אור הישר (ירושלמי) צא

ה"ו הכותב כתובת קעקע כתב ולא קיעקע קיעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע כו', ע' בקונטרס אחרון לת' מהרי"ל דיסקין ז"ל סי' ק"ה

ה"ז נזיר שהיה שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, ע' תוס' גיטין ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו ובס' המאיר לעולם סי' יו"ד

ה"ח יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור ובחמור והן מוקדשין כו', ע' בתוס' ובגבורת ארי למכילתין כ"א סוף ע"ב ובתוס' פסחים מ"ז סוף ע"א ובמפרשים שם

ה"ט כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מיניין שהוא סמוך לארבעים, הנה בבבלי קאמר מ"ט אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא השתא דכתיב במספר ארבעים מניין שהוא סוכם את הארבעים אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן ובצרי חדא, ולכאורה מאי קאמר דבס"ת כתיב ארבעים, הלא בס"ת כתיב במספר ארבעים ומזה ידעו לדרוש דהוא מניין הסוכם את הארבעים, והיא דרשת חז"ל ככל הדרשות בכל התורה ומ"ש דוקא על דרשה זו מצא רבא טפשות האנשים דלא קיימו מקמי גברא רבה, ונראה דרבא קאי אהא דקאמר אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא אבל השתא דכתיב במספר ארבעים כו', וקשיא ליה לרבא אטו כתיב במספר ארבעים. הרי כתיב ארבעים יכנו, ותיבת במספר שייך להפסוק הקודם והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, והוא סוף פסוק, והיכן מצינו דרשה כזאת שהתיבה האחרונה של הפסוק הקודם תהיה מחוברת אל התיבה הראשונה מהפסוק שלאחריה, לעשותן כחטיבה מיוחדת לדרוש משתי התיבות דין חדש שהוא נגד פשטות הכתוב דכתיב ארבעים יכנו, ובע"כ דבשום אופן לא היה יכול שום אדם פשוט להבין כן בתוה"ק, רק כח נפלא כזה מסור רק לחז"ל הראשונים שדרשו כזאת, ולכן רק כאן מצא רבא מקומו לאמר כמה טפשאי שאר אינשי כו'

ה"י עבר עבירה שיש בה שני לאוין אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור, ופי' בפ"מ אומד אחד לשני מלקיות כגון שאמדוהו ללקות מ"ב כו' ע"כ, ברמב"ם פי"ז ה"ד מה' סנהדרין כ' ארבעים וחמש, ונאיד ממספר ארבעים ותרתי שהוא לשון הש"ס בבבלי וע"ש מה שהאריכו בזה

הי"א הוסיף לו רצועה אחת ומת ה"ז גולה על ידו, ע' בת' שבות יעקב ח"ג סי' ק"מ ובקצות ס"ס שמ"ח ובת' דבר אברהם סי' כ' ובמש"כ בחידושי לב"ק ל"ב ע"ב

הי"ב כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך משלקה הרי הוא כאחיך, ע' בת' הרמב"ם דפוס ירושלים סי' י"ח ובת' מהר"ח או"ז סי' קט"ז ובת' הרמ"א סי' ס"ב

הי"ג ר' חנניה בן עקשיה אומר רצה המקום ב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו', ע' בפיה"מ להרמב"ם ובס' פני האריה החי ריש ח"ב. מסכת סנהדרין פרק ראשון

ה"א לא הן גזילות הן חבלות אשכח תני רשב"י ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו', ע' בת' ברית יעקב סי' קט"ו

שם תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב חייב לזכאי טימא לטהור טיהר לטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו כו', ע' נועם ירושלמי לברכות רפ"ז ובת' שאילת דוד קונטרס החידושים דף ע"ג ע"ב

שם א"ר לעזר כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו ובניין אב שבכולם וה' ד דבר עליו רעה, הנה ע"פ מאמר זה מובן הכתוב בישעיה ו' ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני, שנתקשו המפרשים על כפל הלשון של מי אשלח ומי ילך, ועל מי מוסב השיתוף של לנו, ומדוע השיב ישעיה רק על מי אשלח באמרו שלחני, ומנע מלהשיב על מי ילך לנו, אולם לפי המבואר כאן דעל פורענות נמלך השי"ת עם בית דינו, וממילא מובן דלטובה דן השי"ת בעצמו, וזהו מרומז בכתוב שהיה צריך לשליחות כפולה לטובה וגם לרעה, וזמש"א את מי אשלח, היינו בעצמי הוא לטובה, ומי ילך לנו, להודיע לעולם נבואת פורענות, כי זה לא ישלח בעצמו רק הוא ובית דינו, וא"כ שפיר השיב ישעיה הנני שלחני, רק אתה, ומנע א"ע מלהשיב על ומי ילך לנו שהיא שליחות לרעה חלילה

שם מהו אמת א"ר בון שהוא אלקים חיים ומלך עולם כו', ע' משך חכמה לפ' בלק בפסוק ותרועת מלך

שם ר' אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה כו' אם קיבלו עליהן דן אפילו יחידי. ע' נחל יצחק סי' ג' ס"ג ושם ס"ד ענף ג'

ה"ב בר קפרא שמע כולהון מהדא יברכך ה' וישמרך מיכן שמתחילין בשלשה כו', ע' אור זרוע ריש ה' ראש חדש

, שם חבירים מהו ליכנס לעיבור שנה נישמעינה מהדא מעשה בר"ג כו', ע' או"ש פט"ז ה"ה מה' עדות.