אור הישר (ירושלמי) פח

משערין אותו אלא בגופו כו', ע' ברא"ש פ' הכונס סי' ה' ובהעמק שאלה לשאילתות פ' ויצא סי' כ' אות ה'

ה"ב רב אמר פטור משבועת פקדון וחייב משום שבועת ביטוי א"ר יוחנן מאחר שמצוה להפיסו אינו חייב משום שבועת ביטוי. הנה כמ"כ נחלקו רב ושמואל בבבלי שילהי מכילתין ושמואל שם ס"ל כר' יוחנן דהכא, והרמב"ם פ"ח ה"ה מה' שבועות פסק כרב ע"ש, וקשה הלא בביצה ד"ד ע"א ושם ע"ב אמרו דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וצע"ק, וע' בת' חו"י סי' צ"ד

ה"ג דבר אחר ושילם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו, ע' ספרא דבורא דחובה פרשה י"ג ובמפרשים שם

ה"ד תני לא להקל ולא להחמיר חייב אמר רבי מתניתא אמרה כן כו'. והנה הרמב"ם בפ"ח מה' שבועות שהשמיט האי דינא דמפטור לפטור ומחובה לחובה, משמע דס"ל כסתמא דמשנתנו בזה הכלל דכל הנשבע להקל על עצמו חייב להחמיר על עצמו פטור דמשמע בכל אופן, וע"ע באור שמח פ"ח ה"ח מה' שבועות. מסכת מכות פרק ראשון

ה"א ריב"ל אמר ועשיתם לו שני דברים מסורין לב"ד את תופש אחד מהן כו', ע' נחל יצחק סי' ל"א ענף א'

שם עדים שנזרממו וחזרו ונשתקרו ר' יוחנן אמר שקר שקר ר' לעזר אמר רשע רשע כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' ויקרא סי' ע"ב אות ג' ובת' אחיעזר ח"א סי' כ"א בהגה"ה

ה"ב המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ת"ח ובראב"ן סי' קי"א

שם עאל ר' יהודא ומר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה לא היא שנת השבע שנת השמיטה כו' שלא תאמר כל שלשים יום אין רשאי לתובעו לאחר שלשים יום בהשמט כספים הוא לא יגבנו לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, וקשה בשלמא אי הוה כתיב קרבה זמן השלשים שנת השמיטה אז היה המובן לפני המלוה לחשוב, דעד שלשים לא יוכל לתבוע ואחר שלשים היא שנת השמיטה וממילא יאבד מעותיו ובשביל זה לא ירצה להלוות לו, אבל מה ענין שנת השבע לשלשים דתביעה, ובבבלי ד"ג ע"ב הוכיחו להאי דינא מהאי קרא באופן אחר וע"ש בפי' ר"ח

והנה רש"י בפ' ראה ט"ו א' כ' מקץ שבע שנים יכול שבע שנים לכל מלוה ומלוה ת"ל קרבה שנת השבע ואם אתה אומר ז' שנים לכל מלוה ומלוה להלואת כל אחד ואחד האיך היא קרבה הא למדת שבע שנים למנין השמיטה עכ"ל, והנה היא דרשת ריה"ג בספרי שם פיסקא קי"ז, ורש"י נאיד מדרשתם שם על אותו הפסוק מקץ שבע שנים דיליף מגז"ש מה שבע שנים האמורים בשמיטה שבע שנים לכל העולם אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם ע"ש, ועכ"פ לריה"ג איצטריך שנת השבע שנת השמיטה להורות דשנת שבע להלואה היא באותו זמן של שמיטת קרקעות, ולסתמא דספרי איצטריך לה לגז"ש, ובכל אופן לא מייתר להו האי שנת השבע שאינו רשאי לתובעו עד שלשים יום וצ"ע

ה"ג ר' בא בר ממל והוא שנהרג אבל אם לא נהרג לא הדא היא דתנינן אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. ע' מה"פ ובת' כנסת יחזקאל סי' ק"ג

ה"ד אין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש, כ"ה גרסת רש"י במשנה ד"ה ע"ב וע' בגבורת ארי שם ולדף ב' ע"א ובגרש ירחים לגיטין כ"ט ע"א

שם א"ר זעירה הדא אמרה עד זומם אינו נפסל בב"ד אלא מעצמו הוא נפסל, עמש"כ בזה ביאור נחמד בחידושי לירושלמי ב"ב פ"ג ה"ו

ה"ה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה אלא להקיש שלשה לשנים כו', הנה רש"י בפ' שפטים העתיק לשון משנתנו עד כאן. ומסיק להקיש שלשה לשנים מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם עכ"ל, הנה רש"י נאיד מלשון המשנה וע"ש ברמב"ן ושאר מפרשים, ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דרש"י כייל בדבריו כל הדעות דמשנתנו, דבמה שאמר עדות אחת כוונתו שעדות השנים היא אחת בתקפה כאילו היו מאה. וממילא יוכלו השנים להזים ג' ואפילו מאה, זהו דעת ת"ק, ובמה שאמר אף שלשה עדות אחת, היא דעת ר"ש דההיקש הורה דשלשתן צריכין להיות זוממין כמו השנים. וכן כייל בלשונו דעת ר"ע חומר השלישי כהשנים שהוא נטפל אל השני עוברי עבירה והן עדות אחת, ומסיק ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולם, פי' כמו לקיום עדותן הן אחת כמ"כ להזמה הן אחת, ולהכי קאמר ואין בוי"ו ולא שאין בשי"ן כדהקשו שם המפרשים ע"ש, משום דעד כאן הוא מאחד עדותן להחמיר אבל בזה היא קולא לגבייהו, דאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ומקצתן לא מהני.