , אבל אם לא כילה את שדהו – אם קצר רק את חצי היבול משני המינים, ועדיין לא קצר את חצי היבול הנותר משני המינים, - אפילו מן האגדו על האגדו אינו מפריש – אינו נותן פאה אפילו ממין אחד שקצר על עצמו שלא קצר, מפני שמצוות פאה לכתחילה היא לתת ממה שלא קצר על מה שקצר . קצר חצי אגדו וכל השמותית לעשותן גורן אחת – קצר בתחילה את חצי היבול משני המינים על מנת לעשות גורן אחת לשניהם, ונמלך ועשאן שתי גרנות – כשקצר בסוף את חצי היבול הנותר מהמין השני עשה מכל היבול שקצר גורן לכל מין לעצמו, - מפריש מן האגדו על האגדו וכל השמותית ששם נפטרה – נותן פאה מהמין האחד ממה שלא קצר על מה שקצר, מפני שמצוות פאה לכתחילה היא לתת ממה שלא קצר על מה שקצר, ואף המין השני שקצר כולו נפטר בפאה שהוא נותן מהמין האחד, שכיוון שקצר את כל המין השני בתחילה, הולכים אחר מחשבתו בתחילה שחשב לעשותם גורן אחת . • • •

תלמוד הלכות ודברים בכתב ובפה שנאמרו למשה בסיני כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה א,ח. אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : אם באת (באה) הלכה (דין) תחת ידיך – אם נזדמנה לך הלכה, ואין את (אתה) יודע מה טיבה – מה מקורה וטעמה של הלכה זו , אל תפליגנה לדבר אחר – אל תרחיק ותדחה הלכה זו ותפרש אותה פירוש מחודש (אל תרחיק את ההלכה כדעה דחויה או כדעה חיצונית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1545, הערה 31)) , שהרי כמה הלכות (דינים) נאמרו למשה בסיני (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מסיני') וכולהן (וכולן) משוקעות במשנה – נמצאות ומובלעות בתוך המשנה, ולא פורש שהן הלכות שנאמרו למשה בסיני. ולכן אפשר שאף הלכה זו שאין אתה יודע מה מקורה וטעמה היא גם כן מאותן ההלכות שנאמרו למשה בסיני . ומציעים סיוע לאמור לפני כן: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : ויאות – ויפה (נכון הדבר) . היא (צריך לומר כמו במקבילה: ' הרי ') שני מיני חיטים – ההלכה ששנינו במי שזרע שני מיני חיטים, שהיו שונים אותה סתם (משנה פאה ב,ה) , אילולי (אם לא) שבא נחום – הלבלר, ופירש לנו – שהיא הלכה למשה מסיני (משנה פאה ב,ו) , וכי יודעין היינו – שהלכה זו היא הלכה למשה מסיני ויש לה ביסוס ?! (בתמיהה) – וכך בוודאי ישנן עוד הלכות רבות כאלו (בדרך כלל 'אילולי' זהה בהוראתה ל'אילולא' ואין ביניהן אלא חילופי כתיב ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 38, הערה 314)). נראה שהמשנה סומכת את ההוראה על אודות שני זני חיטה בהלכה למשה מסיני, משום שקשה למצוא טעם עקבי וברור להכרעה זו. הקושי נעוץ בכך, שהמשנה הקובעת ששני זני חיטה חייבים בפאה אחת אם עשאם גורן אחת, מלמדת אותנו שהם נחשבים למין אחד. אם הם היו נחשבים לשני מיני זרעים, השדה היה חייב בשתי פאות גם אם עשאם גורן אחת. לאחר מכן קובעת המשנה שאם עשטם שתי גרנות הרי שהשדה חייב בשתי פאות, אולם אם אכן שני זני החיטה אינם נחשבים לשני מינים, העובדה שעשאם שתי גרנות אינה אמורה לשנות את פני הדברים, משום שכפי שלמדנו מין אחד שעשו אותו שתי גרנות חייב בפאה אחת. הירושלמי על משנתנו קושר בין חוסר הפשר הכללי של ההלכות למשה מסיני לבין המקרה שבפנינו: "אמר רבי זעירא בשם רבי יוחנן: אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. אמר רבי אבין: ויאות, הרי שני מיני חיטים, אילולי שבא נחום ופירש לנו, יודעין היינו?!". רבי יוחנן מזהיר מפני דחייה של הלכות במשנה או פירוש מחודש שלהן, משום שגם אם לא נאמר הדבר במפורש, שורשן של הלכות אלה במסורת בעלת סמכות למשה מסיני. רבי אבין מחזק את דבריו ממשנתנו, שהרי ללא עדותו של נחום הלבלר, לא היינו יודעים שההלכה אודות שני זני חיטים נמסרה למשה מסיני, והיינו מטילים ספק במעמדה בגלל הקושי הפנימי שבה ("תולדות ההלכה והופעת ההלכה", "דיני ישראל" כט, עמוד 20, הערה 35).

מביאים מאמרים בעניין ההלכות שנאמרו בעל פה ולא נכתבו. רבי זעירא אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) : "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי , כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ " (הושע ח,יב) – אם אכתוב לאפריים את הדברים הרבים שבתורתי, הרי תורתי היא להם כתורת אל זר, - ויש לתמוה על הכתוב, שמשמע ממנו שרובה של התורה נכתבה: וכי רובה של ה תורה נכתבה?! (בתמיהה) – והרי רובה של התורה היא בעל פה ולא בכתב, שכן רק עיקרי התורה נכתבו ורובה נמסרה בעל פה! - ויש לדרוש את הכתוב: אלא: מרובין הן הדברים – בתורה שבעל פה, הנדרשין מן הכתב – מן הכתוב בתורה במידות שהתורה נדרשת בהן ובדרכים אחרות (ועליהם נאמר: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי"), מן הדברים הנדרשין מן הפה – שנמסרו בעל פה ואינם נדרשים מן הכתוב בתורה . ותמהים: וכיני?! (בתמיהה) – וכך היא?! (האם אכן נכון מה שנאמר לפני כן? והרי אין הדברים כך! שכן רובה של התורה שבעל פה היא דברים שאינם נדרשים מן הכתוב בתורה במידות שהתורה נדרשת בהן) ומתרצים את הקושיה בהצעת הגהה של האמור לפני כן: אלא כיני: – אלא כך היא (כך יש לדרוש את הכתוב): חביבין הן הדברים – בתורה שבעל פה, הנדרשין מן הפה (צריך לומר: 'הנדרשין מן הכתב ') מן הדברים הנדרשין מן הכתב (צריך לומר: 'הנדרשין מן הפה '. חילוף הדברים הוא כנראה בהשפעת המימרה להלן שחביבים הדברים שנאמרו בפה מן הדברים שנאמרו בכתב) – דורש "רֻבֵּי" מלשון גדולה וחשיבות .

רבי יודה בן פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אומר: יש לדרוש את הכתוב כך: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" (הושע ח,יב) - אֵילּוּ התוכחות (כינוי לפרשת הקללות והעונשים הקשים שיבואו על ישראל אם לא ישמעו בקול ה') – שכתובות בתורה בספר 'ויקרא' ובספר 'דברים' (דורש "רֻבֵּי" מלשון ריב ותוכחה) , אפילו כן – אף שכתב ה' בתורתו את התוכחות, לא "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (שם) – כשחטאו ישראל ונענשו לא נחשבו כזרים אצל ה' אלא כבנים (לפי דרשה זו, יש לקרוא את סוף הכתוב בתמיהה: וכי "כמו זר נחשבו"?! - במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'כמו לא זר נחשבו') .

אמר רבי אבין: יש לדרוש את הכתוב "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" כך: אילולא (צריך לומר כמו במקבילה: ' אִילּוּ ') כתבתי לך רובי תורתי – אילו נכתבה גם התורה שבעל פה, שהיא רובה של התורה , וכי לא "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"?! (בתמיהה) – הרי היו ישראל נחשבים כמו הגויים ודומים להם (כמבואר בסמוך)! מה בינן לאומות? – מה היה ההבדל בין ישראל ובין שאר האומות? אֵילּוּ מוציאין ספריהן ואֵילּוּ מוציאין ספריהן – ספרים מעור מעובד כל צורכו לכתיבה . אֵילּוּ מוציאין דפתריהן ואֵילּוּ מוציאין דפתריהן – ספרים מעור מעובד בפשטות ואינו מעובד כל צורכו לכתיבה (מקור המילה דפתר ביוונית). - אילו נכתבה גם התורה שבעל פה, היתה מונחת לכל מי שרוצה לקוראה, והיו הגויים מתרגמים אותה לשפתם וכותבים את התרגום בספרים ובדפתראות, כמו שעשו לתורה שבכתב, והיו בידיהם אותם ספרים מהתורה שבעל פה שיש לישראל, והיו הגויים טוענים שהם שווים במעלה לישראל. אבל כיוון שלא נכתבה התורה שבעל פה ואינה לגויים, ישראל מובדלים מהגויים. הרי שהתורה שבעל פה היא המייחדת את ישראל ולא התורה שבכתב (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל" עמודים 304-305) . ב בבלי גיטין ס,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: תורה - רוב בכתב ומיעוט על פה, שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב) (משמע שרוב התורה כתוב). ורבי יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז) (משמע שעיקר הברית היא בדברים שבעל פה). ואידך (רבי יוחנן) נמי, הכתיב: "אכתוב לו רובי תורתי"! - ההוא אתמוהי קא מתמה: וכי "אכתוב לו רובי תורתי"? הלא "כמו זר נחשבו" (לא יהא הבדל בינם ובין האומות אם הכול היה כתוב. אלא הרוב צריך להישאר בעל פה). דברי רבי אלעזר בבבלי מנוגדים לדברים שאמר רבי זעורה בשמו בירושלמי. דרשת רבי אבון בירושלמי לכתוב "אכתוב לו רובי תורתי" היא כרבי יוחנן בבבלי. ב שמות רבה מז,א נאמר: בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא, משנה, תלמוד ואגדה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: אכתוב אותה להם? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפניי שגויים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים בגויים, אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו גויים וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם. - אמר לו (הקב"ה למשה): אם "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב) , ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. "כתוב לך" - זה המקרא, "כי על פי הדברים האלה" (שמות לד,כז) - זה המשנה והתלמוד שהם מבדילים בין ישראל לבין הגויים. וב פסיקתא רבתי פסקה ה נאמר: אמר רבי יהודה ברבי שלום: ביקש משה שתהא המשנה (תורה שבעל פה) בכתב, וצפה הקב"ה שהאומות עתידים לתרגם את התורה (שבכתב) ולהיות קוראים בה יוונית ואומרים: אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום. אמר הקב"ה לאומות: מי שמסטירין (סוד) שלי בידו, הוא בני. אמרו לו: ומה הם מסטירין שלך? אמר להם: זו המשנה. - אמר לו הקב"ה למשה: מה את מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות העולם? שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי", ואם כן, "כמו זר נחשבו" (הושע ח,יב). כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי מגילה ד,א.

רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) : נאמרו דברים בפה – נאמרו דברים למשה בסיני בעל פה (תורה שבעל פה), ונאמרו דברים בכתב – נאמרו דברים למשה בסיני בכתב (תורה שבכתב) (בכתב יד רומי: '...בכתב ...בפה') , ואין אנו יודעין אי זה מהן חביב (במקבילה בחגיגה: 'אילו מהן חביבין', ובמקבילה במגילה: 'אילו חביבים') – האם תורה שבעל פה חביבה יותר או שמא תורה שבכתב חביבה יותר? . ומציעים דרשה על סמך מקור המוצע להלן: אלא מן מה דכתיב: – ממה שכתוב (בכתיבת דברי הברית): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד,כז) – ה' ציווה את משה לכתוב בספר את המצוות האמורות לעיל, כי המצוות האלו הן תנאֵי הברית שכרת ה' עם משה ועם ישראל; ויש לדרוש את הפסוק: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - הרי דברים שבכתב (תורה שבכתב), "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" - רמז לדברים שבפה (תורה שבעל פה) , ויש להציע את המסקנה: הדא אמרה: – זאת אומרת: אותן שבפה חביבין – הדברים שבפה (תורה שבעל פה) חביבים יותר מן הדברים שבכתב (תורה שבכתב), שכן לפי דרשה זו משמע מפסוק זה שהברית בין ה' ובין ישראל נכרתה על הדברים שבפה ולא על הדברים שבכתב .

רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי יודן בירבי שמעון (רבי יהודה בר פזי, הוא רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – שני החכמים נחלקו בפירושו של הפסוק שנזכר לעיל: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית" (שמות לד,כז), שנדרש על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה . חד אמר: – [חכם] אחד אומר: אם שימרתה מה שבפה (צריך להוסיף: ' - בפה ') – אם הקפדת שלא להמיר את מה שבעל פה ולעשות אותו בכתב, שקראת תורה שבעל פה על פה ולא מתוך ספר, ושימרת מה שבכתב (צריך להוסיף: ' - בכתב ') – אם הקפדת שלא להמיר את מה שבכתב ולעשות אותו בעל פה, שקראת תורה שבכתב מתוך ספר ולא על פה, - אני כורת אתך ברית – שכריתת הברית נאמרה על שניהם, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (בניגוד לדרשה הקודמת) , ואם לאו – אם לא שימרת מה שבפה בפה ולא שימרת מה שבכתב בכתב, - איני כורת אתך ברית. וחרנה אמר: – ו[החכם] האחר אומר: אם שימרת מה שבפה (צריך להוסיף: ' - בפה ') וקיימת (במקבילות: 'ושימרת') מה שבכתב (צריך להוסיף: ' - בכתב ') - אתה מקבל (במקבילה במגילה כאן ולהלן: 'נוטל') שכר, ואם לאו - אין אתה מקבל שכר (ההוספות הן על פי מדרשי האגדה המובאים להלן, וכן הגיהו ב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 694 וב"שערי תורת ארץ ישראל". - בדרך כלל הביטוי 'נטל שכר' מתייחס לתשלום חומרי והביטוי 'קבל שכר' מתייחס לגמול רוחני. הביטוי המתאים כאן הוא 'מקבל שכר') . ב שמות רבה מז,ג וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת "כי תישא" סימן יח נאמר: רבי יוחנן ורבי יהודה ברבי שמעון. רבי יוחנן אמר: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה" (שמות לד,כז) - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "כרתי איתך ברית", ואם המרת אותם ועשית מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה - אין אתה מקבל שכר, למה? שכך נתתים, תורה בכתב ותורה בעל פה. ורבי יהודה ברבי שמעון אמר: "כתוב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה" - תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "כרתי איתך ברית" - על מנת שתהא קורא בהם כך (זה בכתב וזה בעל פה), אבל אם המרת אותם - הווי יודע שאתה מבטל את הברית. וב מדרש תנחומא (בובר) פרשת "וירא" סימן ו וב מדרש תנחומא (ורשא) פרשת "וירא" סימן ה נאמר: אמר רבי יהודה בר סימון: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז) - על ידי כתב ועל ידי על פה. אם קיימת מה שבכתב בכתב ומה שבעל פה בעל פה - כרתי איתך ברית, ואם שינית מה שבכתב בעל פה ומה שבעל פה בכתב - לא כרתי איתך ברית. בירושלמי: "רבי יוחנן ורבי יודן בירבי שמעון. חד אמר: אם שימרת... - אני כורת אתך ברית... וחורנה אמר: אם שימרת... - את מקבל שכר...". ובמדרשי האגדה: "רבי יוחנן אמר: אם קיימת... אתה מקבל שכר... ורבי יהודה ברבי שמעון / בר סימון אמר: אם קיימת... כרתי איתך ברית...". ב בבלי גיטין ס,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים / תורה שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד,כז).

רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כתוב: "וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים ט,י) - על שני הלוחות שנתן ה' למשה היו כתובים עשרת הדברים שדיבר ה' עם העם ביום שהקהילם משה במעמד הר סיני, ויש לדרוש: 'עליהם' - "וַעֲלֵיהֶם" – האות וי"ו החיבור יתירה , 'כל' - "כְּכָל" – האות כ"ף ההשוואה יתירה , 'דברים' - "הַדְּבָרִים" – האות ה"א היידוע יתירה, שכן הכתוב היה יכול לומר: 'עליהם כל דברים', - מקרא – התורה , משנה, תלמוד ואגדה (במקבילה בחגיגה: 'הלכות ואגדות'. 'הלכות' הן משניות, ולכן אין לומר 'הלכות' לאחר שאמרו 'משנה', ויש לגרוס בחגיגה כמו כאן ובמקבילה במגילה. גם בירושלמי בבא קמא ד,ג: 'מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות', אבל בכתב יד ספרדי שם: 'מקרא ומשנה תלמוד ואגדה') , ו אפילו מה שתלמיד וותיק (חריף ומפולפל) עתיד להורות – לומר ולחדש מדעתו, לפני רבו (הלשון במדרשי האגדה 'לומר לפני רבו' נכון יותר מהלשון בירושלמי 'להורות לפני רבו', שכן אין לתלמיד להורות לפני רבו) , כבר נאמרו למשה בסיני (בכתב יד רומי: 'מסיני') – דורש מהאותיות היתירות, שכל ענפי התורה שבעל פה ניתנו למשה בסיני, וכל מה שהחכם והתלמיד מלמדים ומחדשים הוא מעין מה שמשה לימד וחידש מפי ה' . ויש להציע פסוק כמקור לקביעה: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני? (במקבילה במגילה: 'הדא הוא דכתיב:') - "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר : רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא" (קוהלת א,י) – לפעמים קורה, שעל איזה דבר יאמר האומר: ראה, דבר זה הוא חדש , משיבו חבירו ואומר לו: "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ " (שם) – אבל באמת דבר זה כבר היה בימים הקדומים שהיו לפנינו. מכאן שאף דבר תורה שנתחדש, כבר היה בידי משה בסיני . עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה. ב שמות רבה (שנאן) י,א נאמר: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם" (דברים ט,י) - אמר רבי יהושע בן לוי: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל הדברים' - "ככל הדברים", 'המצווה' - "כל המצווה" - מקרא, משנה, הלכה, תלמוד, תוספות והגדות, ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לומר בפני רבו, כולם ניתנו הלכה למשה מסיני, שנאמר: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא; כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קוהלת א,י). וב ויקרא רבה כב,א נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל' - "ככל", 'דברים' - "הדברים" (דברים ט,י), 'המצווה' - "כל המצווה" - מקרא, משנה, תלמוד, תוספות והגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר / לחדש לפני רבו, כולם נאמרו למשה מסיני. מה טעמא? "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים" (קוהלת א,י). וב קוהלת רבה פרשה א פסוק י נאמר: כתיב: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים" (דברים ט,י) - אמר רבי יהושע בן לוי: 'עליהם' - "ועליהם", 'כל' - "ככל", 'דברים' - "הדברים", 'המצווה' - "כל המצווה" / 'מצווה' - "המצווה", ללמדך, מקרא, משנה, הלכות, תוספות ואגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות, כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני. מניין? ממה שכתוב: "יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא", והרי חבירו מוכיח עליו: "כבר היה לעולמים". ב בבלי מגילה יט,ב אמרו: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "וייתן ה' אליי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם בהר" (דברים ט,י)? - מלמד שהראה הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים (שעתידים לדקדק ולעיין בתורה) ומה שסופרים עתידים לחדש. וב בבלי ברכות ה,א אמרו: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד,יב)? - "לוחות" - אלו עשרת הדיברות (שנכתבו בלוחות), "והתורה" - זה מקרא, "והמצווה" - זו משנה, "אשר כתבתי" - אלו נביאים וכתובים (שנכתבו בהשראה אלוהית), "להורותם" - זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני. במדרשי האגדה, שלא כבירושלמי, דורשים גם ייתור במילה "המצווה". נראה שהכוונה למילה "המצווה" שבשמות כד,יב, שכן הכתוב בשמות כד,יב דומה בתוכנו לכתוב בדברים ט,י, ואף הוא נדרש בבבלי ברכות בדומה לנדרש במדרשים ובירושלמי מהייתורים במילים שבדברים ט,י. • • •

ממה למדים הלכה? כאן המשך המקבילה בירושלמי חגיגה א,ח. רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) : אין למידין (במקבילה: 'מורין') – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, לא מן ההלכות (המשניות) ולא מן ההגדות – מדברי הלכה שבמדרשי האגדה, ולא מן התוספות (ברייתות שהן תוספות למשנה) אלא מן התלמוד – שאין סומכים הלכה למעשה אלא על דברי האמוראים שבתלמוד . ומציעים קושיה מברייתא על הדעה האמורה לפני כן: תני (במקבילה: 'והא תנא', וכן צריך לומר כאן: ' והא תני ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1428; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 54)) – והרי שונה רבי חלפתא בן שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : היא שני מיני חיטין, היא שני מיני שעורין – שני מיני שעורים דינם כשני מיני חיטים ששנינו במשנה פאה ב,ה, שהזורע את שדהו שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת לשני המינים, ואם עשאן שתי גרנות - נותן פאה לכל מין ! – הרי דינם של שני מיני שעורים לא נאמר בהלכה למשה מסיני, ולכן ודאי שדינם נלמד מדינם של שני מיני חיטים. מכאן שלמדים הלכה מן המשניות, שלא כדברי רבי זעירא בשם שמואל! ודוחים את הקושיה: אמר רבי זעירא: כך היתה הלכה (דין) בידם ושכחוה: היא שני מיני חטים, היא שני מיני שעורים – ההלכה למשה מסיני היתה ששני מיני שעורים דינם כשני מיני חיטים, אלא ששכחו שההלכה הזו מדברת גם בשעורים, ולכן לא נזכרו שעורים במשנה, ובא רבי חלפתא בר שאול והוסיף שעורים בברייתא . ומציעים קושיה נוספת ממשנה: והתנינן: – והרי שנינו (משנה פאה ג,ג): המחליק בצלין לחין לשוק – העוקר את הבצלים הלחים למוכרם בשוק מיד, ומקיים יבישין לגורן – משאיר בקרקע את הבצלים היבשים לעשות מהם גורן לשומרם, נותן פאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן - כל גידול הוא שדה לעצמו לעניין פאה, כדין מי שזרע שדהו שני מינים, שהוא נותן פאה לכל אחד ! ויש להציע תמיהה על ההנחה הקודמת כדי לשלול אותה: אית לך מימר: – יש לך לומר: (האם אתה יכול לומר:) שוק וגורן - כך היתה הלכה (דין) בידן ושכחוה?! (בתמיהה) – הרי אין לומר, שההלכה למשה מסיני היתה ששוק וגורן דינם כשני מיני חיטים וגם אותה שכחו, שהרי אין כל דמיון ממשי לשניהם, אלא ודאי שדינם של שוק וגורן נלמד בסברה מהדין בשני מיני חיטים. לכן אי אפשר לדחות את הקושיה מהברייתא ששונה רבי חלפתא בר שאול כפי שהוצע לפני כן על ידי רבי זעירא. - דברי רבי זעירא בשם שמואל שאין למדים הלכה מן המשניות נשארים בקושיה ללא תירוץ. אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד ב ירושלמי הוריות ג,ח סיפרו: רבי אבא בר כהנא אזל לחד אתר. אשכח רבי לוי יתיב דרש: "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו כי איש נוכרי יאכלנו". "עושר" - זה המקרא, "נכסים" - אילו הלכות (משנה), "וכבוד" - זה התוספת, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - אילו משניות (ברייתות) גדולות, כגון משנתו של רבי חונה (צריך לומר: חייה), משנתו של רבי הושעיה ומשנתו של בר קפרא, "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו" - זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטמא ולא מטהר, "כי איש נוכרי יאכלנו" - זה בעל התלמוד. - קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה, אמר: זכיתה מימרינה מיקיים, תזכי מימרינה מיתיב (זכית לאומרו מעומד, תזכה לאומרו מיושב אחרי מינויך לזקן. - זקן דורש מיושב, לעומת צעיר שדורש מעומד. רבי לוי היה בעת המאורע אדם צעיר, ועל כך מעיד בבירור תוכן הברכה שבירכו רבי אבא בר כהנא. הסופר של הירושלמי כתב בטעות 'יתיב דרש', כי כך בדרך כלל כתוב על החכמים הדורשים בקהל. גם קוהלת רבה גורס 'יתיב דריש', אבל קוהלת זוטא גורס 'קאים דריש' ("עיון משווה במדרשי קהלת", "סידרא" כב, עמוד 162)). וב קוהלת רבה ו [ב] נאמר: רבי אבא בר כהנא עאל לכנישתא ושמע קליה דרבי לוי יתיב דריש הדין פסוקא: "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר" - זה בעל מקרא, "ונכסים" - זה בעל משנה, "וכבוד" - זה בעל תוספתא, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה" - אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי עקיבא (הוספה זו שלפנינו שגויה ותמוהה!) ומשנתו של רבי חייא ושל רבי הושעיה ושל בר קפרא, "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו" - (יש כאן השמטה של 'בעל אגדה' שצריך להשלימה על פי הירושלמי) שאסור להורות מהם, "כי איש נוכרי יאכלנו" - זה בעל תלמוד שמטמא ומטהר אוסר ומתיר. עמד רבי אבא בר כהנא ונשקו על ראשו, אמר לו: אילו לא עליתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה - דיי.

רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 288)) אמר בשם שמואל: אין למידין – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, מן ההורייה (ההוראה) – מהלכה שחכם מורה, משום שאין יודעים מה היה הטעם להוראה זו . הכל מודין – כל החכמים, אף מי שנחלקו על שמואל בעניין לימוד מן ההורייה, מסכימים ואינם חולקים, שאין למידין – הלכה על פי השוואת דבר לדבר, מן המעשה – ממעשה שחכם עושה, משום שאין יודעים מה היה הטעם למעשה זה . אמר ליה – אמר לו (שאל את רבי חנניה) רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : האם הדא דתימר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר שאין חכם לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה), - בההוא דלא סבר – באותו (חכם) שאינו סובר (שאינו סָבוֹר, שאינו בעל סברה) ; ברם בהוא דההוא סבר (צריך לומר: 'ברם בהוא דסבר' / 'ברם בההוא דסבר') – אבל באותו (חכם) שסובר (שהוא סָבוֹר, שהוא בעל סברה), - עבד – עושה (הוא לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה, שיש לו רשות לדמות דבר לדבר, לחדש ולהבין מדעתו להוציא הלכה מן ההוראה או מן המעשה, משום שהוא מבין את הטעם להוראה זו או למעשה זה ולא יטעה) ? אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי חנניה לרבי מנא): בין סבר – בין סובר (שהוא בעל סברה, שהוא סבורא), בין לא סבר – [ו]בין לא סובר (שאינו בעל סברה, שאינו סבורא), - בהוא דפליגא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' דפליג ') – באותו (חכם) שחלוק (במקרה שבו מורה ההוראה או עושה המעשה חולק בהוראתו ובמעשהו על חכם אחר, אין לומדים ממנו) ; ברם בהוא דלא פליג – אבל באותו (חכם) שלא חלוק (במקרה שאין מחלוקת בדבר) , בין סבר – בין סובר (שהוא בעל סברה, שהוא סבורא), בין לא סבר – [ו]בין לא סובר (שאינו בעל סברה, שאינו סבורא), (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: ' - עבד ' – עושה (הוא לומד ממורה ההוראה או מעושה המעשה. - הנושא במאמר 'בין סבר בין לא סבר' מתייחס ללומד, ואילו הנושא ב'בהוא דפליג / דלא פליג' מתייחס למלמד ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1544, הערה 22))) . עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה. נראה שתחילתה של המקבילה: המימרה "רבי זעורה בשם רבי יוחנן: אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר", וסופה של המקבילה: מן המימרה "רבי זעורה בשם שמואל: אין מורין לא מן ההלכות... אלא מן התלמוד" ואילך - מקורם בירושלמי פאה. המימרה של רבי זעורה בשם רבי יוחנן מתייחסת להלכה במשנה בפאה בעניין הזורע שני מיני חיטים, ועל המימרה של רבי זעורה בשם שמואל הקשו מההלכה בעניין הזורע שני מיני חיטים ושני מיני שעורים, ובעקבות המימרה של רבי זעורה בשם שמואל הובאה מימרה דומה של רבי חנניה בשם שמואל. נראה שאמצעה של המקבילה: המאמרים בעניין הדברים שבכתב שהם מיעוטה של התורה והדברים שבעל פה שהם רובה של התורה - מקורו בירושלמי חגיגה. מאמרים אלה מתקשרים למשנה בחגיגה על ההלכות שיש להן מקרא ממועט והלכות מרובות. חלקי המקבילה שמקורם בפאה הועתקו לחגיגה וחלקי המקבילה שמקורם בחגיגה הועתקו לפאה, כיוון שבכולם נזכרו הלכות בכלל והלכות ודברים שנאמרו למשה בסיני. ב בבלי בבא בתרא קל,ב אמרו: תנו רבנן: אין למדים הלכה לא מפי תלמוד (מהלכה שחכם מורה בבית המדרש) ולא מפי מעשה (ממעשה שחכם עושה), עד שיאמרו לו (לשואל) "הלכה למעשה". שאל ואמרו לו "הלכה למעשה" - ילך ויעשה (כמו שהורו לו). בבבלי: אין למדים מפי תלמוד. ובירושלמי: אין למדים מן ההורייה. ונראה שהיא היא. • • •