אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה ב:א

משנה המשנה מונה דברים המפסיקים את השדה ועושים אותה כשתי שדות לעניין פאה. ואֵילּוּ מפסיקין לפיאה – הדברים הנמנים להלן מפסיקים את השדה לעניין פאה שתהיה חשובה כשתי שדות, וחייבים לתת פאה מכל אחת מהן, לפי שאין נותנים פאה משדה על חברתה : הנחל (ערוץ, גיא) , והשלולית – תעלה המושכת מים , ודרך היחיד – הרחבה ארבע אמות (משנה בבא בתרא ו,ז) , ודרך הרבים – הרחבה שש עשרה אמה (שם) , ושביל (דרך צרה) היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים – שהולכים בו בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ('ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע...' - כך הנוסח בקטע גניזה אחד של המשנה ובכתבי היד של התוספתא פאה א,ח ובכתב יד אחד של ספרא קדושים פרשה א. ולפי זה, "הקבוע" מוסב על שביל הרבים, כמו שמוכח מסוגיית הירושלמי, עיין להלן. אבל הנוסח בשלושה כתבי היד העיקריים ובקטע גניזה אחד של המשנה ובחמישה כתבי יד של ספרא קדושים: 'ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע...') , והבּוּר – שדה בור, שאינה חרושה במשך שנה , והניר – שדה חרושה, שאינה זרועה במשך שנה , וזרע אחר – שנזרע בתוך השדה, כגון שיבולת שועל שנזרעה בתוך שדה שעורים, שאינם כלאיים (כלאיים א,א) . הקוצר לשחת – הקוצר בתוך השדה תבואה שלא נגמר בישולה לצורך מספוא, לאכילת בהמה, מפסיק – מקום השחת את השדה, וחשובה היא כשתי שדות ; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרש – את מקום השחת . • • •

תלמוד במשנה שנינו: "ואֵילּוּ מפסיקין לפיאה" כול'. אין נותנים פאה משדה על חברתה מניין למדים שאין נותנים פאה משדה על חברתה? - שנאמר: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר " (ויקרא יט,ט) – כשאתם קוצרים את התבואה, אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום , ויש ללמוד מן המילה "שדך": ובלבד שלא יוציא משדה לחבירתה – כיוון שכתוב "שדך" בלשון יחיד ולא כתוב "שדותיך" בלשון רבים, הרי שחובת הפאה מוטלת על כל שדה ושדה, ולכן אדם חייב לתת פאה מכל שדה ושדה לעצמה, ואסור לתת פאה משדה על חברתה . ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: "שדך" - לחייב על כל שדה ושדה.

וקובעים: ואינו מחובר (אינו מחוור, בחילוף בי"ת/וי"ו - אינו ברור. - בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי חכמים שמצאו לו סמך בכתוב) – הדברים שנשנו במשנה פאה ב,א-ב המפסיקים את השדה ועושים אותה כשתי שדות לעניין פאה אינם מפסיקים מדבר תורה אלא מדברי חכמים שמצאו להם סמך בכתוב . ויש להוכיח את הקביעה באמצעות הצעת אפשרות מנוגדת שנדחית: ( ו ) אִין תימר: – אם תאמר: מחובר הוא – הדברים המפסיקים את השדה לעניין פאה מפסיקים מדבר תורה, שלמדו אותם מן הכתוב, - יש לדחות את האפשרות שהוצעה מפני שהיא בלתי אפשרית מבחינה הלכתית: אפילו שדה האילן – שדה שגדלים בו עצי פרי, מפסיק – היה הדין צריך להיות שהדברים המפסיקים את השדה לעניין פאה מפסיקים גם בשדה אילן , דתנינן (צריך לומר: ' ותנינן ') תמן (בכתב יד רומי אין המילה 'תמן') : – ו(אולם) שנינו שם (משנה פאה ב,ג): הכל – כל אלו שנשנו במשנה פאה ב,א-ב שמפסיקים לפאה, מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן – בשדה אילן שחייבת בפאה (משנה לעיל א,ה) אין אלו מפסיקים, ואינו נותן אלא פאה אחת, אלא גדר – אלא אם כן יש גדר המבדילה בין האילנות ! – הרי שהדברים המפסיקים לעניין פאה אינם מפסיקים מדבר תורה. ומציעים בעיה: הא גדר (יש לצרף 'הא' זו למילה 'גדר' שאחריה, כלומר 'הגדר') מחובר ואינו מחובר? – הגדר מחוור או אינו מחוור? (האם הגדר שמפסיקה גם בשדה אילן מפסיקה מן התורה או לא?) . - ומציעים קושיה על הצד הראשון של הבעיה: אין תימר: – אם תאמר: מחובר – הגדר מפסיקה מן התורה, - אפילו שֵׂעָר כותש – שראשי הענפים של האילנות מתערבים זה בזה על גבי הגדר, (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'לא' ואין לגרוס אותה) מפסיק – היה הדין צריך להיות שהגדר מפסיקה גם אם היה שער כותש , דתנינן (צריך לומר: ' ותנינן ') : – ו(אולם) שנינו (משנה פאה ב,ג): אם היה שער כותש - אינו מפסיק – הגדר , אלא נותן פיאה – אחת, לכל – לכל שדה האילן . ויש להציע היסק מן האמור לפני כן: הדא אמרה – זאת אומרת, שאינו מחובר! – הרי שהגדר שמפסיקה גם בשדה אילן אינה מפסיקה מדבר תורה. - ומציעים קושיה על הצד השני של הבעיה: אין תימר: – אם תאמר: מחובר הוא (צריך לומר: ' אינו מחובר ') – הגדר אינה מפסיקה מן התורה אלא מדברי חכמים, - אפילו מצד אחד מפסיק (צריך לומר: ' לא מפסיק') – היה הדין צריך להיות שהגדר אינה מפסיקה גם אם היה שער כותש רק מצד אחד, שראשי הענפים של האילנות מצד אחד עוברים על גבי הגדר , דתני (צריך לומר: ' ותני ') : – ו(אולם) שונה [התנא]: אם היה שער כותש מיכן ומיכן – משני צדדים, - אינו מפסיק – הגדר . ויש להציע דיוק: הא – אבל מצד אחד – אם היה שער כותש רק מצד אחד, - מפסיק – הגדר ! – הרי שהגדר שמפסיקה גם בשדה אילן אינה מפסיקה מדברי חכמים. - ולא נפשטה הבעיה (כך מגיה ומפרש את הקטע "הא גדר..." ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 337, הערה 24. מקצת ההגהות הן כמו שהגיה רא"מ לונץ) לפעמים נראה ש'דתני' / 'דתנינן' הוא שיבוש במקום 'ותני' / 'ותנינן', כמו כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 143 והערה 153). • • •

הפסק מצר וחצובות בפאה רבי יוסי (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בר חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) : הפריש פיאה משדה לחבירתה - לא קדשה – מה שנתן על חברתה אין לו דין פאה להיפטר מן המעשרות .

ומציעים שאלה: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יסא (רבי אסי) : נתכוון לזכות מן המֶיצֶר (הגבול) ? – אם התכוון לצאת ידי חובת פאה של שתי שדות הגובלות זו בזו ומצר ביניהן, בכך שנתן פאה משדה אחת על חברתה, מה הדין? האם מה שנתן על חברתה יש לו דין פאה, כי אין המצר מפסיק לעניין פאה, או שמא אין לו דין פאה, כי המצר מפסיק לעניין פאה? ושרע מינֵּהּ – והשתמט (רבי יסא) ממנו (מרבי זעירא השואל, ולא השיב לו, שהיה רבי יסא מסופק בדבר. - למשפטים אלה מקבילה בירושלמי קידושין א,ה ובבא בתרא ג,א, אלא ששם מדובר בקניין שדות בנכסי הגר) . ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: מחלפה שיטתיה דרבי יסא! – מוחלפת שיטתו של רבי יסא! ומפרטים את תוכן הסתירה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה פאה ג,ב): מודים חכמים לרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) בזורע שֶׁבֶת (צמח תבלין) או חרדל (צמח בעל פרחים צהובים הגדל בעיקר בר, שהשתמשו בראשי גבעוליו ובעליו כתבלין בבישול ובכבישה. - צריך לומר: 'שבת ו חרדל', כמו בכתב יד אחד של המשנה) בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד . ומציעים פירוש למשנה: (ב)[כ]יני מתניתא: – כך היא המשנה (כך הוא פירושה): שבת בשלשה מקומות, או חרדל בשלשה מקומות – ו' החיבור של 'שבת ו חרדל' היא ו' מחלקת ומובנה: או. ואין פירוש המשנה: שבת וחרדל יחד בשלושה מקומות, לפי שהם כלאיים זה בזה . ומביאים מחלוקת אמוראים בטעם הדבר שחכמים מודים לרבי עקיבה: שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: מפני שאין הראשון שבהן ממתין – בהגעתו להבשלתו, לאחרון שבהן – שהנזרע ראשון מבשיל ראשון, והנזרע אחרון מבשיל אחרון, וראשון ראשון שמגיע להבשלתו נלקט, שכיוון שאין הלקיטה כאחת, לכן כל אחד חשוב כשדה בפני עצמה (דבר שאין לקיטתו כאחת פטור מפאה רק אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו הוא מתקלקל, כגון תאנים, אבל לא אם הוא דבר שאם אין לוקטים ראשון ראשון שמגיע להבשלתו אינו מתקלקל ואפשר ללוקטו כאחת, כגון שבת וחרדל (הגר"א)) . רבי יסא אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : מפני שדרכן ליזרע (להיזרע) ערוגות ערוגות – הדרך לזרוע אותם בכמה ערוגות בשדה, ואין דרכם להיזרע שדה אחת, ולכן כל ערוגה נחשבת כשדה בפני עצמה (הרי שרבי יסא סבור שערוגות בשדה נחשבות כשדות בפני עצמן לעניין פאה. - המשפט 'כיני מתניתא' ומאמרי שמואל ורבי יסא בשם רבי יוחנן מקורם בירושלמי להלן על המשנה שם. המשפט 'כיני מתניתא' ומאמר שמואל הועתקו משם לכאן אגב מאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן הנצרך להצעת הסתירה) . וכא הוא אמר אכן?! – וכאן הוא אומר כך (במצר בשדה רבי יסא מסופק האם הוא מפסיק לעניין פאה ושני חלקי השדה שמשני עבריו נחשבים כשדות בפני עצמן או לא)?! (במספר מקומות 'מחלפא שיטתיה דרבי פלוני' מקשה מדברי חכם מסוים על מה שהביא בשם חכם אחר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 424)) ומתרצים את הסתירה: פשיטא ליה – פשוט לו (לרבי יסא), שהוא מפסיק – שמצר מפסיק לעניין פאה, ולכתחילה אין נותנים פאה משדה אחת על חברתה שיש מצר ביניהן . לא צירכה (ו)[ד]לא (צריך לומר: 'לא צורכה דלא') – אין צורך [בלימוד] אלא (כלומר, אין הספק אלא) קידשה (בכתב יד רומי כאן ולהלן: 'קדשה') משום פיאה אי – או לא קידשה – רבי יסא אינו מסופק אלא בדיעבד אם נתן פאה משדה אחת על חברתה שיש מצר ביניהן, האם מה שנתן על חברתה יש לו דין פאה או שאין לו דין פאה . ומציעים ברייתא המיוחסת לאמורא: תני – שונה רבי אושעיא (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) : הפריש פיאה משדה לחברתה - לא קידשה – מה שנתן על חברתה אין לו דין פאה . ושמע (צריך לומר: 'ושמ ט ') מימר – והשמיט לומר, אפילו מיצר – רבי אושעיא לא אמר שאפילו נתן פאה משדה אחת על חברתה שיש מצר ביניהן - לא קדשה, ומה שנתן על חברתה אין לו דין פאה. מכאן שבדיעבד יש לו דין פאה . לשון הגמרא כאן: "ושמע מימר אפילו מיצר". ופירשו המפרשים: שְׁמַע מינה. אבל פירוש זה לא ייתכן, שכן לא שנה רבי אושעיא אלא "הפריש פיאה משדה לחברתה" כדברי רבי יוסי בשם רבי יוסי בר חנינא לעיל. וכשם שעל אותה מימרה שאלו מה הדין ב"נתכוון לזכות מן המיצר" ועלתה בתיקו, כך יש לומר גם כאן. לכן הגהתי "ושמט" תחת "ושמע". כלומר, שלא שנה רבי אושעיא הפריש פיאה משדה לחברתה ואפילו מן המיצר לא קידשה. ומכאן פושט התלמוד שהמפריש פאה מן המיצר קדשה. ועדיין קשה, שהיה להם לפשוט כך מלשונו הזהה של רבי יוסי בר חנינא. ושמא למדו לפשוט כך מהקשר הדברים במשנת רבי אושעיא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 601, הערה 1366).

רבי יוסי בן חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: הצובות (כך גם בכתב יד רומי. ומגיה הגיה במסירה שלפנינו 'חצובות'. צובות = חצובות. בירושלמי שביעית א,ב ועירובין ה,ג יש הביטוי 'בעשויים צובה' = חצובה) מפסיקין לפיאה – צמחי החצב (במשנה כלאיים א,ח: החצוב), ששותלים אותם כדי לסמן תחומים בין שדות, מפסיקים את השדה לעניין פאה שתהיה חשובה כשתי שדות, וחייבים לתת פאה מכל אחת מהן . ומציעים שאלה: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מסתפק) : בהן חלק יהושע את הארץ? – האם יהושע, כשחילק את הארץ לשבטים, קבע את תחומי נחלות השבטים בצמחי החצב? ומשיבים בהצעת מסורת: אתא – בא רבי חנינא (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) [ואמר] בשם רב חסדא: בהן תיחם יהושע את הארץ – לפי מסורת זו, רב חסדא עצמו אמר שיהושע קבע את תחומי נחלות השבטים בצמחי החצב ("חלק" ו"תיחם" הן מילים נרדפות) . לכאורה, קשה להבין את 'אתא' כאן, שהרי אין כל חוסר ודאות לפני המונח. ואולי אפשר ש'בעי' בדברי רב חסדא אינו נרדף ל'אמר', אלא הוא מתפרש במובן 'הציע', כך שאין כאן קביעה החלטית לגמרי. ושמא אפשר לפרש, שמכיוון שדברי רב חסדא בתחילת הסוגיה נמסרו בסתם, ולא נאמר מי מסרם, ציין התלמוד מסורת בעלת ייחוס ידוע ומבורר כדי לאשר את דייקנות המסירה. ואומנם, המסורת החדשה שונה במקצת מדברי רב חסדא כפי שהוצעו בתחילת הסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי" (עבודה), עמוד 183 והערה 1). ב בבלי בבא בתרא נה,א אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המצר (שבין שדות) והחצב (ששותלים כסימן לגבול בין שדה לשדה) מפסיקים בנכסי הגר (שאם קנה בחזקה קרקע הגר שמת בלי יורשים, שהיא הפקר, הרי הוא קונה אותה עד המצר או עד החצב בלבד), אבל לעניין פאה וטומאה - לא (אין אלה מפסיקים, אלא הכול נחשב כשדה אחד, שכיוון שאין זה גבול טבעי, אין מתחשבים בו בדבר שהוא מן התורה כפאה וטומאה). - כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו לפאה וטומאה (מפסיקים הם). פאה - מאי היא? דתנן: ואלו מפסיקים לפאה... וב בבלי בבא בתרא נו,א אמרו: יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרבי אסי, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יוסי בר חנינא: חצובא (החצב) מפסיק בנכסי הגר (אם יש שורה של חצבים באמצע - היא מפסיקה, וכל חלק נחשב לשדה לעצמו). - מאי חצובא? - אמר רב יהודה אמר רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. לפי הבבלי, לרבי אסי מצר אינו מפסיק לפאה. ולפי הירושלמי, לרבי אסי מצר מפסיק לפאה. ב פסיקתא דרב כהנא יח,ו; ב פסיקתא רבתי לב וב מדרש תהילים פז,ג נאמר: אמר רבי בנימן בן לוי: ...בעולם הזה ישראל מתחמים (מציינים תחום שדותיהם) באבנים ובחצובות, אבל לעתיד לבוא הם מתחמים באבנים טובות ומרגליות, הדא היא דכתיב: "וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיהו נד,יב). • • •

אלו מפסיקים לפאה במשנה שנינו: "ואילו מפסיקין לפיאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר". שלולית - כל שהיא מושכת – תעלה המזרימה מים תמיד, בימות הגשמים ובימות החמה, מפסיקה את השדה לפאה. אבל תעלה המזרימה מים בימות הגשמים ופוסקת בימות החמה אינה מפסיקה את השדה . נחל - אף על פי שאינו מושך – אף על פי שאינו מזרים מים תמיד אלא רק בימות הגשמים, מפסיק את השדה לפאה. טעם ההבדל בין שלולית ונחל הוא, שנחל רחב יותר משלולית . ב בבלי בבא קמא סא,א אמרו: תנן התם: ואלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית... - מאי שלולית? - אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי הגשמים שוללים (נאספים וזורמים) שם. רב ביבי אמר רבי יוחנן: אמת המים (תעלת השקייה) שמחלקת שלל לאגפיה (מוציאים ממנה מים לכל צד לשדות הסמוכים). בבבלי נחלקו אמוראים בפירוש המילה שלולית. דברי הירושלמי כאן בעניין שלולית, שזורמים בה מים תמיד, מתאימים לפירוש של רבי יוחנן בבבלי, ששלולית היא תעלה שזורמים בה מים תמיד, ולא מקום שזורמים בו מי גשמים.

ומקשים: מכיון (הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות 'נתכוון' ומגיה תיקן 'מכיון') דתנינן – מכיוון ששנינו, דרך היחיד, ודרך הרבים מה צורכה? – מה צורך? (מה צורך לומר מה ששנתה המשנה "דרך הרבים"? אם דרך היחיד מפסיקה את השדה, כל שכן דרך הרבים מפסיקה את השדה!) ומתרצים את הקושיה: א(נ)[ת]א מימר לך – בא לומר לך , אפילו דרך הרבים אינו מפסי(ד)[ק] (תוקן כמו בכתב יד רומי) לאילן אלא גדר – המשנה באה לחדש, שכששנינו במשנה להלן ב,ג שהכול מפסיק בשדה זרעים בלבד אבל אינו מפסיק בשדה אילן, אפילו דרך הרבים אינה מפסיקה בשדה אילן, ורק גדר מפסיקה בשדה אילן, ולכן מה ששנתה המשנה "דרך הרבים" נחוץ ואינו מיותר . ומקשים: מכיון דתנינן שביל היחיד, שביל הרבים מה צורכא? (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'מה צורכה' לעיל עד 'מה צורכא' כאן, ומגיה השלים) – מה צורך? (מה צורך לומר מה ששנתה המשנה "שביל הרבים"? אם שביל היחיד מפסיק את השדה, כל שכן שביל הרבים מפסיק את השדה!) ומתרצים את הקושיה: להוציא (למעט) את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים – המשנה באה לחדש, ששביל הרבים מפסיק את השדה לפאה רק אם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים, שהולכים בו אפילו בימות הגשמים בזמן שהשדות זרועות, אבל אם הוא קבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים - אינו מפסיק את השדה, ולכן מה ששנתה המשנה "שביל הרבים" נחוץ ואינו מיותר .

רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: בּוּר וניר - בית רובע – בור או ניר מפסיקים את השדה לפאה אם שיעורם הוא מקום זריעת רבע הקב, שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב , וזרע אח(ד)[ר] - אפילו כל שהוא – זרע אחר מפסיק את השדה לפאה אף אם שיעורו משהו (נראה שהכוונה ששיעור רוחבו הוא משהו, אבל אורכו הוא על פני כל השדה, וכמו שיש לפרש בדעת רבי יוחנן) . רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: בור וניר וזרע אחר - בשלשה (בכתב יד רומי: 'כשלשה') תלמים של פתיח – בור או ניר או זרע אחר מפסיקים את השדה לפאה אם שיעורם הוא כרוחב שלושה תלמים רחבים שעושים בחרישה ראשונה כדי לפתוח את האדמה (שיעורם של תלמים אלה הוא כשתי אמות רוחב (ירושלמי כלאיים ב,ו), ואורכם לעניין פאה הוא על פני כל השדה (רא"ש למשנתנו). - נראה שרבי יוחנן אמר כך על פי התוספתא פאה א,ח המונה דברים המפסיקים את השדה ומוסיפה על משנתנו שלושה תלמים של פתיח) . חריש פתיח הוא החריש הראשון הנעשה לאחר קציר תבואות החורף, שעה שהקרקע יבישה ומהודקת, ואין המחרשה חודרת בה עמוק והופכת אותה כראוי. בחריש זה נבקעים בין הרגבים הקשים חריצים, במרחק קבוע זה מזה, במטרה לפתוח את הקרקע ולהכשירה לקליטת הגשם הראשון. שלא כתלמי החריש האחרים, תלמים של פתיח מרוחקים זה מזה, ושלושה מהם רוחבם כשתי אמות ("כלאי זרעים והרכבה", עמוד 236). ושואלים: מה?! ופליג?! (וי"ו עומדת כנגד 'הוא') – הוא חלוק?! (האם רבי יוחנן חולק על רב? האם הדעות של שני האמוראים בזרע אחר הנראות כחלוקות הן באמת חלוקות?) ומשיבים בהצעת הבחנה בין הדעות החלוקות לכאורה: מה דמר – מה שאומר רב - בחיוב פיאה – במקרה שנזרע בתוך השדה זרע אחר שהוא חייב בפאה , ומה דמר – ומה שאומר רבי יוחנן - בפטור פיאה – במקרה שנזרע בתוך השדה זרע אחר שהוא פטור מפאה. כיוון שדבר שיש עליו חיוב פאה מפסיק יותר מדבר שהוא פטור מפאה, לכן רב המדבר בזרע אחר שהוא חייב בפאה אומר שהוא מפסיק את השדה אפילו כל שהוא, ורבי יוחנן המדבר בזרע אחר שהוא פטור מפאה אומר שהוא מפסיק את השדה רק בשלושה תלמים של פתיח. הרי שאין מחלוקת בין שני האמוראים . ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: והתני: – והרי [התנא] שונה: בור וניר חייבין בפיאה (נראה שיש חיסרון בברייתא זו, וצריך לומר: 'בור וניר וזרע אחר החייב בפיאה ') ! – בברייתא נמנו הדברים המפסיקים את השדה לפאה, והיא מוסיפה על משנתנו שזרע אחר מפסיק את השדה רק אם הוא חייב בפאה. הרי שלא ייתכן לומר שרבי יוחנן מדבר בזרע אחר שהוא פטור מפאה! (בור וניר אינם מקומות זרועים, ולא שייך לומר לגביהם "חייבין בפיאה") ומשיבים בהצעת הבחנה אחרת בין הדעות החלוקות לכאורה: מן (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) מה דאמר – מה שאומר רב - משדה (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' ב שדה') בינונית – במקרה שנזרע זרע אחר בתוך שדה ממוצעת באורכה וברוחבה, שאורכה ורוחבה שווים או קרובים להיות שווים . מן (אין לגרוס מילה זו, ואינה בכתב יד רומי) מה דאמר – מה שאומר רבי יוחנן - בחמשים על שתים – במקרה שנזרע זרע אחר בתוך שדה ארוכה וצרה, כגון שהיא חמישים אמות אורך על שתי אמות רוחב. בשדה שאורכה ורוחבה שווים, זרע אחר על פני כל השדה מפסיק אף אם שיעור רוחבו הוא משהו; אבל בשדה ארוכה וצרה, זרע אחר על פני רוחב כל השדה מפסיק רק אם שיעור רוחבו הוא שלושה תלמים של פתיח, שכיוון שהשדה צרה ברוחבה, צריך הפסק הניכר ברוחבו (במקרה זה שרוחב השדה אינו אלא שתי אמות, השיעור של זרע אחר הוא שתיים על שתיים). כך נמצא, שבשתי שדות השונות בצורתן אך שוות בשטחן, הזרע האחר שבשדה האחת והזרע האחר שבשדה השנייה קרובים להיות שווים בשטחם. ואין מחלוקת בין שני האמוראים . ב תוספתא פאה א,ח שנו: אלו מפסיקים לפיאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר, וקוצר לשחת, ושלושה תלמים של פתיח. • • •

הקוצר לשחת במשנה שנינו: "הקוצר לשחת מפסיק; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרש". מציעים קשר בין דברי שני תנאים: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי אלעזר (אמורא בדור השני) : רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – במשנה כאן, ורבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – במשנה מנחות המובאת להלן, שניהם אמרו דבר אחד – הלכו באותה שיטה . ומפרטים את הדעה המשותפת לשני התנאים: כמה דרבי מאיר אמר: – כמו שרבי מאיר אומר: הקוצר לשחת מפסיק – מקום השחת מפסיק את השדה לפאה , כן רבי יהודה אמר: – כך רבי יהודה אומר: הקוצר לשחת מפסיק. כמה דרבי יודה אמר: – כמו שרבי יהודה אומר: חיוב בפיאה מפסיק – דבר החייב בפאה מפסיק את השדה לפאה (יותר מדבר הפטור מפאה) , כן רבי מאיר א ( ו ) מר: – כך רבי מאיר אומר: חיוב בפיאה מפסיק – ולכן הקוצר לשחת מפסיק, כי קצירה זו מתחייבת בפאה בפני עצמה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'כמה' לעיל עד 'כמה' כאן, ומגיה השלים) (נראה שהניסוח של 'כמה דאמר... כן אמר...' אינו מדויק, וצריך לומר: 'כמה דרבי מאיר אמר: חיוב בפיאה מפסיק, כן רבי יהודה אומר: חיוב בפיאה מפסיק', שכן רבי מאיר אמר את דברו בהפסק בפאה אבל רבי יהודה לא אמר את דברו בהפסק בפאה אלא יש להסיק שהוא אמר כך מדברו במשנה מנחות, וכן הגיה רא"מ לונץ. - אפשר שהמשפט 'כמה דרבי מאיר אמר: הקוצר לשחת מפסיק, כן רבי יהודה אמר: הקוצר לשחת מפסיק', שאינו במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי, מיותר) – המקור לדעת רבי יהודה שחיוב בפאה מפסיק מובא להלן בסוגיה, והמקור לדעת רבי מאיר שחיוב בפאה מפסיק מובא מיד . ומציעים שאלה: והא (בכתב יד רומי: ' והן '. - 'הא' משמשת לעיתים תחת 'הן' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמה)) אשכחנן דרבי מאיר א ( ו ) מר: – והיכן מצאנו שרבי מאיר אומר: חייוב בפיאה מפסיק! – היכן מצאנו מקור לדעה זו? ומשיבים בהצעת ברייתא המשמשת מראה מקום לאמור לפני כן: כהדא דתני: – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: אכלה גוביי – אכלו חגבים מהתבואה בתוך השדה , קירסמוה נמלים – כרסמו מהתבואה בתוך השדה , שברתה הרוח או בהמה – שיברו מהתבואה בתוך השדה, - (פטורה) (מילה זו יתירה ואינה בברייתא המקבילה בתוספתא ובבבלי, והיא אשגרה מהמשנה פאה ב,ז) הכל מודין: אם חרש – את המקום שאכל גוביי או שקרסמו נמלים, - מפסיק – את השדה לפאה , אם לא חרש - אינו מפסיק. ויש לדון: מני – מי היא (של מי היא הברייתא (נראה שצריך לומר: ' מנו ' (=מָן הוא) - מי הוא התנא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1054, הערה 1484))) " הכל מודין " ? – מי החכם שמודה? (הלשון "הכל מודים" רומז לחכם מסוים החולק בדבר דומה אך כאן הוא מודה) לא רבי מאיר?! (בתמיהה) אמר: (אין לגרוס מילה זו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 123, הערה 1117)) מפני שהוא פטור פיאה – לפי שלא נקצרה על ידי הבעלים, לכן רבי מאיר מודה כאן שרק אם חרש - מפסיק, כיוון שדבר שהוא פטור מפאה אינו מפסיק (מפסיק פחות מדבר החייב בפאה) , אבל אם היה חייב – בפאה, - אפילו לא חרש מפסיק – רבי מאיר, הסובר שהקוצר לשחת - מפסיק אפילו בלא חרש, מודה כאן שרק אם חרש - מפסיק, שהרי אין כאן חיוב פאה כלל, ודבר הפטור מפאה אינו מפסיק. הרי שמצאנו שלדעת רבי מאיר דבר החייב בפאה מפסיק (יותר מדבר הפטור מפאה) . והיכן מצאנו שלדעת רבי יהודה דבר החייב בפאה מפסיק? - ומציעים משנה: כיי דתנינן תמן: – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מנחות י,ח): אמר רבי יודן (רבי יהודה) : אימתי – מותר לקצור תבואה לשחת ולהאכיל לבהמתו לפני העומר ? בזמן שהתחיל עד שלא הביא ה שליש – אם התחיל את קצירת התבואה קודם שגדלה שליש גידולה, לפי שקצירה קודם שגדלה שליש אינה חשובה קצירה (עד כאן המשנה) . אבל אם הביא ה שליש - אסור לקצור – אסור לקצור לשחת ולהאכיל לבהמתו לפני הקרבת מנחת העומר, לפי שקצירה לאחר שגדלה שליש חשובה קצירה . ויש להסיק מכאן: יקצור (בכתב יד רומי: 'וקוצר'. - ושמא צריך לומר: 'וקציר' או 'קצר' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רו, הערה 36)) – אם קוצר לשחת לאחר שהביאה שליש, - חייב בפיאה – לדעת רבי יהודה, לפי שקצירה לאחר שגדלה שליש חשובה קצירה , ודבר שהוא חיוב פיאה (בכתב יד רומי: 'חייב בפאה') - מפסיק – ולכן לדעת רבי יהודה, הקוצר לשחת לאחר שהביאה שליש - מפסיק אפילו בלא חרש, לפי שהוא חייב בפאה. אבל אם לא הביאה שליש, והיא עדיין פטורה מן הפאה - אינו מפסיק אלא אם כן חרש. הרי שמצאנו שאף לדעת רבי יהודה דבר החייב בפאה מפסיק (יותר מדבר הפטור מפאה) .

ומציעים שאלה: רבי זעירא בעי – שואל (מסתפק) : כמה דרבי יודה אמר: – כמו שרבי יהודה אומר: התחיל עד שלא הביאה שליש - ואפילו (צריך לומר: 'אפילו') הביאה שליש פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה – לדעת רבי יהודה, אם התחיל את קצירת התבואה קודם שהביאה שליש, מותר לקצור לשחת ולהאכיל לבהמתו אף לאחר שהביאה שליש, ופטור מפאה , כן רבי מאיר אמר: – כך רבי מאיר אומר: התחיל עד שלא הביאה שליש - ואפילו (צריך לומר: 'אפילו') הביאה שליש פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה? – האם גם בזה רבי מאיר ורבי יהודה אמרו דבר אחד כמו לעיל, או שמא בזה הם חלוקים? - אין משיבים לשאלה זו. ב תוספתא פאה א,ח שנו: אכלה חגב, אכלה גוביי, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה, הכל מודים שאם חרש - מפסיק, ואם לאו - אינו מפסיק. ב משנה מנחות י,ח שנינו: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה (קודם לעומר). אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהתחיל (לקצור לשחת) עד שלא הביאה שליש. רבי שמעון אומר: אף יקצור (לשחת) ויאכיל (לבהמה) אף משהביאה שליש. ב תוספתא מנחות י,לב שנו: קוצר לשחת, עד שלא הביא שליש - יתחיל, משהביא שליש - לא יתחיל, ואם התחיל (לקצור לשחת קודם שהביאה שליש) - יגמור (אף משהביאה שליש). עד שלא הביא שליש - פטור בלקט ובשכחה ובפיאה, משהביא שליש - חייב בלקט בשכחה ובפיאה. רבי שמעון אומר: אף משהביא שליש - פטור בלקט בשכחה ובפיאה וחייב במעשרות (שחיוב מעשרות בתבואה הוא משהביאה שליש גידולה). ב ספרא "אמור" פרשה י נאמר: "קצירה" - לא השחת. רבי יהודה אומר: אם התחיל עד שלא הביאה שליש - קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות (לאחר שהביאה שליש). רבי שמעון אומר: אף משהביאה שליש - קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות. ב בבלי מנחות עא,ב אמרו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה...". - תנן התם (משנה פאה ב,א): ואלו מפסיקים לפאה: ...קוצר לשחת - מפסיק; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו מפסיק אלא אם כן חרש. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי מאיר (הסבור בדין פאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ולכן היא מפסיקה לפאה) בשיטת רבי שמעון אמרה, דאמר (רבי שמעון במשנה במנחות): יקצור (לפני העומר) ויאכיל אף משהביאה שליש. קסבר: כל לשחת לאו קצירה היא. איתיביה רב אחא בר הונא לרבא: אכלה חגב, קירסמוה נמלים, שיברתה הרוח, הכול מודים, חרש - מפסיק, לא חרש - אינו מפסיק. "הכל מודים" מאן? רבי מאיר. אי אמרת בשלמא מתניתין (המשנה בפאה שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת בחרישה לדעת רבי מאיר) - בשלא הביאה שליש, ברייתא דחרש אין, לא חרש לא - בשהביאה שליש. אלא אי אמרת אידי ואידי (גם המשנה בפאה) בשהביאה שליש, השתא ומה התם דקצירה דאדם (שהקצירה נעשית על ידי אדם) - אמר רבי מאיר: לא שמה קצירה, הכא (בברייתא, שאין זה מעשה אדם אלא מעשה חגב או רוח) - לא כל שכן (שלדעת רבי מאיר אין זו קצירה, והרי זה הפסק אפילו לא חרש, שלא כדברי הברייתא שהכול מודים שאינו מפסיק אלא אם כן חרש)?! אלא רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר (רבי יהודה במשנה במנחות): אימתי (מותר לקצור לשחת לפני העומר)? בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש (שאין זו נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ואף רבי מאיר במשנה בפאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בשלא הביאה שליש, שאין הקצירה לשחת בשלא הביאה שליש נחשבת כתחילת קצירת כל השדה, ולכן היא מפסיקה לפאה). בבבלי: "רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה". ובירושלמי: "רבי מאיר ורבי יהודה אמרו דבר אחד". שיטות הבבלי והירושלמי הפוכות. לפי הבבלי, מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה בעניין קוצר לשחת היא בשלא הביאה שליש, והברייתא בעניין אכלה גוביי וקרסמוה נמלים היא בשהביאה שליש. ואילו לפי הירושלמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה בעניין קוצר לשחת היא בשהביאה שליש (דבר שהוא חייב בפאה), והברייתא בעניין אכלה גוביי וקרסמוה נמלים היא בשלא הביאה שליש (דבר שהוא פטור מפאה). • • •