אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה א:ה

משנה מירוח הכרי (ערימת גרגרי התבואה הצבורים בגורן) הוא שיטוח הכרי וסילוק פסולת התבן מעל פניו לאחר הדיש והזרייה. המירוח קובע את הכרי למעשרות ומאותה שעה אין להשתמש בתבואה אלא לאחר שמעשרים אותה. ברוב המקומות במשנה כיוונו במונח 'מעשרות' גם לתרומה. לעולם הוא נותן משֵׁם (הצורה העברית של הצורה הארמית 'משום') פיאה – מי שלא נתן פאה בשעת הקציר, רשאי להפריש פאה גם כשהתבואה כבר קצורה וצבורה בכרי, ופטור מן המעשרות – כדין פאה , עד שימרח – לפני שימרח את הכרי. אבל לאחר המירוח נגמרה מלאכת התבואה לעניין תרומה ומעשר, וכשהוא בא לתת ממנה פאה, הוא חייב להפריש ממנה תחילה תרומה ומעשר ("לעולם" פירושו לא רק מן המחובר אלא אף מן התלוש. ומן התלוש הוא נותן מן העומרים, ואם לא נתן מן העומרים - ייתן מן הגדיש, ואם לא נתן מן הגדיש - ייתן מן הכרי. ובכרי יש שני מצבים: לפני מירוח, ואחרי מירוח) . אגב המקרה הראשון, המשנה מביאה בהמשך מקרים נוספים שפטורים מן המעשרות עד שימרח. מקרים אלה אינם קשורים לנושא פאה. ונותן משֵׁם הבקר ופטור מן המעשרות – מי שכבר נתן פאה במחובר רשאי לתת לעניים מן התבואה בתלוש משום הפקר, שהוא פטור מן המעשרות כפאה , עד שימרח – אבל לאחר המירוח לא ייתן לעניים משום הפקר קודם שיפריש תרומה ומעשר . ומאכיל – אפילו אכילת קבע, לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח – אבל לאחר המירוח לא יאכיל קודם שיפריש תרומה ומעשר . ונוטל – גרגרי תבואה, מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח – אבל לאחר המירוח לא יזרע קודם שיפריש תרומה ומעשר (זרע טרי אינו בר זריעה, שכן כדי לנבוט צריך הוא לעבור תקופה של הבשלת יתר. במשנה מדובר שהשהו את הגורן עד סמוך לזמן הזריעה ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 126, הערה 96)) ; דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) . כהן ולוי שלקחו את הגורן – שקנו את תבואת הגורן, - המעשרות שלהם, עד שימרחו – כשקנו את התבואה קודם למירוח, הם נוטלים את התרומה והמעשר לעצמם. אבל אם קנו אותה לאחר שמירח אותה המוכר, כבר נתחייבה במעשרות ברשות המוכר, וחייבים הם לתת את התרומה והמעשר לכוהנים וללוויים אחרים . המקדיש – את התבואה, ופודה – אותה מן ההקדש, - חייב במעשרות, עד שימרח הגיזבר – כשהוא פודה את התבואה קודם למירוח, הוא חייב להפריש ממנה תרומה ומעשר לאחר שימרח. אבל אם הוא פודה אותה לאחר שמירח אותה הגזבר, הוא פטור מלהפריש ממנה תרומה ומעשר, הואיל ובשעת המירוח היתה של ההקדש, וההקדש פטור מן המעשרות . • • •

תלמוד פטור ממעשרות בפאה, בביכורים, בהפקר ובזורע במשנה שנינו: "לעולם הוא נותן משם פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח ". רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ; רבי נחמיה בר מר עוקבן (רבי מר עוקבן - אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) מטי בה – מגיע בה (במימרה זו עד שֵׁם המוסר הקדום ביותר שלה, ואומר אותה) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – המימרה שנמסרה על ידי רבי יוסי בשם רבי אבהו נמסרה על ידי רבי נחמיה בר מר עוקבן בשם רבי יוחנן שהוא אמורא קדום יותר מרבי אבהו : הפריש בכורים מכרי (ערימה של גרגרי תבואה) ממורח – מי שלא הפריש ביכורים במחובר לקרקע, אלא הפריש לאחר שמירח את גרגרי התבואה הצבורים בכרי, - פטור מתרומה גדולה – פטור מלהפריש תרומה (וכן מעשר) על הביכורים, אף על פי שבשעת המירוח חלה חובת הפרשת תרומה ומעשר מן הכרי . ומציעים סיוע לדברים האמורים לפני כן ממשנה המבוסס על דיוק במשנה: אמר רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) קומי – לפני רבי יוסי: מתניתא אמרה כן: – המשנה (כאן) אומרת כך: לעולם הוא נותן משֵׁם פיאה ופטור מן המעשר ות , עד שימרח. ויש לדייק: הא – אבל אם מירח – לפני שנתן פאה, - חייב – בתרומה ומעשר . ויש לדייק עוד: מה שאין כן בתרומה (צריך לומר: ' בביכורים ', כמו שהוא בנוסח רש"ס, וכך הגיהו ב"נועם ירושלמי" וב"שערי תורת ארץ ישראל") – רק בפאה יש חילוק בין מקרה שמירח ובין מקרה שלא מירח, אבל בביכורים אף אם מירח - פטור מתרומה ומעשר . ודוחים את הסיוע: ולימא (צריך לומר: ' נימר '. המונח השתבש בהשפעת הבבלי. ובכתב יד רומי: 'ונאמ[ר]') : – נֹאמַר: אף (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' הא ' - אבל) בביכורים יהא חייב אף על פי שלא מירח! – הרי אפשר לדייק מן המשנה להיפך, שבביכורים אף אם לא מירח - חייב בתרומה ומעשר! ומציעים מקור חלופי, במקום המקור שנדחה, המסייע לאמור בשלב הקודם של הסוגיה: ויי דא אמרה דא? – ואיזו אומרת זאת? (איזה מקור אומר כמו שנאמר קודם?) - ולמה נקראו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' נקרא ') שמן ביכורין? שהן ביכורין לכל – שלשון "ביכורים" משמע שהם ראשונים לכל שאר המתנות, לתרומה ולמעשר ראשון ולמעשר שני (מקור זה הוא המשנה תרומות ג,ז שמובא כאן בקיצור) . ומוסיפים: וכל הקודם את חבירו - חבירו מתחייב בו (משפט זה נאמר גם בירושלמי דמאי ה,א) – ויש לדייק מכך, שכל הקודם את חבירו - אינו מתחייב בחבירו. כך הדין בעניין הפרשת המתנות, ולכן ביכורים הקודמים לתרומה בשל שמם אינם מתחייבים בתרומה. מכאן שבביכורים אף אם מירח - פטור מתרומה ומעשר (הדין הזה בעניין הפרשת המתנות אמור רק בביכורים ובתרומה ובמעשר ראשון ובמעשר שני, שלמדו את סדר קדימתם משמותיהם שהם קרויים בכתובים. ראה משנה תרומות ג,ז ומכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה יט) . ברגיל, הסיוע ש'ויידא' מציע עולה בצורה מפורשת מן המקור המוצע על ידו, אולם לעיתים סיוע זה רק משתמע מן המקור, והוא מתבסס על דיוק בו, כמו כאן, שעיקר הראיה אינו ממה שכתוב מפורש בתלמוד, אלא מן הדיוק העולה מכך ("'ויידא אמרה דא'", "עטרה לחיים", עמוד 136 והערה 61). ב משנה תרומות ג,ז שנינו: ומניין שיקדמו הביכורים לתרומה? זה קרוי תרומה וראשית, וזה קרוי תרומה וראשית! אלא יקדמו הביכורים, שהם בְּכֵירִים / ביכורים לכול. וב מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה יט נאמר: יקדמו ביכורים, שהם קרויים ארבעה שמות: "ראשית", "ביכורים", "תרומה" ו"מלאה", לתרומה, שאינה קרויה אלא שלושה שמות; תקדם תרומה, שהיא קרויה שלושה שמות: "ראשית", "תרומה" ו"דמע", למעשר ראשון, שאינו קרוי אלא שני שמות; ויקדם מעשר ראשון, שהוא קרוי שני שמות: "תרומה" ו"מעשר", למעשר שני, שאינו קרוי אלא שם אחד בלבד. • • •

במשנה שנינו: "ונותן משם הבקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח". קובעים שהמשנה מתאימה לשיטה מסוימת: מתניתא דבית שמי (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) – המשנה [היא] של בית שמאי , ומציעים מקור לדברי בית שמאי: דבית שמי אומרים: הבקר עניים הפקר (משנה פאה ו,א) – המפקיר דבר לעניים בלבד, ולא לעשירים, הרי הוא הפקר. ולכן המפקיר תבואתו לעניים, הרי היא הפקר, ופטורה מן המעשרות, כדין מתנות העניים. אבל בית הלל אומרים שהמפקיר תבואתו לעניים בלבד אינה הפקר וחייבת במעשרות. - אין ברורה כל כך הקביעה שהמשנה מתאימה לשיטת בית שמאי בעניין הפקר לעניים ולא לשיטת בית הלל. ונראה שהירושלמי במקורו לא הציע כאן מקור לדברי בית שמאי, כמו שהוא לעיתים בירושלמי (ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי" עמוד 469), והמקור שהוצע כאן נוסף בטעות על ידי מי שחשב שהוא המקור לדברי בית שמאי שהירושלמי כאן מתכוון לו (כנראה שהמילים "דבית שמי אומרים: הבקר עניים הפקר" נכתבו בתחילה על שולי הגיליון ואחר כך נכנסו לפנים). הִיקָּרוּת זהה גם מצד תוכן הדברים יש בירושלמי פאה ז,א, עיין שם. - המקור לדברי בית שמאי שהירושלמי כאן מתכוון לו הוא בתוספתא מעשר שני ב,יא ובמקבילה בירושלמי מעשר שני ג,ו, שבית שמאי סוברים שהפקר פוטר מן המעשרות רק לפני מירוח, ולכן דברי המשנה, שנותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח, מתאימים לשיטת בית שמאי, אבל בית הלל סוברים שהפקר פוטר מן המעשרות אף לאחר מירוח (כך פירש רז"פ. - ריבמ"ץ בפירושו למשנה ורדב"ז לרמב"ם הלכות מתנות עניים ב,יא כתבו שדברי המשנה "נותן משם הבקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח" הם כדברי בית שמאי אלה) . ב תוספתא מעשר שני ב,יא שנו: אמרו להם בית שמיי: לא, אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתם שיכול להפקירם להוציאם מידי תרומה ומעשרות, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתם שאינו יכול להפקירם להוציאם מידי תרומה ומעשרות?!. - אמרו להם בית הלל: אף פירות שנגמרה מלאכתם יכול [להפקירם להוציאם מידי תרומה ומעשרות]. וב ירושלמי מעשר שני ג,ו אמרו: אמרו להן בית שמי: לא, אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להבקירן ולפוטרן מן המעשרות?! - אמרו להן בית הלל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להבקירן ולפוטרן מן המעשרות. • • •

במשנה שנינו: "ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח; דברי רבי עקיבה". מציעים קשר בין דברי תנא ובין התנהגותם של אנשים מסוימים: ואתיא דרבי עקיבה – ובאה (הולכת) [שיטתו] של רבי עקיבא (שהזורע לפני המירוח פטור מן המעשרות), בחנויות (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' כ חניות') בני חנון – שהיו סמוכות לירושלים , ומציעים מקור למסורת הנקשרת: דתנא (בכתב יד רומי: 'דתני') : – ששנה [התנא]: למה – בגלל איזה חטא, חרבו חנ וי ות בני חנון (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'בני חנון' לעיל עד 'בני חנון' כאן מחמת הדומות, ומגיה השלים) שלש שנים עד שלא חרב – לפני שחרב בית המקדש – השני ? שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות – לא היו מפרישים תרומה ומעשר מהפירות שהיו קונים או מוכרים . ומסבירים את התנהגותם: דהויין (צריך לומר: ' דהוון ') דרשין: – שהיו דורשים (את הכתוב בהלכות מעשר): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ " (דברים יד,כב) – אתה חייב להפריש חלק עשירי מכל היבול הבא וגדל ממה שזרעת; ויש לדרוש מהכתוב "זרעך": - פרט ללוקח (בכתב יד רומי: 'ללקוח') – אין הקונה תבואה חייב בהפרשת מעשרות, משום שלא זרע אותה , "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ... מַעְשַׂר דְּגָנְךָ " (דברים יד,כג) – אתה חייב לאכול את חלקך מן המעשר במקדש (הכתוב מדבר במעשר שני); ויש לדרוש מהכתוב "ואכלת": - פרט למוכר – אין המוכר תבואה חייב בהפרשת מעשרות, משום שאינו מתכוון לאכול ממנה, אף שהוא זרע אותה. בני חנון מכוו בחנויותיהם תבואה מיבולם. הם לא הפרישו מעשרות מאותה תבואה, משום שמכרו אותה ולא התכוונו לאוכלה. החכמים לא קיבלו את הדרשה של בני חנון; וייתכן שקיבלו אותה, אך סברו שיש חובה מדברי חכמים גם על המוכר להפריש מעשרות, כמו שמשמע מן המקבילה בבבלי. בשל חטאם זה של בני חנון חרבו חנויותיהם. - אף רבי עקיבא דרש כך: "ואכלת" - פרט לזורע, שרק האוכל ממה שהוא זרע חייב בהפרשת מעשרות, אבל הזורע ממה שהוא זרע פטור מן המעשרות. ומן התורה הנוטל מן הגורן וזורע פטור מן המעשרות אף לאחר שמירח, אבל מדברי חכמים הוא פטור מן המעשרות רק לפני המירוח, אבל לאחר המירוח הוא חייב במעשרות . ב ספרי דברים פסקה קה נאמר: אמרו: חרבו חנויות בני חנן שלוש שנים קודם לארץ ישראל, שהיו מוציאים פירותיהם מידי מעשרות, שהיו דורשים לומר: "עשר תעשר... ואכלת" - ולא מוכר, "תבואת זרעך" - ולא לקוח. ב בבלי בבא מציעא פח,א אמרו: תניא: מפני מה חרבו חנויות של בית הינו / חנין שלש שנים קודם לחורבן ירושלים? - מפני שהעמידו דבריהם על דין / דברי תורה (שהיו נוהגים רק על פי דין תורה, ולא קיבלו על עצמם כחומרת החכמים), שהיו אומרים: "עשר תעשר... ואכלת" - ולא מוכר, "תבואת זרעך" - ולא לוקח. • • •

חובת מעשרות ומתנות בכוהן ולוי במשנה שנינו: "כהן ולוי שלקחו את הגורן - המעשרות שלהם, עד שימרחו". אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : קנס קנסו להן (בכתב יד רומי: 'בהם') שלא יהו קופצין (להוטים אחר דבר ורודפים ומשתדלים להשיגו) לגיתות ולגרנות – החכמים קנסו את הכוהן והלוי שקנו תבואה לאחר שמירח אותה המוכר, שחייבים הם לתת את התרומה והמעשר לכוהנים וללוויים אחרים ואינם נוטלים אותם לעצמם, כדי שלא יקפצו כוהנים ולוויים עשירים לקנות את התבואה בגרנות וליטול את התרומה והמעשר שבה לעצמם ויפסידו לכוהנים וללוויים עניים .

טבח (שוחט בהמות) כהן – כוהן השוחט בהמות שקנה ומוכר את בשרן, - חברייא – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : פטר (צריך לומר: 'פטרו') לו שבת אחת – בשבוע הראשון שהוא נעשה שוחט פטרו אותו מלתת מתנות (הזרוע והלחיים והקיבה) לכוהנים אחרים מהבהמות שהוא שוחט, והוא נוטל אותן לעצמו . אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : אזלית לדרומה ושמעית – הלכתי לדרום (לוד או סביבתה) ושמעתי את רבי חנן אבוי ד- – אביו של רבי שמעון שאמר בשם רבי (שמעון) [יהושע] (כך צריך לומר, כמו שהוא בכתב יד רומי) בן לוי: פטר (צריך לומר: 'פטרו') לו שבת אחת – כמו שאמרו החברים בשמו . רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מדמי לה להדא ד- – מדמה אותה (את הדין שטבח כוהן פטור שבת אחת ולא יותר) ל[מימרה] הזאת (לעיל) של רבי יוחנן: קנס קנסו בהן – החכמים קנסו את הכוהן והלוי שקנו תבואה לאחר שמירח אותה המוכר, שחייבים הם לתת את התרומה והמעשר לכוהנים וללוויים אחרים ואינם נוטלים אותם לעצמם. ומשום קנס לא פטרו טבח כוהן מהשבוע השני ואילך שהוא נעשה שוחט, שקנסו החכמים אותו שחייב הוא לתת את המתנות לכוהנים אחרים ואינו נוטל אותן לעצמו, כדי שלא יבוא לעסוק בשחיטת בהמות כדי לזכות במתנות ויפסיד לכוהנים אחרים . אמר ליה – אמר לו (לרבי יודן) רבי יוסף (צריך לומר: 'רבי יוס י '. ובכתב יד רומי: 'רבי יוס ה ') : ואם מִשֵּׁם קנס – אם כדבריך, שמשום קנס לא פטרו טבח כוהן מהשבוע השני ואילך , אפילו שבת אחת לא יפטור (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לא יפטרו') לו! – אף בשבוע הראשון שהוא נעשה שוחט לא היו פוטרים אותו מלתת מתנות לכוהנים אחרים, כמו הכוהן והלוי שקנו תבואה לאחר שמירח אותה המוכר, שמשום קנס חייבים הם תמיד לתת את התרומה והמעשר לכוהנים וללוויים אחרים! אלא ודאי אין הטעם שפטרו טבח כוהן בשבוע הראשון משום קנס אלא הטעם אחר. ב בבלי חולין קלב,ב אמרו (תרגום): דרש רבא: "מאת העם" (דברים יח,ג) - ולא מאת הכוהנים. כשהוא אומר: "מאת זובחי הזבח", הווי אומר: אפילו כוהן טבח (השוחט בהמות לישראל) במשמע (שאף הוא חייב במתנות כהונה). מארחו של רב טבלא כוהן היה, והיה דחוק לו הדבר (היה נצרך מפני עוניו). בא לפני רב טבלא (להיוועץ בו מה יעשה), אמר לו (רב טבלא): לך השתתף עם טבחי ישראל (בבהמותיהם), שמתוך שפוטר אתה אותם ממתנות, משתתפים איתך. חייב אותו רב נחמן (לאותו טבח לתת מתנות כהונה, למרות שותפותו עם הכוהן בבהמה). אמר לו (אותו אדם לרב נחמן): והרי רב טבלא אמר לי: פטור אתה (מלתת מתנות כהונה)! אמר לו (רב נחמן): לך הוצא (תן את מתנות הכהונה לכוהן), ואם לא - מוציא אני לך רב טבלא מאוזנך! בא רב טבלא לפני רב נחמן, אמר לו: מה טעם עשה / אמר (הורה) אדוני כך? אמר לו (רב נחמן): שכשבא רבי אחא ברבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מהדרום, אמר: רבי יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו: כוהן טבח, שתיים ושלוש שבתות (שבועות ראשונים) - פטור מן המתנות (משום שעדיין לא נקבע בכך כטבח), מכאן ואילך - חייב במתנות. אמר לו (רב טבלא לרב נחמן): ויעשה לו אדוני כרבי אחא ברבי חנינא (ויהיה פטור ממתנות במשך שלושה שבועות ראשונים לשותפות)! אמר לו (רב נחמן): הני מילי (של רבי אחא ברבי חנינא) - במקום שלא קבע (הכוהן הטבח) איטליז (בית שחיטה), אבל כאן - הרי קבע איטליז (ולכן חייב מיד במתנות). רבי חנן אבוי דרבי שמעון שנזכר רק בירושלמי כאן הוא כנראה מזקני הדרום שנזכרו בבבלי. לפי הבבלי פטרו זקני הדרום טבח כוהן מן המתנות שתיים ושלוש שבתות, ואילו לפי הירושלמי פטרו שבת אחת. חברייא הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 82). חנווני (בעל חנות, סוחר קמעונאי) כהן – כוהן המוכר בחנות תבואה שקנה לאחר המירוח, - רבי יודן אמר: פוטרין לו שבת אחת – בשבוע הראשון שהוא נעשה חנווני פטרו אותו מלתת תרומה לכוהנים אחרים מהתבואה שהוא מוכר, והוא נוטל אותה לעצמו . רבי יוסי אמר: אין פוטרין לו שבת אחת – אף בשבוע הראשון שהוא נעשה חנווני חייב הוא לתת את התרומה לכוהנים אחרים ואינו נוטל אותה לעצמו . ומציעים שאלה לפי אחד מהאמוראים: על דעתיה דרבי יוסי – על דעתו של רבי יוסי , מה בין חנווני, מה בין טבח? – מה ההבדל בין חנווני כוהן ובין טבח כוהן? מדוע חנווני כוהן לא פטרו אותו אף בשבוע הראשון לדעת רבי יוסי, וטבח כוהן פטרו אותו בשבוע הראשון? ומשיבים: חנווני יכול להערים – הוא יכול לרמות ולומר לאחר השבוע הראשון שהתבואה שהוא מוכר היא מהשבוע הראשון, מפני שאין ניכר בתבואה שאינה מהשבוע הראשון , טבח אינו יכול להערים – אינו יכול לרמות ולומר לאחר השבוע הראשון שהבשר שהוא מוכר הוא מהשבוע הראשון, מפני שניכר בבשר שאינו מהשבוע הראשון, שאינו מתקיים יותר מימים אחדים . • • •

חובת מעשר עני בעני מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: לא נחלק ו רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ורבי יהודה הנשיא (רבי יודן נשיאה, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים. - רבי יהודה מסדר המשנה לא נקרא בשום מקום בירושלמי בשם רבי יהודה הנשיא, ורק נכדו רבי יודן נשיאה מכונה בשם זה בכמה מקומות בירושלמי) על הלוקח (הקונה) פירות מחוברין – לקרקע, מן הגוי שהן חייבין במעשרות – כי בשעה שחלה עליהם חובת המעשרות היו כבר ברשות ישראל , ועל הקונה פירות מחוברים של ישראל שנכנס תחתיו – הקונה נכנס במקום המוכר להתחייב במעשרות , ועל הלוקח פירות תלושין – מהקרקע, מן הגוי שהן פטורות (פטורין) מן המעשר ות – כי בשעה שהיתה אמורה לחול עליהם חובת המעשרות היו עדיין ברשות הגוי . על מה נחלקו – רבי ורבי יהודה הנשיא ? על הלוקח פירות תלושין מחבירו בשנת (בכתב יד רומי: 'בשעת') מעשר עני – בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה שמפרישים בהם מעשר עני, והמוכר לא הפריש מעשר עני אלא הקונה הפריש (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'פירות תלושין' לעיל עד 'פירות תלושין' כאן, ומגיה השלים) . רבי (בכתב יד רומי: 'שר'') יהודה הנשיא אומר: אחד עני ואחד עשיר מוציאין מידו – אף אם הקונה עני, מוציאים מידו מעשר עני ונותנים לעני אחר, ואינו נוטל אותו לעצמו , ורבי אומר: עשיר מוציאין מידו, עני אין מוציאין מידו – אם הקונה עשיר, מוציאים מידו מעשר עני ונותנים לעני, ואם הקונה עני, אין מוציאים מידו מעשר עני, והוא נוטל אותו לעצמו (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'מוציאין מידו' בסוף המשפט לעיל עד 'מוציאין מידו' בסוף המשפט כאן, ומגיה השלים) . ומסבירים את טעמם של בעלי המחלוקת. מה טעמא דרבי יהודה הנשיא? – מה הטעם של רבי יהודה הנשיא (שאומר שאף עני מוציאים מידו)? כשם שאין אדם – אף אם הוא עני, זוכה בלקט שכחה ופיאה שלו – שהוא מפריש משדהו, אלא הוא צריך לתת אותם לאחרים , כך לא יזכה במעשר עני שלו – שהוא מפריש מפירותיו, אלא הוא צריך לתת אותו לאחר . מה טעמא דרבי? – מה הטעם של רבי (שאומר שעני אין מוציאים מידו)? לקט שכחה ופיאה אינן טובלין – אם לא הפריש אותם משדהו, אינם עושים את התבואה טבל ומותר לאכול ממנה, ויכול להפריש את המתנות האלה אחר כך, (ב)[כ]מעשר עני שהוא טובל – שלא כמו מעשר עני, שאם לא הפריש אותו מפירותיו, הוא עושה את הפירות טבל ואסור לאכול מהם , וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון – הפירות נעשו טבל עוד כשהיו ברשות המוכר, שכן הקונה קנה ממנו פירות תלושים, וכיוון שכך, יש לראות כאילו מעשר העני נמצא בתוך הפירות עוד כשהיו ברשות המוכר, וכשקנה העני ממנו את הפירות הרי זה כאילו שנתן המוכר לעני את המעשר, ולכן זכה בו העני. משום כך יש להבדיל בין לקט שכחה ופאה ובין מעשר עני, שלא כרבי יהודה הנשיא שהשווה ביניהם . ומסבירים עוד את טעמם של בעלי המחלוקת. מה טעמא דרבי יודה הנשיא? – מה הטעם של רבי יהודה הנשיא (שאומר שאף עני מוציאים מידו)? מִשֵּׁם (משום) קנס – החכמים קנסו את העני שקנה פירות תלושים, שחייב הוא לתת את מעשר העני לעני אחר ואינו נוטל אותו לעצמו, כדי שלא יהיה קופץ לקנות פירות תלושים ולזכות במעשר העני ויפסיד לעניים אחרים, כמו שהחכמים קנסו את הכוהן והלוי שקנו תבואה לאחר שמירח אותה המוכר, שחייבים הם לתת את התרומה והמעשר לכוהנים וללוויים אחרים ואינם נוטלים אותם לעצמם, כדי שלא יהיו קופצים לגרנות לקנות תבואה ולזכות בתרומה ובמעשר ויפסידו לכוהנים וללוויים אחרים . מה טעמיה דרבי? – מה טעמו של רבי (שאומר שעני אין מוציאים מידו)? עשיר יש בידו ליקח – ולכן כוהן ולוי עשירים יקפצו לגרנות לקנות תבואה ולזכות בתרומה ובמעשר, ומשום כך יש סיבה לקנוס את הכוהן והלוי שקנו תבואה לאחר שמירח אותה המוכר , עני אין בידו ליקח – ולכן עני לא יקפוץ לקנות פירות תלושים ולזכות במעשר העני, ומשום כך אין סיבה לקנוס את העני שקנה פירות תלושים במקרה חד פעמי . ומה יסוד המחלוקת בין שני בעלי המחלוקת (לפי ההסבר השני)? - שרבי יהודה הנשיא אומר: מצוי הוא ללו ו ת – אפשר לעני לקבל הלוואות, ולכן עני יקפוץ לקנות פירות תלושים ולזכות במעשר העני, ומשום כך קנסו אותו כשקנה פירות תלושים , ורבי אומר: אינו מצוי ללוות – אי אפשר לעני לקבל הלוואות, ולכן עני לא יקפוץ לקנות פירות תלושים ולזכות במעשר העני, ומשום כך לא קנסו אותו כשקנה פירות תלושים . הסגנון המצוי בכל מקום הוא: "לא נחלקו רבי פלוני1 ורבי פלוני2... על מה נחלקו?... שרבי פלוני1 אומר... ורבי פלוני2 אומר...". ואילו כאן אמרו: "לא נחלקו רבי ורבי יהודה הנשיא... על מה נחלקו?... שרבי יהודה הנשיא אומר... ורבי אומר...". לכן נראה שיש להחליף כאן את שמותיהם של רבי ורבי יהודה הנשיא בסופה של הברייתא ולגרוס: "שרבי אומר... ורבי יהודה הנשיא אומר...", וממילא יש להחליף גם את שמותיהם בהמשך הסוגיה. מעתה דברי רבי הסב קודמים לדברי רבי יהודה הנשיא הנכד בכל הסוגיה. אם נכוחים דברינו, הרי שבסוף הסוגיה יש לגרוס: "שרבי אומר: מצוי הוא ללוות, ורבי יהודה הנשיא אומר: אינו מצוי ללוות". הרקע המציאותי למחלוקת זו הוא התנאים השונים של המצב הכלכלי בארץ ישראל. בזמנו של רבי מצוי היה העני ללוות, אבל בזמנו של רבי יהודה הנשיא (רבי יהודה נשיאה שפעל במחצית המאה השלישית) לא מצוי היה העני ללוות (כך כתב ב"המצב הכלכלי בארץ ישראל במאה השלישית לסה"נ", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" ה, כרך ב, חטיבה ב, עמודים 370-371; וב"'עני מצוי ללוות'", "סיני" סו, עמוד 101. אלא שבשל הגרסה שבירושלמי לפנינו, נאלץ הכותב לומר שרבי נקרא כאן רבי יהודה הנשיא ונכדו רבי יהודה נשיאה נקרא כאן רבי, וזה שלא כמו שכתבנו לעיל). • • •