אור הישר (ירושלמי) סב

ברה"ר או נתגלגל שם ע"י סבה אחרת. וע' מה שנדחק בפירושו בפ"מ ומה"פ

אולם בחידושי הרשב"א לדף כ' ע"א הביא לשון הירושלמי בזה"ל א"ר אימי כשהיה כלי נתון ביד האדם אבל אם היה מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור עכ"ל, א"כ לא נזכר כלל תיבת הרבים רק רשות, והכלי הוא ביד האדם, ועפ"ז תתפרש הירושלמי בפשיטות, דהמקשה הרגיש מה ענין מבעטת לצרורות הלא תנן שילהי פ"ק הבהמה אינה מועדת לבעוט ובע"כ מבעטת היא בשינוי, וצרורות אורחיה הוא. ולהכי הקשה ואין דרכה להתיז צרורות. והשיב ר' אימי כשהיה הכלי נתון ביד האדם, ומצד זהירות האדם ג"כ שלא יגיע ההיזק אל הכלי ולו בעצמו ע"י הצרורות, נחשב היזק כזה כשינוי, ועלה מסיק אבל אם היה מונח ברשות, פי' הכלי שלא בתוך ידו, וזה מהלך ברשות פטור, דהיינו ודאי אורחיה וע' בחידושי הרשב"א שם

והנה התוס' בריש פרקין ד"ה היתה מבעטת כתבו אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא ע"ש, ולכאורה אפשר לתלות בכוונתם קושית הירושלמי כנ"ל. אכן מדלא הביא לתירוצם דהכא, משמע דכוונתם לקושית הרשב"א ז"ל הרי כבר תנן הבהמה אינה מועדת לבעוט ותירצו דתנו לה אגב דשוה לצרורות, וצריך לפרש דשוים הם במהות ההיזק ששניהם באים ע"י דריסת הרגל, אבל אין לפרש משום דשניהם משלמים ח"נ. דבזה אפשר לחלק ביניהם דח"נ צרורות הוא מהלמ"מ, וח"נ דמבעטת מדין התורה דכתיב וחצו את כספו להיותה תולדה דקרן. אבל בל"ז אפשר לתרץ קושיתם עפמש"כ התוס' ריש ברכות סוף ע"א דרגילות של משניות לאשמעינן בקוצר אף למה שמפורש כבר, ועמש"כ שם עה"ג ובאור זרוע סוף ה' ערב שבת. שם ר' לעזר אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו בו חכמים בין ברה"י בין ברה"ר לחצי כופר כו', ע' אור שמח פ"ב ה"ו מנ"מ

ה"ב רב הונא אמר בשנקשר מאיליו אבל אם קשרו הוא משלם נ"ש, וכ' בפ"מ קשרו הוא בעל התרנגול בעצמו קשר בו הוי כבורו ומשלם נ"ש ע"כ, וקשה מה הכריחו לאמר דקשרו הוא קאי על בעל התרנגול בעצמו, מדוע לא נפרש דקשרו הוא קאי על מי שהוא קשרו הוא חייב בהזיקו, וממילא גם בעל התרנגול בכלל המחוייבים אם הוא קשרו, והא ראיה דבבבלי י"ט ע"ב רב הונא גופיה קאמר לה, ושם הגרסא אבל קשרו אדם חייב ופירש"י חייב הקושר ע"ש, הרי בהדיא דלא קאי דוקא על בעל התרנגול, ופירש"י הוא מוכרח דהא החיוב בקשירת הדליל הוא מטעם בור, ומאי נ"מ אם בעל התרנגול או בעל הדליל ואפילו בדליל הפקר, מי שקשר הדליל הוא עשה את הבור והוא חייב ע"ש ובתוד"ה אבל ובתוד"ה קשרו

ה"ג מילתיה דר"ל אמר בעטה מהלכת ברבוצה פטור מילתיה דר' יוחנן אמר בעטה מהלכת ברבוצה חייב, הנה בשטמ"ק לדף כ' ע"א כ' וז"ל הקשה רבינו אפרים מאי איצטריך למעוטי וביער בשדה אחר לפטור רה"ר תיפ"ל דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור דהניח פירותיו ברה"ר וי"ל כו' ע"ש, ולע"ד בלתי מובן קושיתו אטו האי כל המשנה כו' הוא קרא, עד דתקשה דמדוע איצטריך קרא אחרינא, הלא רק סברא היא ואפ"ל דמקור הסברא נסמכת אהאי קרא דחזינן דתורה חייביה דוקא בשדה אחר אבל ברה"ר פטור, והטעם משום דהניזק שינה והניח פירותיו ברה"ר ולפ"ז הסברא נובעת מהאי קרא גופיה ועוד דהא תברא בצדה מהא דר' יוחנן פליג אכללא דר"ל, ואמר דהאי שינה במשנה פטור הוא דוקא לילך עליו אבל לא לבעוטי בו, הרי דיש גבול לשינוי זה ולאו מילתא דפסיקא הוא לבנות עליו כל מיני השינויים. ובע"כ קרא דוביער בשדה אחר דממנו ממועט רה"ר הוא דוקא בנוגע לאכילת הבהמה ולא לשינויים אחרים וצ"ע

ה"ד רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם מה שהזיקה והא תנינן מפתח החנות משלם מה שנהנית כו', הגה זו היא קושית ר"נ בר יצחק בבבלי כ"א ע"א, והנה ראיתי בים התלמוד שם שהקשה אמאי נטר רנב"י בקושיתו עד איכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה מחזרת רב אמר חייב ושמואל אמר פטורה. ולא הקשה אליבא דל"ק דרב קאי אמשנתנו, ומה"ט האריך שם להוכיח דכל הקושיא היא דוקא ע"פ פלוגתתם דרב ושמואל משא"כ אי קאי אמתניתין אין מקום לקושית רנב"י ע"ש, והכא חזינן דאע"ג דרב קאי אמשנתנו וכדפי' נמי הפ"מ ושמואל לא נזכר כלל כאן ואפ"ה פריך הש"ס מהא דתנינן מפתח החנות כו', ובע"כ דקושית רנב"י הוה מצי קאי גם על מתניתין כמו על הפלוגתא, אלא דמסדר הש"ס קבע שני הלשונות ובתר הכי מה שהקשה רנב"י, להורות דקאי על שני הלשונות

ה"ה אית תניי תני שקפצו אית תניי תני שנפלו א"ר יוחנן כיני מתניתא שקפצו נפלו לא בדא, פי' ונ"מ לענין תחילתו בפשיעה וסופו באונס כדאמרינן בבבלי כ"א ע"ב וע' תוס' ב"מ מ"ב סוף ע"א

שם כלב שנטל את החררה ר"ל אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת ר' יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום כו', וקשה א"כ מאי פריך בבבלי כ"ג ע"א וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו כו', הלא נ"מ רבתי בינייהו דלר"י דסבר אשו משום חציו חייב על שיבולת בתרא כמו על שיבולת קמא דחציו נינהו, משא"כ לר"ל חייב דוקא במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת. ולא צריך לחפש נ"מ בדרך רחוקה כזו לענין חיובא דד' דברים אם שרף אשו יד אדם כדפירש"י, וע"ש בתוד"ה מאי בינייהו, ולכאורה י"ל דמזה מוכח דגם בבבלי ידעו דפתיחת מחלקותם דר"י ור"ל