אור הישר (ירושלמי) צג

ד"כ ריש ע"א ובקידושין ד"פ ע"ב בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ובשבת ס"פ שואל בחילוק המנהגין שבין בני גלילא ובני יהודא, דמסתמא הספדנין עומדין בין האנשים

ה"ה פשיטא ליה לאבד וליתן דמים כו', ע' אור שמח סוף ה' חובל ובמש"כ בחידושי לב"ק ד"ס ע"ב ושם קי"ז ע"ב

ה"ו והמלך שלמה אהב נשים נכריות רשב"י אומר אהב ממש לזנות חנניה בן אחי ר' יהושע אומר על שם לא תתחתן בם ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה ר' ליעזר אומר על שם גם אותו החטיאו הנשים הנכריות כו', ע' לקמן פ"י סוף ה"ב ובבבלי ק"ד סוף ע"ב ובשבת נ"ו ע"ב וברש"י ותוס' יומא ס"ו ע"ב ד"ה פלוני וברש"י מלכים א' יו"ד י"ג

שם ומי קיטרגו אריב"ל יו"ד שבירבה קיטרגו כו' א"ל הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו בטלין ודבר ממך אינו בטל, הנה ראיתי בזה ביאור ישר דהחילוק בין רבה ובין ירבה הוא היו"ד, דתיבת רבה מונח על ההוה והעבר, וירבה מורה על העתיד, וזה היה הקטרוג מבני דורו של שלמה דאף אם נימא דאותו לא יזיקו ריבוי הנשים להטותו מדרכו מפני רוב חכמתו, אכן אם הוא ירבה גם המלכים שאחריו יעשו כמהו ולהם יזיק, וזמש"א דהיו"ד קיטרג היינו לעתיד, והשיב להם השי"ת שלמה ואלף כיוצא בו בטלין ודבר ממך אינו בטל, פי' כיון שכתבתי בתורתי לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אין לנו לחוש רק לדורות הבאים כי אם גם הוא בעצמו יכשל בהן, והיינו דכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו ודפח"ח. פרק שלישי

ה"א א"ר זירא שמתוך שביררו מרדף זכותו כו', ע' בת' מהרי"ק ס"ס ט"ז ובת' מהרשד"ם חח"מ סי' ז' ובת' פמ"א ח"ב סי' קנ"ט

ה"ב זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי כו' מן הכא להכא שבעה מילין מן הכא להכא תשעה מילין כו', ע' בעתים לבינה לס' העתים סי' כ"ז ובדורות הראשונים סוף ימי התנאים פי"ח

ה"ג לעולם מוסיפין דיינים עד שייגמר הדין והדיינין יכולין לחזור בהן נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן. ועפ"ז מובן הא דתניא בספרי ר"פ דברים, טרחכם מלמד שהיו טרחנים היה אחד מהם רואה שנוצח חבירו בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות למחר אני דן מוסיף אני עליכם דינים. וע"ש ברמב"ן ובמה שהאריך בדבריו בתומים סי' י"ג סק"ב, וע"ע שם בביאור הגר"א ז"ל סק"י

ה"ד שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול הוא לחזור בו ר' יוחנן ור"ל אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו, הנה בבבלי נמי פליגי בזה אי פלוגתא דר"מ וחכמים הוא לפני גמר דין או אפילו לאחר גמ"ד, אכן שם פליג ר' יוחנן על ר"ל והכא ס"ל לתרווייהו דאפילו לאחר גמ"ד יכול הוא לחזור בו, וע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' שס"ב ובת' הרא"ש כלל נ"ו סי' ג' ובקצות סי' כ"ב סק"ב

ה"ה ר' אבונא בעי ר' אמי עכו"ם מהו שיהו מצווין על קידוש השם א"ל ונקדשתי בתוך ב"י כו', ע' בבבלי לקמן ס"פ בן סו"מ ובמש"כ בחידושי שם וע"ע בס' אור גדול ר"ס א'

שם ר' בא בר זמינא הוה מחיט גבי בר נש ברומי אייתי ליה בשר נבילה א"ל אכול א"ל לי נא אכיל א"ל אכול דלא כן אנא קטיל לך א"ל אי בעית מיקטול קטול כו', ע' תוס' ע"ז כ"ז ע"ב ד"ה יכול אפילו בפרהסיא ובת' ברית יעקב סי' ט"ו

שם מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית ר' ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר מימר אפילו נתונים לתוך כליו לא זכה סבר דאינון דידיה ולית אינון דידיה. ע' אור שמח פ"ב הי"ח מה' זכיה

ה"ו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו, ע' תורת חיים למכילתין כ"ח ע"ב

שם משה מהו שיהא מותר באשת פנחס, ע' תוס' סנהדרין כ"ח סוף ע"א ובתומים סי' ל"ג סק"ג ובמשך חכמה פ' בהעלותך בפסוק ותדבר מרים

ה"ז ר' טבליי ר' אבינא בשם רב בשבעת ימי המשתה שנו, הנה בבבלי כ"ט ע"א מסיק עלה רבנן משמיה דרבא אמרי אפילו מיום א' ואילך, לכאורה כיון דאמוראי פליגי בזה אי שבעת ימים או חד יומא ש"מ דבעצם הדין דאוהב ושונא נקטינן דאין מעידין ואינהו פליגי רק בשיעורא. אבל לפ"מ דלדינא פסקינן דאוהב ושונא כשרים להעיד. נמצא דכל פלוגתייהו דרב ורבא היא בדעת ר' יהודא דסבר דאוהב ושונא אין מעידין. וזה ג"כ קשה מנא להו להכריע בדעת ר"י אי שבעה ימים או יום אחד היה בכוונתו, ובע"כ דאינהו סברי בעצם הדין כר' יהודא ומר אמר שבעה ומ"ס יום אחד רק הפוסקים נאדו מדעת ר"י ונקטו כרבנן דמשנתנו, וזה גופה טעמא בעי כנ"ל

והנה הסמ"ע ר"ס ל"ג כתב אהא דאוהב ושונא כשרים להעיד, וז"ל הטעם דבעדות המעשה כאשר היה לפניו הוא מעיד ולא חשדינן ליה שישנה בכיון בשביל אהבתו או שנאתו כו' יעו"ש. ודבריו כמעט מבואר במשנה גופה במש"א לא נחשדו ישראל על כך ופירש"י להעיד שקר ע"ש, ואין זו הכרעה לבטל דעת ר' יהודא עם דעת הני אמוראי קמאי ובתראי דפליגי אליביה, והגר"א ז"ל הורה ההכרעה מהא דנדה מ"ט, וע"ש ד"נ ע"א תוד"ה לר"מ ובמש"כ בחידושי שם וצ"ע כעת.