אור הישר (ירושלמי) פט

שם יאמר דיני ממונות ואל יאמר דיני נפשות כו'. וכ' בפ"מ אקרא קאי דכתיב גבי ד"נ ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת וכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר חד לד"נ וחד לד"מ ע"כ, וקשה הלא שם בפ' שפטים י"ט ט"ו בקרא דע"פ שני עדים או ע"פ שלשה עדים דכתיב גבי לא יקום, פרט הכתוב לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, ומבאר שם בספרי דבזה כלול ד"נ וד"מ מכות קרבנות העלאה לכהונה והורדה מכהונה עדות אשה כו' ע"ש, א"כ הדק"ל ע"פ שנים או שלשה עדים דכתיב שם י"ז ו' ל"ל, ובכלל מה הוסיף הירושלמי שהמציא דוגמת ד"מ לד"נ, הרי בקרא דלכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא כלולים שני אלו עם כל מיני עדות כנ"ל וצ"ע כעת

ה"ו היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי אלו שתי עדיות כו', והנה בבבלי א"ר זוטרא בר טוביא אמר רב מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת ע"פ עד אחד מאי אחד אילימא עד אחד ממש מרישא שמעינן לה ע"פ שנים עדים אלא מאי אחד אחד אחד, והנה בהקדמת הרמב"ם כתב דספרא וספרי חיבר רב לבאר ולהודיע עיקרי המשנה ע"ש, ולפ"ז יל"ד הלא בספרי שפטים תניא דהאי לא יומת ע"פ עד אחד אתא שהעד או התלמיד לא ילמד חובה ע"ש, א"כ לא קאי האי קרא כלל על עדות מיוחדת ואיך מפרש ליה רב גופיה למשנתנו מהאי קרא לעדות מיוחדת, ובשלמא אי מפרש הכי אמורא אחרינא אז היה מקום לאמר דאיהו ס"ל כהני תנאי דסנהדרין ל"ד ע"א דעד ותלמיד לא ילמדו חובה מקרא דפ' מסעי ועד אחד לא יענה בנפש למות, ומייתר ליה קרא דלא יומת ע"פ עד אחד לעדות מיוחדת אבל לרב קשיא וצע"ק

שם א"ר ירמיה חמי היך תנינן הכא היו שנים רואין אותו כו', ע' פנים מאירות לירושלמי דמכילתין איך שהוא סלל מסילות חדשות בשאלת ר' ירמיה ובתשובת ר' יוסי

ה"ז כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת היו העדים כשרין לזה ופסולין לזה ר' הילא אמר איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל כו', ע' בת' מהר"ם מפדוואה סי' נ"ו וע"ע בת' הריב"ש סי' תכ"ו ובנחל יצחק סי' ל"ה ענף ח'

ה"ח תני רשב"ג מחוייבי מיתות שברחו מן הארץ לחו"ל ממיתין אותן מיד ברחו מחו"ל לארץ אין ממיתין אותן מיד אלא דנין מתחילה, בבבלי הלשון סותרין את דינו מפני זכותה של א"י, ופירש"י אולי תועיל לו למצוא לו פתח של זכות ע"כ, וכה"ג אמרינן ביבמות ס"ד ס"א לענין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כו' שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין, וע' בת' משיב דבר ח"ד סי' ט', וע"ע תמורה כ"ט ע"א ובתוד"ה בהא מכאן ומכאן ובכתובות ע"ה ע"א. פרק שני

ה"א ר' ירמיה בעא קומי ר' אבהו היה מעגל במעגילה בדרך הליכתה והוציא הלה את ראשו והטיחה לו א"ל היא עלייה היא ירידה ר' ירמיה בעא קומי ר' אבהו היה מעגל במעגילה בדרך הליכתה והושיט התינוק את ידו ורצצה א"ל אטרחת בה היא עלייה היא ירידה. הנה גם ר' ירמיה ידע דשאלתו אינה נוגע לדרך ירידה ודרך עלייה דמשנתנו, ולה"ק בדרך הליכתה, רק עיקר השאלה היתה במה שהלה הוציא את ראשו והטיחה לו, ומפני דלא דמי להוציא הלה את ראשו וקבלה דראב"י לקמן, דהתם הוציא את ראשו וקיבל את האבן לאחר שיצא מיד הזורק, משא"כ הכא דאכתי היה המעגילה ביד ההורג וקרא כתיב ויפל עליו והכא לא הפילה הוא אלא הנהרג קבלה בראשו, אפשר שהוא בעצמו גרם ההריגה ולכן אפשר דפטור מגלות, ולהכי השיבו כיון דגם לדעתך אין נ"מ בין עלייה לירידה ומשו"ה שאלת בדרך הליכתה, וע"כ הנהרג לא עשה בכוונה וההורג הרגו בשוגג וחייב גלות, ובתר הכי כששאל כמ"מ לחיוב ד' דברים של התינוק שנשבר ידו ע"י גרמת התינוק, והשיבו מדוע הטרחת שנית הרי כמו דבשאלתך הקודמת אין נ"מ בין ירידה לעלייה כיון דעכ"פ נהרג בשוגג, ה"נ לענין נזקין דאדם מועד לעולם בין בשוגג כו'

ה"ב נשמט הברזל כו' מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ"א אינו גולה כו' מ"ט דרבנין נאמר כאן נשילה ונאמר להלן ונשל ה"א את הגוים מה נשילה שנאמר להלן מכה אף כאן מכה, והנה בבבלי אמרו טעמי אחריני בדעתייהו דרבי ורבנן ע"ש, אמנם הרמב"ם ספ"ו מרוצח כ' וז"ל נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה מפני שאין זה בא מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס עכ"ל. וקשה מדוע נאיד מטעמייהו דבבלי וירושלמי גם יחד. ולהיפוך אם יספיק לן סברת הרמב"ם למה להו לבבלי וירושלמי לחפש מקראי ומגז"ש, וע' בהתוה"מ פ' שפטים סי' ע"ח

ה"ג ויש לו רשות לזרוק את האבן לרה"ר א"ר יוסי בי ר' בון תיפתר שהי' כותלו גוהא, ופי' בפ"מ במשנה בסותר את כותלו לאשפה העשויה ברה"ר להפנות בה בלילה כו' ע"כ, לדעתי עירוב פרשיות קא חזינן בדבריו. דאי באשפה לא צריכינן לאוקימתא דסותר את כותלו. דזה יוכל לעשות ביום ולא סותר את כותלו כדכתבו התוס' ד"ח ע"א ד"ה באשפה וכ"כ בתורת חיים לב"ק ל"ב ע"ב

, ה"ד אבא שאול אומר מה חטיבת העצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב את תלמידו ושליח ב"ד, ע' בת' שבות יעקב ח"ג סי' ק"מ.