אור הישר (ירושלמי) עד

ואמור ליה וארחות צדיקים תשמור, ע' מה שהאריכו בזה המפרשים לעין יעקב. פרק שביעי

ה"א א"ר הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה, ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' שמ"ה ובת' מהרי"ק סי' נ"ד וסי' ק"ב ובת' הרמ"א סי' כ' וע"ע בירושלמי ר"פ מצות חליצה ובת' באר שבע סי' כ"ב

שם בני טיבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין ע' בת' פנים מאירות ח"ב סי' ס"ג וע"ע בת' הריב"ש סי' תע"ה

ה"ב מה ת"ל ענבים שלא יקלף בתאנים וימצץ בענבים, אולם בבבלי פ"ז ע"ב ממעטינן מציצה מתיבת ואכלת, ומתיבת ענבים שלא יאכל ענבים ודבר אחר, פי' למתקן במלח שיאכל הרבה, אולם בספרי דריש ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים כו'

שם מה דייש מיוחד דבר שגידולי קרקע יצא החולב המגבן המחבץ כו', ע' בתוס' פ"ט ריש ע"א ובמש"כ בחידושי שם

ה"ג וכי מה יש בכרם לוכל אלא ענבים ללמדך היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים, ע' משך חכמה פ' תצא בפסוק כי תבא בכרם

ה"ד זאת אומרת אוכל פועל יתר על שכרו, פי' מדפליג ר"א חסמא ואמר לא יאכל פועל יתר על שכרו מכלל דהא דקאמר דאוכל אפילו בדינר, כוונתו דהשכר היה פחות מכדינר דאל"כ מאי שיעורא דדינר, ועלה מסיק במשנה וחכמים מתירין דהיינו כת"ק, הרי מוכח דפועל אוכל יותר על שכרו

שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי זאת אומרת שיאכל פועל אשכול ראשון ואשכול אחרון, פי' והוא כתירוצא דאי בעית אימא בדצ"ב ע"א דא"ב דרב אסי דאפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו, וע' בתוס' קי"א ע"ב ד"ה לבצור בסה"ד ובמש"כ בחידושי שם

ה"ה כל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו כו', ע' במה"פ וברידב"ז וע"ע בתוס' צ"ב ע"ב ד"ה ה"ג ובשטמ"ק שם ובהגהות מיימונית פי"ב ה"ה מה' שכירות

ה"ו וטמא הכהן עד הערב לרבות את השומרין שיהו מטמין בגדיו. ע' נחל יצחק סי' ע"ד דף קס"ח ע"ב

ה"ז שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ע' תרומת הדשן סי' רכ"ג ובאור שמח ס"ה יבום וביד המלך פ"ו ה"ט מה' אישות ובנועם ירושלמי דמאי פ"ו

שם כל דבר שאפשר להתקיים והתנה עמה לא נתכוון אלא להפליגה בין שאמר בכתב בין שאמר בפה כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, ע' נוב"י קמא חאה"ע סי' נ"ו. פרק שמיני

ה"א א"ר לא ממשמע שנאמר כו', מה ת"ל בעליו עמו לא ישלם אלא מכיון ששאל הפרה ושכר בעלה עמה אע"פ שהבעלים חורשין במקום אחר ומתה פטור, פי' דהוא לאפוקי מדעת רב המנונא צ"ה ע"ב דסבר האי אם בעליו עמו אכולה מילתא משמע ומשו"ה ס"ל עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו כו', אלא כרבא שם ובדצ"ז ע"א דאפילו אשקיין מיא או בלימוד הרב עם תלמידיו נחשבו בשאלתם שאילה בבעלים

ה"ב לילה שבנתיים מהו אית מרין דרך הפרות ללון על בעליהון וזו ע"י ששוכרה אצלו לא לנה כשאולה היא אצלה והוא חייב ואית מרין אין דרך הפרות ללון על בעליהון וזו כשכורה אצלו ופטור. ע' מחנה אפרים ה' שומרים סי' י"ט

ה"ג תני השאילני פרתך עשרה ימים והשאל לי בהן חמשה ימים ראשונים מתה בתוך האחרונים משיעבוד הראשונים מתה, וקשה רב המנונא דסבר צ"ה ע"ב לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה משום דסבר בעליו עמו אכולה מילתא משמע ע"ש, איך יפרנס לברייתא זו דתני בהדיא דפטור אף דבשעת מיתתה לא היה שאול עמה ומכש"כ דלא היה יחד עם מלאכתה, ובע"כ דס"ל לברייתא דהאי בעליו עמו קאי רק על שיעבוד הראשון דשעת שאלה וצ"ע כעת

שם שאלה מן הבייר או מן הסנטר או מן האיקומנוס ומתה כמי שהבעלים עמו, הנה הרמב"ם פ"ב ה"ה מה' שאלה פסק דאם נשאל העבד עמה שלא מדעת רבו אינה שאילה בבעלים וע' במה"פ מה שנדחק ליישב דעת הרמב"ם שהוא נגד הירושלמי ע"ש, ולעד"נ דהבבלי גופיה פסק נגד הירושלמי דהא קאמר התם האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי כו' ולדעת הירושלמי אמירה זו למה, ובע"כ דבזולת אמירתו לא היה מועיל עמידתו תחת הבעלים דלא יוכל לחוב לרבו בזה שיהיה השואל פטור מן התשלומים עבור פרתו כדדייק שם הרב המגיד, ועוד שהרמב"ם כתב שם באותה הלכה גבי שליח דאינה שאילה בבעלים וז"ל שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם הבעלים עצמן לא שליח ע"ש, והשתא מה אם הבעלים אמרו לשלוחם צא והשאל עם פרתי אינה שאילה בבעלים., מכש"כ היכא דהבייר עשה מדעת עצמו, וה"נ יש לדייק מדכתיב בעליו בעליו תרי זימני משמע דוקא בעליו וע"ש בתוס' צ"ו סוף ע"א

ה"ד א"ר יוחנן זו להוציא מידי סומכוס שאומר כל הספיקות יחלוקו א"ר לא תיפתר בשזה אומר ברי לי וזה אומר ברי לי כו', ע'