אור הישר (ירושלמי) לח

שם חייה בר בא אמר לא כל נבילה כו'. באור שמח פ"ד ה"ג ממאכא"ס בהשמטות משבש לשון הירושלמי ע"ש

שם התיב ר' חנינה הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה ואכילתן בכזית כו', ע' אור שמח פ"ד ה"כ ממאכא"ס

שם כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן כו', ע' מה"פ ובת' אחיעזר חי"ד סי' יו"ד ובאו"ש פט"ז הט"ו ממאכא"ס

שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור, ע' בחידושי הגר"ח הלוי פ"ו ה"ה מה' חמץ וע"ע בר"ש טבול יום פ"ב סוף מ"ג ובנועם ירושלמי חלה פ"א

שם משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהוון דרשין שכר ע' אור שמח פ"ה ה"ד מנזירות

ה"ב ואתיא כההיא דא"ר הילא לא יחבול ריחים ורכב ממשמע שנאמר רכב אין אנו יודעין שהריחים בכלל מה ת"ל ריחים ורכב לחייב על זה בפ"ע וע"ז בפ"ע, והנה בספרי פ' תצא ובב"מ ס"פ המקבל דרשינן מה ריחים ורכב שהן מיוחדין שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפ"ע וע"ז בפ"ע כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, ופירש"י שהרי פירשן הכתוב לברר אזהרה לכל אחד לעצמו ע"כ, משמע מפירושו דהחיוב לכ"א בפ"ע זה ידעינן מפני אזהרתן בפני עצמן, וכן מוכח ברמב"ם פ"ג ה"ג מה' מלוה שהבין הכי, וכל שני כלים במלאכה אחת ילפינן מינייהו במה מצינו. וא"כ קשה מדוע תלי הכא בר' הילא, הלא בברייתא בגמרא ובספרי כבר הבינו כן מהאי קרא וצ"ע כעת

ה"ג סתם נזירות ל' יום, ע' ר"ן נדרים ד"ד ע"ב ד"ה משום ובת' הרשב"א סי' תרס"ז ובתוס' מו"ק י"ט ע"ב ד"ה תלתין ובחידושי לסנהדרין כ"ב ע"ב

ה"ד היו לפניו צלוחיות שתים אחת של מים ואחת של יין נטל ושתה אותה של מים אמרו הוי יודע משאת שותה של מים את שותה של יין ויש בה עשרה זיתים ואתה מתחייב עשרה מלקיות אינו מקבל התרייה בדעת הזאת כו', ע' בנועם ירושלמי ריש ברכות ד"ה וכן איתא

ה"ה חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת הוון בעיי מימר בארבעה כוסות של יין אבל אם אמר שבועה שאשתה ונזיר אתא מימר לא ישתה, וכ' בפ"מ וז"ל אשתה אתא מימר לא ישתה בתמיה ומסקנא דמילתא היא כלומר שהרי כבר נשבע שישתה יין ובא להדיר בנזיר ושלא ישתה וקבלת נזירותו לאו כלום היא עכ"ל, ופירושו בלתי מובן שהוא סותר גמרא ערוכה במכילתין ד"ד ע"א, דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילה על שבועה, וע' מה שהאריך בזה בשאגת אריה סי' סמ"ך ס"א

ה"ו כתיב והזיר לה' את ימי נזרו מיום הבאת קרבנותיו דברי רבי ריב"י אומר משעת תגלחתו כו' והביא אמר רבי עד שיביא ממש ריב"י אומר אפילו נראה להביא קרבן טומאה כו', ע' בתוס' לעיל י"ח ע"א ד"ה דאי רבי ובחגיגה ד"ט ע"א ד"ה נטמא ובטו"א שם ובכ"מ ולח"מ פ"ו הט"ו מנזירות

ה"ז תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים שחט את השלמים ומגלח עליהן ד"ר יהודא רא"א לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום כו', לכאורה קשה טובא מה נתינת טעם היא זו שלא יהיה מגלח אלא על החטאת, הרי דין קדימתו היא רק להקריבו קודם הקרבנות הבאים עמו, כמובא בהלכה זו הא דתנן כל החטאות שבתורה קודמין לאשמות, לכן נראה דהאי שהחטאת קודמת קאי ארישא מש"א ר' יהודא דמביא חטאת עולה ושלמים, ולה"ק דכמו בהבאה כן בהקרבתם הן בסדר זה, וזהו מאי דקתני ומגלח עליהן, היינו אחרי שחיטת שלשתן, והוא שחיטת השלמים שהיתה באחרונה, וזהו מש"כ הרמב"ם פ"ח ה"ב מנזירות וז"ל ושוחט החטאת תחילה ואח"כ העולה ואח"כ שלמים ואח"כ מגלח, וזה מתאים עם הבנת הלח"מ ומל"מ וסרה קושית הכ"מ ע"ש

אמנם אכתי איכא למידק דכולם טרחו ליישב דעת הרמב"ם וסידורו שיהיה מתאים עם משנתנו, ולא חשו להעמיד סדר הכתוב גבי נזירות טהרה. דכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים, הלא לפי המקובל בהחלט במשנתנו שהחטאת קודמת בכל מקום, מדוע הקדים בכתוב עולה, ואפילו אי איירי בהבאה תנינא ג"כ במשנתנו היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים וצ"ע כעת

ה"ח רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תיקרב חטאת לעולה תיקרב עולה לשלמים תיקרב שלמים, וקאמר בגמרא הוון בעיי מימר בשלא פירש הא בתוך ביתו פירש אמרין אפילו בתוך ביתו לא פירש למה בהמה אין עליה הלכות סתומות בתחילה, וקשה מאי איריא בהמות אפילו בעופות דריש רב חסדא ביומא מ"א ע"א מקראי דהקינין מתפרשות בעשיית הכהן אם לא נתפרשו בלקיחת הבעלים, ויתר על כן תנן ספ"א דקנים ר' יוסי אומר שתי נשים שלקחו את קיניהם בעירוב או שנתנו דמי קיניהם לכהן לאיזו שירצה כהן יקריב חטאת ולאיזו שירצה כהן יקריב עולה בין משם אחד בין משני שמות ועמש"כ בחידושי שם ולתמורה ד"ל ע"א, והשתא ומה התם דאית בהו נמי משום שינוי בעלים סמכינן אדעתא דכהן, כש"כ