אור לישרים על תלמוד ירושלמי פאה א:ג

משנה נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה – בעל השדה אינו חייב לתת פאה רק בסוף השדה, במקום שהוא גומר לקצור, אלא הוא רשאי לכתחילה לתת פאה גם בתחילת השדה, במקום שהוא מתחיל לקצור (ובלבד שקצר שיבולת ראשונה, כדי לחייב את השדה בפיאה), או באמצעה . רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: ובלבד שיתן בסוף – השדה, כשיעור – בעל השדה רשאי לתת פאה גם בתחילת השדה ובאמצעה, רק אם ייתן פאה בסוף השדה כשיעור . רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם שייר קלח (צמח יחיד בתבואה) אחד – מן השיעור של אחד משישים, שנתן כל שיעור הפאה חוץ מקלח אחד, ועדיין לא יצא ידי חובת פאה, - סומך לו משם (משום) פיאה – הוא רשאי להוסיף לשם פאה כמה שירצה על סמך הקלח ששייר, ופטור מן המעשרות , ואם לאו – אם לא שייר כלום מן השיעור, שנתן כל שיעור הפאה, וכבר יצא ידי חובת פאה, - אינו נותן אלא משם הבקר (משום הפקר - הפקעה) – אם הוסיף - חייב במעשרות, שאינו רשאי להוסיף לשם פאה (רבי יהודה אינו חולק על התנא הראשון ועל רבי שמעון אלא מדבר במקרה אחר ("תוספתא כפשוטה")) . • • •

תלמוד נתינת פאה בתחילת השדה ובאמצעה במשנה שנינו: "נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה ". מביאים ברייתא: נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה. מה המקור בכתוב לדבר זה? - רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : נאמר במתנות עניים: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר " (ויקרא יט,ט) – כשאתם קוצרים את התבואה, אתם אסורים לקצור את קצה שדכם לגמרי עד שלא יישאר ממנה כלום (שיעור הכתוב: לא תכלה לקצור את פאת שדך), - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה (לפי המקרא כצורתו בלא סירוסו): "לִקְצֹר"? אלא אפילו יש לו כמה לקצור – בעל השדה מניח פאה בשדהו אפילו יש לו עדיין תבואה לקצור לאחר שהניח את הפאה ("לא תכלה פאת שדך לקצור" - תן פאה כשיש לך עדיין לקצור). ומכאן שנותנים פאה גם בתחילת השדה ובאמצעה כשיש לו עדיין לקצור ולא רק בסופה כשאין לו כבר לקצור . רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר " (ויקרא יט,ט) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: "לִקְצֹר"? אלא אחת בתחילה ואחת בסוף – בעל השדה מניח פאה בשדהו בתחילת השדה או בסופה ("ובקוצרכם... לא תכלה פאת שדך" - בתחילת קצירת השדה תן פאה; "לא תכלה פאת שדך לקצור" - תן פאה בסוף הקצירה (רז"פ)). ומכאן שנותנים פאה גם בתחילת השדה ולא רק בסופה . רבי יוסי אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) : "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר " (ויקרא יט,ט) - מה תלמוד לומר – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: "לִקְצֹר"? אלא אחת לגבוה (כינוי לבית המקדש) ואחד (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ואחת') להדיוט (פשוט. מקור המילה ביוונית) – נותנים פאה גם בשדה של הקדש שהיא רכוש הגבוה (-"לא תכלה פאת שדך לקצור" - "לקצור" משמע כל קציר, אפילו של גבוה) וגם בשדה של כל אדם (-"ובקוצרכם... לא תכלה פאת שדך" - "בקוצרכם" משמע שלכם, של הדיוט) (דרשה זו היא בעניין אחר מהדרשות שלפניה. - הדין הוא ששדה הקדש פטורה מפאה, ולכן יש לומר שכאן מדובר בתבואה מחוברת לקרקע שקנה גזבר ההקדש בשדה של הדיוט וקצר אותה, שהיא חייבת בפאה) . ומציעים קושיה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה על המאמר של רבי יוסי בשם רבי יהושע בן לוי) : כלום מעות הקדש מתחללין לא (בכתב יד רומי: 'אלא') בתלוש?! שמא במחובר?! (בתמיהה) – וכי מעות הקדש מתחללים שלא בתלוש?! וכי הם מתחללים במחובר?! הרי הם מתחללים רק בתלוש! (הרי אין מעות הקדש מתחללים כשקונים בהם דבר המחובר לקרקע אלא רק כשקונים בהם דבר התלוש מן הקרקע, ואם כן, אין מעות הקדש מתחללים כשקנה הגזבר בהם תבואה מחוברת לקרקע, ואין קדושת הקדש חלה על התבואה לפני שנקצרה, ונמצא שאין זה קציר הקדש אלא קציר הדיוט, ואין צריך ללמוד מן הכתוב שהיא חייבת בפאה!) ומתרצים את הקושיה: אמר רבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי / החמישי) : שלא תאמר: יֵעָשֶׂה קציר הקדש כקציר הדיוט (נראה שהמילה 'הדיוט' היא אשגרה מלעיל או ממקומות רבים שבהם הקדש והדיוט מושווים או מונגדים, וצריך לומר במקומה ' גוי ', וכעין מה שהגיה הגר"א: 'נכרי') – כדי שלא תחשוב שתבואה מחוברת לקרקע שקנה גזבר ההקדש בשדה של הדיוט וקצר אותה פטורה מפאה, כדין תבואה מחוברת לקרקע שקנה גוי בשדה של יהודי וקצר אותה שהיא פטורה מפאה, שבעל השדה היהודי פטור מלתת פאה מתבואתו על תבואת הגוי (תוספתא פאה ב,ט), לכן צריך ללמוד מן הכתוב שתבואת ההקדש חייבת בפאה, שבעל השדה ההדיוט חייב לתת פאה מתבואתו גם על תבואת ההקדש . • • •

במשנה שנינו: "רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשיעור". מציעים שאלה: ראשונה מהו? – מה הדין לדעת רבי שמעון בקשר למקרה שבעל השדה נתן פאה ראשונה גם בתחילת השדה או באמצעה? האם מה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה יש לו דין פאה או שלא? ומציעים היסק כדי לפשוט את השאלה: מן מה דתני: – ממה ששונה [התנא]: הרי זו פיאה וצריך ליתן בסוף כשיעור – כך דברי רבי שמעון בתוספתא , הדה אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מדברי רבי שמעון "הרי זו פיאה"): (יש להסיק מדברי רבי שמעון "הרי זו פיאה"): קידשה (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס כאן ולהלן: 'קדשה') משום פיאה – מה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה יש לו דין פאה . ומציעים שאלה נוספת: מהו? – מה פירושה הענייני של המילה "כשיעור"? ומציעים שתי אפשרויות פרשניות: כשיעור כל שדהו – צריך לתת בסוף שדהו כשיעור פאה של כל השדה, היינו אחד משישים בשדה, מלבד הפאה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה שאינו עולה משיעור פאה ואינו אלא הוספה על השיעור, או כשיעור המשתייר – צריך לתת בסוף שדהו רק כשיעור שנשאר להשלמת החסר לשיעור אחד משישים בשדה לאחר הפאה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה , שמה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה עולה משיעור פאה ? ופושטים את השאלה: איפשר לומר קידשה משום פיאה, ותימר (ואת אמר) – ואתה אומר, כשיעור כל שדהו?! (הסיפא בתמיהה) – איך אפשר לומר שמה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה יש לו דין פאה (כאמור לעיל), אם צריך לתת בסוף השדה כשיעור פאה של כל השדה? שהרי אם מה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה יש לו דין פאה, אינו צריך לתת בסוף השדה כשיעור כל שדהו! אלא – יש לחזור מן האפשרות הפרשנית הזו ולומר, כשיעור המשתייר – צריך לתת בסוף שדהו רק כשיעור שנשאר לאחר הפאה שנתן בתחילת השדה ובאמצעה . ב תוספתא פאה א,ה שנו: רבי שמעון אומר: אם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף - הרי זו פיאה, וצריך שייתן בסוף כשיעור. • • •

הוספה על שיעור פאה (המשך) מביאים מחלוקת אמוראים. רבי חייא (רבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) : במחובר – בעל השדה רשאי להוסיף על שיעור פאה רק ממה שהוא מחובר לקרקע, שעדיין לא קצר . רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: בתלוש – בעל השדה רשאי להוסיף על שיעור פאה אף ממה שהוא תלוש מהקרקע, שכבר קצר (כך פירש רש"ש את מחלוקת האמוראים) . ומציעים שאלה: מה? – איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך נכונה? מתכוין לפטור את שדהו או לא? – כשבעל השדה נותן פאה, האם הוא צריך להתכוון לפטור את שדהו מחובת פאה במה שהוא נותן, או שמא אינו צריך להתכוון לפטור את שדהו מחובת פאה במה שהוא נותן? ופושטים את השאלה בהצעת מימרה אמוראית בתוספת דיון: נשמעינה מן הדא – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת השאלה) מזאת (מהמימרה להלן) , דאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: לעולם הוא מוסיף והולך – אף אם בעל השדה נתן פיאה כשיעור, הוא רשאי להוסיף על מה שנתן כמה שירצה, וכל מה שהוא מוסיף יש לו דין פאה, ופטור מן המעשרות, שהרי אין לפאה שיעור למעלה . ומציעים פרשנות למימרה: מה נן (אנן) קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המימרה האמוראית?) ומציעים אפשרות: אם במתכוין לפטור את שדהו – אם במקרה שהוא מתכוון לפטור את שדהו מחובת פאה במה שנתן מתחילה כשיעור, - ודוחים את האפשרות: כבר נפטרה – השדה מחובת פאה ! – וכיצד הוא רשאי להוסיף על שיעור פאה לאחר שנפטרה השדה? ומציעים את הפירוש הנכון: אלא – יש לחזור מן האפשרות הזו ולומר, כי (כן. - המילה 'כן' מופיעה לעיתים בירושלמי בהשמטת העיצור האחרון: 'כי' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רמו)) נן (אנן) קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים), בשאינו מתכוין לפטור את שדהו – במקרה שאינו מתכוין לפטור את שדהו מחובת פאה במה שנתן מתחילה כשיעור, ולכן הוא רשאי להוסיף על מה שנתן. מכאן שבעל השדה אינו צריך להתכוון לפטור את שדהו מחובת פאה במה שהוא נותן (כך פירש "מיכל המים" את השאלה ופשיטתה) . • • •