אור הישר (ירושלמי) לג

לא הוי הקדש וב"ש נמי דוקא שם דאית להו הילפותא מסוף הקדש

אמנם לבד זה נמי י"ל דבעצם לא דמו להדדי דהכא הנודר בדמיונו שהיה סבור על רחל זו שהיא כעורה ובאמת היתה אז נאה, נמצא דטעות היה בגוף הנדור. משא"כ התם דבגוף המוקדש לא היה שום טעות דהא אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, הלא דהשור השחור כמו שהיה שחור בשעת ההקדש כן הוא עתה שחור רק שיצא לבן הרי הוא גוף אחר ואותו לא הקדיש, ואפשר בכוונה משום דהוא עדיף יותר לחרישה כדאמר בנזיר ל"א ע"ב תורא חיורא לרדיא ולכן הניחהו לעצמו ולא הקדישו ודוקא את השחור הקדיש, נמצא דלא היה בזה שום טעות, וביציאת הלבן דומה כמי שיצא במקום השור השחור שהקדיש כבש, האם גם הוא קדוש הרי גוף אחר יצא, רק דעת ב"ש הוא משום שהזכיר בהקדשו שם שור להכי קדוש הלבן ואע"ג שהוא גוף אחר, כמו בדינר זהב שיעלה בידי ראשון ועלה בידו כסף דס"ל לב"ש נמי דהוי הקדש אע"ג דהוי גוף אחר רק משום שם דינר וכמ"כ בשביל שם שור שהזכיר בשעת הקדשו, ולשון הקדש טעות שם הוא רק שם המושאל, משא"כ הכא גבי נדר היה ממש הנדר בטעות ולא דמו להדדי

ה"ט המעלה עדי זהב על לבושכן שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו, הנה ברד"ק שמואל ב' א' כ"ד הובאה הגדה זו וגרים בשעה שהיה שאול שומע טעם ההלכה יוצאת מפי תלמיד חכם היה עומד ונושקו על פיו. פרק עשירי

ה"א כתיב ואם היו תהיה לאיש מה אנן קיימין אם בנשואה כבר כתיב אם בית אישה נדרה כו' ואיזו זו נערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה, הנה הכא משמע דסתמא דברייתא היא, ועפ"ז ניחא מה דבשאילתות פ' מטות סי' קל"ו גריס עלה דתניא ואין מקום למה שהקשה שם בהעמק שאלה הלא בבבלי ס"ז ע"א הוא בשם רבה ובילקוט גריס רבא ע"ש

ה"ב מת הבעל נתרוקנה רשות לאב הוון בעיי מימר כשהיפר הבעל את חלקו אבל לא היפר הבעל חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לאב נישמעינה מן הדא נדרה והיא ארוסה כו', אולם בספרי יליף מקרא דבנעוריה בית אביה שכל נעוריה בבית אביה אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל להביא את שנתארמלה או נתגרשה מן האירוסין ע"ש, הרי אע"פ שהיה לה בעל ונתאלמנה חזרה לגמרי לרשות אביה מיתורא דקרא בנעוריה בית אביה, וע' אור שמח פי"ב הי"ז מה' נדרים

ה"ג נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה א"ר הילא היו תהיה אפילו מאה הויות, וכ' בק"ע היו הוא מקור נופל על המעט ועל הרוב כו' ע"כ, וכדבריו משמע דרק מן תיבת היו דרשינן מאה ולא מן כפל הלשון היו תהיה, דהא גם גבי הוכח תוכיח ושלח תשלח אמרינן נמי בב"מ ל"א ע"א, הוכח אפילו מאה פעמים, וכן גבי שלח, ותיבות תוכיח תשלח אתיין לדרוש מהן ע"ש, שוב מצאתי בכעין זה בש"ק ושהאריך קצת

ה"ד מיסבר סבר כו', לדעתי נשתבשה סדר הלכה זו בידי הסופרים או המדפיסים, וכצ"ל ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מיסבר סבר ר"א דבמזונות הדבר תלוי כו' דברי חכמים לעולם אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו

ה"ה על דעתיה דר"א מי מיפר לה והן דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו קידושי מאה תופסין בה כו', ע' אור שמח קונטרס זיקה סי' כ"ו

ה"ו א"ר אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה אשה שקנו לו שמים אינו דין שיפר נדריה א"ל ר"ע לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו שאין לאחרים בה רשות תאמר באשה שקנו לו שמים שיש לאחרים בה רשות כו', והנה בבבלי ע"ד ע"א אמרינן דר"ע סבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה אלא ר"א מ"ט אי יש זיקה אין ברירה כו', וכ' שם הר"ן במשנה דר' יהושע דסבר לאחד ולא לשנים משום דס"ל אין ברירה ע"ש, ומזה מוכח דר"א דסבר יש זיקה אפילו בשני יבמין משום דס"ל יש ברירה, והקשה בס' עולת שמואל סי' מ"ז הלא ר"א ס"ל בביצה ל"ד עומד אדם על המוקצה ערב שבת ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי דסבר יש ברירה. ותירץ דבמוקצה דרבנן סבר יש ברירה משא"כ בהפרת נדרים דאורייתא ס"ל דא"ב ע"ש, ולפ"ז קשה איך סבר ר"ע אין זיקה ומשום דיש לאחרים בה רשות הלא איהו סבר דיש ברירה כדכתבו התוס' בסוטה י"ח ע"א בד"ה חזר וחלקן ועמש"כ בחידושי למעילה כ"א ע"ב ועדיין צ"ע

ה"ז השיבו על דברי רבי לעזר והרי המקוה יוכיח שמעלה את הטמאין מטומאתן ואינו מציל את הטהורין, ע' מה שהאריך בשיטה מקובצת לנדרים בגרסאות הספרים בזה

ה"ח תמן תנינן מפירין נדרים בשבת תני בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאין לצורך השבת כו', ע' בת' הריב"ש סי' שצ"ד

שם מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן, ע' בת' הריב"ש סי' ת"ו וסי' תקי"א

שם מהו להתיר ע"י התורגמן נישמעינה מן הדא ר' בא בר זוטרא איתעביד תורגמן דר' יוחנן בהדא איתא דלא הוות חכמה מישמע סוריסטין. ע' בת' הריב"ש סי' ש"ע

שם שואל הלכות אגדות מניין ת"ל עמדו ועמדו, ע' אור זרוע ח"א סי' תק"י ובמש"כ בחידושי