אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה א:ד

משנה כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל – כל גידול שדה המשמש למאכל אדם, להוציא צמחים שהם לשימוש האדם (צמחי צבע, כביסה וכדומה) או למאכל בהמה בלבד , ונשמר – למעט את המופקר , וגידוליו מן הארץ – דבר הגדל באדמה , ולקיטתו כאחת – למעט פירות רוב האילנות שנלקטים בזה אחר זה, שאינם בשלים כאחת , ומכנסו לקיום – שאוצרים אותו, להוציא ירקות שאינם מתקיימים, - חייב בפיאה. התבואה והקטניות בכלל הזה – כל מיני תבואה וקטניות בכלל זה, והם חייבים בפאה . ובאילן: האוג (העץ אוג הבורסקאים, שפירותיו שגונם אדום כהה גדלים באשכולות צפופים. חלקי הצמח שימשו לעיבוד עורות, ופירותיו שימשו למאכל) , והחרובין, האגוזים (אגוז המלך) , והשקדים, הגפנים, והרימונים, הזיתים, והתמרים - חייבין בפיאה – שלקיטתם כאחת ומכנסם לקיום, ושאר כל האילנות פטורים . • • •

תלמוד פאה בתבואה, בקטניות ובאילנות במשנה שנינו: "כלל אמרו בפיאה : כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכנסו לקיום - חייב בפיאה. התבואה והקטניות בכלל הזה " "ובאילן : האוג, והחרובין, האגוזים, והשקדים, הגפנים, והרימונים, הזיתים, והתמרים - חייבין בפיאה ". מביאים ברייתא: נאמר במתנות עניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר " (ויקרא יט,ט) - אין לי אלא קוצר – מן האמור אני מסיק שרק קוצר תבואה במגל חייב בפאה . תולש – תבואה ביד, מניין – שהוא חייב בפאה ? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר) : – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "לִקְצֹר" (ויקרא יט,ט) – מילה זו יתירה, ובאה לרבות תולש . חוצד (במסירה שלפנינו הגיה מגיה בטעות כמו בכתב יד רומי: 'קוצר') – עוקר תבואה במעצד (כלי יד דמוי גרזן, שלהבו ניצב לידית), מניין – שהוא חייב בפאה ? תלמוד לומר: "קצירך" (צריך לומר: " קְצִיר " (ויקרא יט,ט)) – מילה זו יתירה, ובאה לרבות חוצד (התולש תבואה ביד או העוקר בעזרת כלי עוקר את הצמח כולו) . אין לי אלא תבואה – מן האמור אני מסיק שרק תבואה חייבת בפאה . קטני ו ת מניין – שהן חייבות בפאה ? תלמוד לומר: "בארצכם" (צריך לומר: " אַרְצְכֶם " (ויקרא יט,ט)) – מילה זו יתירה, ובאה לרבות קטניות . אילנות מניין – שהם חייבים בפאה ? תלמוד לומר: "שָׂדְךָ" (ויקרא יט,ט) – מילה זו יתירה, ובאה לרבות אילנות . ב ספרא "קדושים" פרשה א נאמר: אין לי אלא קוצר. תולש מניין? תלמוד לומר: "לקצור". חוצד / עוצד מניין? תלמוד לומר: "קצירך". אין לי אלא תבואה. קטניות מניין? תלמוד לומר: "בארצכם". אילנות מניין? תלמוד לומר: "שדך". יכול הירק והקישואים והדילועים והאבטיחים והמלפפנות הכל בכלל! תלמוד לומר: "קציר" - מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכנסו לקיום, יצאו ירקות, שאף על פי שלקיטתם כאחת, אבל אין מכנסם לקיום, יצאו תאינים, שאף על פי שמכנסן לקיום, אבל אין לקיטתן כאחת. התבואה והקטניות בכלל הזה. ובאילן: האוג והחרובים, האגוזים והשקדים, הגפנים והרימונים, הזיתים והתמרים - חייבים בפיאה. ב בבלי חולין קלז,א אמרו: תניא: רבי יוסי אומר: "קציר" - אין לי אלא קוצר, עוקר מניין? תלמוד לומר: "לקצור". תולש מניין? תלמוד לומר: "בקוצרך".

ומציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: זורעין זרעים – זרעי תבואה או ירק, וזרעי אילן כאחת – שאין בעירוב זרעים וזרעי אילן משום איסור כלאי זרעים . והזורע מן החרצנים (זרעי הענבים) – עם זרעי תבואה או ירק (הגר"א הגיה 'עם' במקום 'מן', וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה 'והזורע זרעים עם החרצנים'), - לוקה (בכתב יד רומי: 'סופג') ארבעים – מלקות משום איסור כלאי הכרם . כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאים ח,א. מניין למדים שאסור לזרוע יחד חרצנים וזרעי תבואה? - אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : כתוב: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (דברים כב,ט) – אסור לזרוע זרעי תבואה וירקות בתוך הכרם; ויש לדרוש את הכתוב: - עיקר כרמך לא תזרע כלאים – אפילו אין גפנים בכרם, אסור לזרוע יחד חרצנים וזרעי תבואה, מפני שהכרם עצמו, שהם הגפנים הגדלים מהחרצנים, נעשה בכלאיים (דורש כך כיוון שאין כתוב ''לא תזרע כלאיים בכרמך') . ומציעים סתירה בין מקורות תנאיים: (אמר) (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי ובמקבילה) רבי יודן קפודקיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : תמן אמרין (צריך לומר כמו במקבילה: ' תמן את אמר ') : – שם (בעניין כלאי זרעים) אתה אומר: אין זרעי אילן קרויין זרעים – כך עולה מהדין שזורעים זרעים וזרעי אילן , וכה (והכא) את אמר: – וכאן (בעניין הכשר זרעים לקבל טומאה) אתה אומר: זרעי אילן קרויין זרעים – כך עולה מהדין שזרעי אילן אינם מקבלים טומאה עד שיבואו עליהם משקים כמו שאר זרעים ?! (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'זרעי אילן' הראשון עד 'זרעי אילן' השני, ומגיה השלים) ומציעים תירוץ לסתירה בהצעת הבחנה בין שני המקרים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי): תמן – שם (בעניין כלאי זרעים), מיעט (הוציא מתוך הכלל, לא חשב את הדבר במניין האחרים) הכתוב, מפני שאין דרך בני אדם להיות קורין אותן – את זרעי אילן, זרעים. ברם הכא – אבל כאן (בעניין הכשר זרעים לקבל טומאה), ריבה (הוסיף על הכלל) הכתוב: " וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ , טָהוֹר הוּא " (ויקרא יא,לז) – זרע יבש המיועד לזריעה אינו מקבל טומאה. ולמדים מהמילה "כל" שיש לרבות זרעי אילן, שדינם כמו שאר זרעים . עד כאן המקבילה בירושלמי כלאים. אין מובן מה ראה הירושלמי להביא מקבילה זו בפאה. ב תוספתא כלאים א,טו שנו: זורעים זרעים וזרעוני אילן כאחת. הזורע חרצנים עם החיטים - הרי זה לוקה ארבעים.

ומציעים לימוד חלופי עלום שֵׁם המבוסס על דרשת פסוקים, במקום הדרשה שהובאה לפני כן (כמקור להלכה שאילנות חייבים בפאה): ואית דבעי נישמעינה (בכתב יד רומי: ' מ שמעינה'. - שיבוש זה (' ני שמעינה') נוצר מפני שהמ'ם במילה 'משמעינה' נפתרה בטעות כצירוף של נו'ן ויו'ד, כתיב שהוא רגיל בתחילת המונח 'נשמעינה מן הדא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 60, הערה 225). - יש כאן חילוף אותיות נו'ן/מי'ם, ואין צורך בהגהה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 75, הערה 692)) מן הכא (בכתב יד רומי: 'הדא') : – ויש [מי] שרוצה לשמוע (ללמוד) אותה מכאן: "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ , לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה " (דברים כד,כא) – כשתבצור ענבי כרמך, אל תבצור הכול, אלא השאר ענבים בכרם כדי שהעניים יוכלו לקחת אותם, - מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממקור זה שגפנים חייבים בפאה?) אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : לא תדקדק – לא תבחון ותבדוק היטב כדי לבצור הכול, אלא אתה חייב להשאיר פאה , ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: כמה דתימר (בכתב יד רומי: ' כמה דאת אמר ') : – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי " (איכה א,כב) – עֲשֵׂה לאויביי רעה כמו שעשית לי בשל חטאותיי. ויש לפרש "עולל למו" - דַּקדק עימם, נְהג עימם בחומרה. וגם "לא תעולל" - לא תדקדק, לא תנהג בחומרה . "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ , לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה " (דברים כד,כ) – כשתכה בעצי הזית כדי להפיל את פירותיהם ולאסוף אותם, אל תשוב לאחוריך לחפש בענפי העצים (פוארות) וללקט את הזיתים שנשארו בהם, אלא השאר אותם כדי שהעניים יוכלו לקחת אותם, - מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממקור זה שזיתים חייבים בפאה?) אמר רבי יונה: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם , וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ " (ויקרא יט,כז) – אל תגזזו את השערות שבצדעי ראשכם, ואל תגלחו את שער הזקן קרוב לעור. - משמעות המילה 'פאה' בארמית סורית - יופי. ולפי זה, "לא תשחית את פאת זקנך" - לא תשחית את יופי זקנך. וגם "לא תפאר" - לא תלקט את הפאר והיופי של העצים, שהוא הפאה. - מכאן שגפנים וזיתים חייבים בפאה, ובהמשך למדים מהם שגם שאר האילנות חייבים בפאה (ב"מדרשי הלכה של האמוראים בתלמוד ירושלמי" עמוד 111 הציע להשלים בדברי רבי יונה: '[לא תקח פארו ממנו, כמה דאת אמר:] "לא תקיפו פאת ראשכם"') . ב בבלי חולין קלא,א אמרו: פאה (בכרם) - גמר (למד בגזירה שווה) "אחריך" "אחריך" מזית, דכתיב: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ), ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו (אלא תשאיר פאה). דברי רבי ישמעאל מבוססים על משמעות המילה 'פאה' בארמית סורית - יופי. ב אסתר רבה ג,ב נאמר: רבי יהודה ברבי סימון פתח: "עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו" (ישעיהו ג,יב). "עמי נוגשיו מעולל" - מדקדקין בהון (מתנהגים עימם בקשיחות ובאכזריות), היך מה דאת אמר: "ועולל למו" (איכה א,כב); מקטפין עוללתהון (קוטפים את קטניהם), היך מה דאת אמר: "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י). וב איכה רבה (בובר) פרשה א נאמר: "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי" - לא אייתי על אומה היך מה דאייתי עליי, לא דקדק עם אומה היך מה דדקדק עליי. "אשר עולל לי" - דקטף עוללתי ולא קטף עוללתיהון. וב איכה רבה (וילנא) א,מ נאמר: "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי", שדקדק עימי וקטף עוללתי, כמה דאת אמר: "כי תבצור כרמך" וגו' (דברים כד). ומביאים מדרש הלכה: 'זית' (מילה זו יתירה, ואינה בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס) - מה זית וכרם – זיתים וגפנים, מיוחדין שלקיטתן כאחת ומכנסן לקיום - חייבין בפיאה – כמו שלמדים לעיל , אף כל דבר – משאר האילנות, שלקיטתו כאחת ומכנ ( י ) סו לקיום - חייב ( ין ) [בפיאה] (נוסף כמו בכתב יד רומי) – כמו ששנינו במשנה . ויש להקשות: אִי (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וצריך לומר: ' או ', כמו בכתב יד רומי ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני". - 'אי' הוא ביטוי ארמי בבלי שנשתגר בירושלמי ובספרא בהשפעת הבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד סח, הערה 122)) מה זית וכרם – זיתים וגפנים, מיוחדין שהן חייבין בביכורין - ( ו ) חייבין בפיאה, אף כל דבר שהוא חייב בביכורים - חייב בפיאה – אבל שאר כל האילנות שאינם משבעת המינים שפטורים מן הביכורים פטורים מפאה ! ויש להשיב: תלמוד לומר: – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: "קצירך" (צריך לומר: " קְצִיר " (ויקרא יט,ט)) - אפילו קציר אורז, אפילו קציר דוחן – מכאן למדים שגם אורז ודוחן שקוצרים אותם כתבואה חייבים בפאה. וכשם שאורז ודוחן שלקיטתם כאחת ומכנסם לקיום - חייבים בפאה, גם כל דבר שלקיטתו כאחת ומכנסו לקיום - חייב בפאה .

ויש להקשות: יאמר 'זית' ואל יאמר 'כרם'! – למה הוצרך הכתוב ללמד גם בזית וגם בכרם שהם חייבים בפאה? והרי היה הכתוב יכול ללמד רק בזית שהוא חייב בפאה ולא בכרם, כיוון שהיה אפשר ללמוד זה מזה, שכשם שזית חייב בפאה, גם כרם חייב בפאה! ויש להשיב: שאִילּוּ (צריך לומר כמו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" ובנוסח רש"ס: 'אילו') נאמר 'זית' ולא נאמר 'כרם' – אילו היה הכתוב מלמד רק בזית שהוא חייב בפאה ולא בכרם , הייתי אומר: זית שהוא פטור מן הפֶּרֶט – שלא נאמרה בתורה חובת פרט בזית אלא בכרם, - חייב ( ין ) בפיאה, כרם שהוא חייב בפרט – גרגרים בודדים של ענבים הנפרטים בשעת הבציר ונושרים מאשכולותיהם, ומניחים אותם לעניים (ויקרא יט,י: "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם"), - לא יהא חייב בפיאה (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'יהא פטור מן הפאה') – מפני שהייתי אומר, שכיוון שהתורה חייבה כרם בפרט היא פטרה אותו מפאה. הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורך הוא שיהא אומר (בכתב יד רומי ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" במקום שתי מילים אלו: 'שיאמר') 'כרם' – הכתוב הוצרך ללמד גם בכרם שהוא חייב בפאה . וכן להיפך: או אִילּוּ נאמר 'כרם' ולא נאמר 'זית' – אילו היה הכתוב מלמד רק בכרם שהוא חייב בפאה ולא בזית , הייתי אומר: כרם שהוא חייב בפרט - יהא (מילה זו יתירה ואינה בכתב יד רומי) חייב בפיאה – מפני שהייתי אומר להיפך, שכיוון שהתורה חייבה כרם בפרט היא חייבה אותו גם בפאה , זית שהוא פטור מן הפרט - יהא פטור מן הפיאה. הוי – הוֹוֶה (נמצא), צורך הוא שיאמר 'זית' וצורך הוא שיאמר 'כרם' – הכתוב הוצרך ללמד גם בזית גם בכרם שהם חייבים בפאה, כיוון שאי אפשר ללמוד זה מזה .

יצא זית – מן הכלל של הדברים החייבים בפאה, שכן הוזכר בתורה בפירוש שהוא חייב בפאה, ולימד על כל האילנות פיאה – לימד על כולם שהם חייבים בפאה . יצא כרם – מן הכלל של הדברים החייבים בפאה, שכן הוזכר בתורה בפירוש שהוא חייב בפאה, ולימד על כל האילנות (לשון זה הוא אשגרה בטעות מהקושיה להלן, וכאן צריך לומר: 'ולימד על עצמו ', וכמו שהוא בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") פרט – לימד על עצמו בלבד שהוא חייב בפרט . ומקשים: וכשם שיָצָא זית ולימד על כל האילנות פיאה, כך יָצָא כרם ולימד על כל האילנות פרט! – כמו שאתה אומר שיצא זית מן הכלל ולימד על כל האילנות שהם חייבים בפאה, כך אֱמוֹר שיצא כרם מן הכלל ולימד על כל האילנות שהם חייבים בפרט! ומדוע אתה אומר שכרם לימד על עצמו בלבד שהוא חייב בפרט? (קושיה זו מיוסדת על אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא) ומשיבים: אמר רבי אבין (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) : דבר שהוא שוה לשניהן (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": ' ב שניהם') מלמד – פאה שווה בזית ובכרם, שכן גם בזית וגם בכרם נאמר שהם חייבים בפאה, ולכן זית מלמד על כל האילנות שהם חייבים בפאה , ודבר (שהוא) [שאינו] (כך צריך לומר, וכמו שהוא בכתב יד רומי ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") שוה בשניהן אינו מלמד – פרט אינו שווה בזית ובכרם, שכן רק בכרם נאמר שהוא חייב בפרט, אבל בזית לא נאמר שהוא חייב בפרט, ולכן כרם אינו מלמד על כל האילנות שהם חייבים בפרט, כי מה ראית ללמוד מכרם שהם חייבים ולא ללמוד מזית שהם פטורים (תשובה בלשון זו יש בירושלמי פסחים ה,ד) .

ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה של (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ד-' במקום 'של') – על דעתו של רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) ניחא – [הדבר] נוח , דרבי ישמעאל דרש – דורש : כל דבר שהוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' שהיה ') בכלל ויצא – מן הכלל, לידון בדבר חדש, נעקר מן הכלל (בכתב יד רומי: 'נעקר מכללו') והרי הוא בחידושו – זו אחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן: דבר שהיה כלול בתורה בכלל אחד עם דברים דומים לו, והוציאה אותו התורה מן הכלל, שהזכירה אותו בפני עצמו בדין חדש - הריהו נעקר מן הכלל ואינו נחשב חלק ממנו, ואין בו אלא הדין החדש ולא דיני הכלל, אבל אם החזירו הכתוב בפירוש לכללו - יש בו גם דיני הכלל, - צורך הוא שיאמר פיאה בכרם – כיוון שכרם היה כלול בתורה בכלל אחד עם שאר אילנות בדין פאה ('אילנות מניין? תלמוד לומר: "שדך"'), והוציאה אותו התורה מן הכלל, שהזכירה אותו בפני עצמו בדין פרט ("ופרט כרמך לא תלקט"), נעקר מן הכלל, ולכן הוצרך הכתוב להזכיר בו בפירוש דין פאה ("כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך") . אבל על דעתיה (צריך לומר: ' דעתיהון ') דרבנין – על דעתם של החכמים (החלוקים על רבי ישמעאל במידה זו) , דאינון אמרין: – שהם אומרים: כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו – דבר שהיה כלול בתורה בכלל אחד עם דברים דומים לו, והוציאה אותו התורה מן הכלל, שהזכירה אותו בפני עצמו בדין חדש - אינו נעקר מן הכלל ויש בו גם דיני הכלל וגם הדין החדש, - יש להקשות: לאי זה דבר נאמר פיאה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) בכרם? – מדוע הוצרך הכתוב להזכיר בו בפירוש דין פאה? והרי לא נעקר מן הכלל? ומתרצים את הקושיה: אמר רבי אבין: (אלא) [אִילּוּ] (כך צריך לומר, וכמו שהוא בכתב יד רומי) לא יצא אלא כרם – אילו רק כרם היה יוצא מכלל האילנות , יאות הוית מקשי – יפה היית מקשה (היתה קושייתך לדעתם של החכמים נכונה, שכיוון שכרם לא נעקר מן הכלל, לא היה צריך הכתוב להזכיר בו בפירוש דין פאה) . עכשיו שיצא כרם וזית – לא רק כרם יצא מכלל האילנות אלא גם זית יצא מכלל האילנות ("כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך") , אִילּוּ נאמר 'זית' ולא נאמר 'כרם', הייתי אומר: זית שהוא פטור מן הפרט - חייב בפיאה, כרם שהוא חייב (בפיאה) [בפרט] (כך צריך לומר, וכמו שהוא בכתב יד רומי) - ייפטר מן הפיאה – וכיוון שמסברה זו היה אפשר לפטור כרם מפאה, לכן הוצרך הכתוב להזכיר בו בפירוש דין פאה, אף שלא נעקר מן הכלל . המידה האחת עשרה בברייתת המידות של רבי ישמעאל בספרא: "כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש - אין אתה יכול להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש". כך סגנון המידה גם בבבלי. בירושלמי המידה מוזכרת בסגנון שונה. בירושלמי כאן: "כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש - נעקר מכללו והרי הוא בחידושו". ומעין זה גם בירושלמי סוטה ט,ה: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד - נעקר מכללו והרי הוא בחידושו".

ומציעים קושיה על יסוד השוואה בין שני מקרים: כמה דתימר (הנכון הוא 'דתמר' - 'דת מר' = 'דאת אמר') – כמו שאתה אומר גבי קציר: דבר שלקיטתו כאחת – ומכנסו לקיום, ( ו ) חייב בפיאה, ואֵמַר – ואֱמוֹר אף בפועל כך (בנוסח רש"ס: 'כן') ! – מדוע לא אמרו במקרה של פועל שמותר לו לאכול משל בעל הבית רק בדבר שלקיטתו כאחת ומכנסו לקיום, כמו שאמרו במקרה של קצירת תבואה שרק דבר שלקיטתו כאחת ומכנסו לקיום חייב בפאה? (פועל רשאי לאכול משל בעל הבית בדבר שגידולו מן הארץ שהוא עובד בו) ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) : שנייה הוא (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ה י א') – שונָה היא (שונה הוא) [הדבר] (המקרה של פועל שונה מהמקרה של קצירת תבואה), דכתיב – שכתוב : " כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ" (דברים כג,כו) – כשתיכנס לתוך שדה חברך שיש בו תבואה מחוברת לקרקע (לעבוד בשדה בקצירת התבואה), מותר לך לקטוף ביד שיבולים שהבשילו (ולאכול בעת עבודתך. - הכתוב מדבר בפועל), - אפילו מדבר (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: ' דבר ') שאינו לקייום – הכתוב הזה מלמד שפועל אוכל אף בדבר שאין מכנסו לקיום, שהרי אין מכנסים לקיום מלילות אלא רק גרגירי תבואה לאחר דישת השיבולים והזרייה, וכמו כן פועל אוכל אף בדבר שאין לקיטתו כאחת . • • •

פאה בתמרים ובקולקס מציעים ברייתא: תני: – שונה [התנא]: רבי יוסי בירבי יודה (תנא בדור החמישי) אומר: רוטבי תמרים – תמרים מזנים לחים שקוטפים אותם מן האילן בהגעתם להבשלתם, פטורין מן הפיאה, לפי שאין הראשון שבהן ממתין – בהגעתו להבשלתו, לאחרון (בכתב יד רומי נוסף 'שבהם') – אפילו באותו אשכול עצמו, וראשון ראשון שמגיע להבשלתו נקטף מן האילן, וכיוון שאין לקיטתם כאחת, הם פטורים מפאה (התמרים ששנינו במשנה שחייבים בפאה הם תמרים מזנים יבשים שרובם מבשילים באותו זמן וגודדים אותם מן האילן בהגעתם להבשלתם, ולקיטתם כאחת. - גדיד הוא קטיף אשכולות התמר) . ומציינים שדעה זו נראית נכונה כדי להקשות על בן מחלוקתו: יאות אמר – יפה אומר רבי יוסי בירבי יהודה – דבריו שתמרים לחים פטורים מפאה לפי שאין לקיטתם כאחת מובנים, שכן כך הוא הכלל שאמרו בפאה ששנינו במשנה . מה טעמון דרבנ י ן? – [ו]מה טעמם של החכמים (החלוקים על רבי יוסי בירבי יהודה ואומרים שתמרים לחים חייבים בפאה)? יש קושי להבין את דבריהם! ומציעים הסבר: אמר רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) : מפני שכולן צריכין (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: ' מטילין ') שאור בת אחת (בבת אחת) – כשהתמרים מגיעים לגמר הבשלתם נוצרת סביב לגרעיני התמרים רקמה ספוגית לבנה כעין שאור, ורקמה זו נוצרת בכל התמרים באותו זמן, ולכן הם נחשבים שלקיטתם כאחת והם חייבים בפאה לדעת החכמים (הטלת שאור בתמרים נזכרת במשנה מעשרות א,ב ובירושלמי שביעית ה,א) . ב תוספתא פאה א,ז שנו: רבי יוסה בירבי יהודה אומר: רוטבות תמרה פטורות מן הפיאה, שאין ראשון ממתין לאחרון. בתוספתא לא נזכרו החכמים החלוקים על רבי יוסי בירבי יהודה. רוטבי תמרים הזנים הלחים קרויים בפי חז"ל רוטבות. הזנים הלחים היו מבשילים בדרך כלל על העץ, והיו קוטפים אותם בהתאם לקצב ההבשלה שהיתה הדרגתית ולא אחידה. מכיוון שהקטיף לא נעשה כאחת, ופאה חייבים רק על שדה הנלקטת כאחת, לכן התמרים הלחים פטורים מן הפיאה (תוספתא פאה א,ז). התמרים היבשים הבשילו ביתר אחידות (על כך אמרו בירושלמי שביעית ה,א שהם עושים גורן אחד בשנה). היו גודדים אותם אחת לשנה בשעה שרוב התמרים היו בשלים. לעיתים בזני תמרים יבשים היו גודדים אותם קרוב לזמן ההבשלה והיו שוטחים את האשכולות בשמש ושם הגיעו התמרים להבשלה סופית (ירושלמי מעשרות א,ב לפי כתב יד רומי ונוסח רש"ס: 'התמרים... משישטחם ויהיו יפים לאכילה'). ("מטעי התמר בארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד" (עבודה))

למימרה הבאה מקבילה בירושלמי נדרים ז,א. ומציינים מקרים שדינם ידוע ומקרה שדינו מסופק: רבי יצחק בן חקולא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) תרויהון (צריך לומר כמו במקבילה: 'תריהון'. - הצורה 'תרויהון' נשתבשה מ'תריהון' בעקבות הצורה הבבלית 'תרוייהו') אמרין – שניהם אומרים : קוֹלְקָס (הירק קולקס הקדמונים - צמח קרוב ללוף ארץ ישראלי, בעל עלים גדולים מאוד, שפקעתו העבה נאכלת. שם הצמח מקורו ביוונית) לירק (צריך לומר כמו במקבילה בהגהת מגיה במסירה שלפנינו: ' כ ירק', וכן הוא בנוסח רש"ס) – דינו כירק ולא כאילן לעניינים המנויים להלן, ולמעשרות (צריך לומר כמו במקבילה: ' ל מעשרות') ולשביעית – לעניין מעשרות ושביעית, שהולכים בו אחר לקיטה כירק, שאין מעשרים ממה שנלקט לפני תשרי על מה שנלקט לאחר אחד בתשרי, ואם גדל לפני השנה השביעית ונלקט בשנה השביעית - יש לו דין שביעית, ולפיאה – לעניין פאה, שהוא פטור מפאה כירק, ולבכורים (גרסה זו תמוהה, שהרי אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים בלבד. וצריך לומר כמו במקבילה: ' ולכלאים ', וכן הוא בנוסח רש"ס) – לעניין כלאי הכרם, שאסור לזרוע אותו בכרם . ולנדרים צריכה – [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק האם הנודר מן הירק אסור גם בו. והספק הוא מפני שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ויש בני אדם שרואים את הקולקס כירק ויש שרואים אותו כאילן (רש"ס). - משום שהקולקס הוא צמח רב שנתי, היה מקום לספק האם יש לראותו כירק או כאילן) . ב משנה כלאים ב,ה שנינו: היתה שדהו זרועה קנבס / קרבס או לוף - לא יהא זורע ובא על גביהם, שאינם עושים אלא לשלוש שנים (שפקעותיהם מתעבות באדמה, ונהגו להשהותן בתוכה עד שלוש שנים ורק אחר כך לאוספן. במשך זמן שהייתן בקרקע הן מצמיחות ללא הפסק עלים חדשים, גם אם ניכשום או כיסחום, ולכך אסרו לזרוע מעליהם מינים אחרים, מפני שיגדלו כלאיים). ב בבלי מנחות טו,ב אמרו (בעניין כלאי הכרם): קנבוס ולוף אסרה תורה (לזרוע אותם בכרם). שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי. אין הכוונה לצמח הסיבים הקנבוס, שהרי זה גידול חד שנתי. על פי המאמר בפרק זרעים: "שלוש שנים - לקולקס וללוף", יש להסיק כי גם במשנת כלאים יש לגרוס "קולקס או לוף... שאינם עושים אלא לשלוש שנים". נראה גם כי הנאמר לגבי כלאי הכרם "קנבוס ולוף אסרה תורה" (בבלי מנחות טו,ב) מתייחס לקולקס ולוף. על חומרתו של הקולקס לדין כלאים נרמז בספר המעשים לבני ארץ ישראל (במילים "אין צריך לומר הקולקס") (בתוך "הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד קסח). ב ספר המעשים לבני ארץ ישראל נאמר (בדיני כלאים): ...ועל הקולקס - כירק הוא למעשרות ולשביעית. מה הירק אם ניפלש (נפרשׂ) לאחר ראש השנה הרי הוא לבא למעשרות ולשביעית, אף הקולקס כן. אבל אם נערך (נעקר?) לפני ראש השנה, אפילו ערב ראש השנה עם דימדומי החמה - אסור. אין צריך לומר הקולקס. הקטע בספר המעשים הועתק בפנקס הלכה ארץ ישראלי ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד מז). ב פרק זרעים נאמר (בלוח התפתחות היבול בזרעים): שלוש שנים - לקולקס וללוף ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד קסז). כדי שהפקעת תגיע לגודל ניכר היו משהים את הלוף באדמה שלוש שנים מן הזריעה. עובדה זו צוינה פעמים אחדות בספרות חז"ל (משנה כלאים ב,ה; תוספתא שביעית ד,ג; ירושלמי שביעית ה,ג). בספרות חז"ל נזכרו יחד קולקס ולוף (משנה כלאים ב,ה; ירושלמי עירובין ג,א; בבלי מנחות טו,ב), ואכן הם שייכים לאותה משפחה. בדומה ללוף היו מגדלים את הקולקס שלוש שנים עד הוצאת הפקעת מן האדמה. • • •