אור הישר (ירושלמי) ל

מן ביניהון קונם יין שאיני טועם בחג כו', ע' העמק שאלה לשאילתות פ' לך סי' ח' אות יו"ד

שם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר מן המעושן מהו שיהא מותר במטוגן כו'. עמש"כ בחידושי לחולין ק"ח ע"א

ה"ב אי זו היא מעשה רותחנא כגון חילקא טרגיס וטוסני סולת ואורז זריד וערסן, והנה ביאור זה על מעשה רתחתא דמשנתנו הביא הר"ן נ"א ע"א בשם הירושלמי דהכא ע"ש ולכאורה מדוע נאיד הרמב"ם פ"ט ה"ז מה' נדרים מביאור הירושלמי, ואיהו מפרש מעשה רתחנא כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהן ע"ש, ואפשר דבזה הורה דעתו דפירוש הירושלמי היה רק לפי מקומו ושעתו שהיו רגילין אז במאכלים אלו, אבל בזמנים ומקומות אחרים נתפרש הדין של רתחתא לפ"מ שהן רגילין להרתיח

ה"ג הוון בעי מימר מלוח לעולם הא לשעה לא כו', עמש"כ בחידושי לעיל פ"ב ה"ד

שם דמר ר' זעירא כל נון דנא אכיל פחות מן ליטרא כילכוד אנא טעים כו' ר' ירמיה אמר זעירא בעי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דר"י אמר הילכו בנדרים אחר לשון ב"א לית אורחיה דבר נש מימר לחבריה זבין לי נון והוא זבין ליה כילכוד כו', וקשה הלא ר' זעירא גופיה אמר דבנון טעים טעם כילכוד, א"כ הלא צריך שליח לאימלוכי ביה ובזה עכ"פ פלוגתא דר"ע ורבנן במכילתין דנ"ד ובמעילה ד"כ אי מיניה הוא וצע"ק

ה"ד על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא, ע' בת' הריב"ש סי' שצ"ח

שם זה הכלל שהיה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שי"ל מתירין כגון טבל ומע"ש והקדש והחדש לא נתנו להן חכמים שיעור אלא מב"מ כל שהוא ושלא במינו בנ"ט כו', ע' ר"ש שביעית פ"ו מ"ג ובס' אור גדול סי' סמ"ך ובנועם ירושלמי תרומות פ"ח

שם אילין נדרין מה את עביד להון כדבר שי"ל מתירין או כדבר שא"ל מתירין כו', ע' בס' שאילת שלום סי' ז' ובנועם ירושלמי חלה פ"ג ובערלה פ"ג

ה"ה א"ר הולא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא והנייתו, וכ' בפ"מ דר' הולא מפרש קונם יין שאיני טועם כו' ע"ש, ולכאורה מדוע נאיד מן זה דרישא, דאיירי בבשר כדמפרש בק"ע וממילא מתפרש גם גבי יין דשניהם בחד טעמא נשנו במשנה דע"י תיבת זה נאסרו בתערובתם, ונראה בכוונתו דלר' הולא קשיא ליה דוקא בסיפא, כיון דאמר קונם יין שאיני טועם, תיבת זה ל"ל, הרי יש בו טעם יין ובהכרח טועמו כדכ' הר"ן נ"ב ע"ב בד"ה קונם יין ע"ש ולפ"ז מדוע צריך לפרש נמי תיבת זה, ולה"ק ר' הולא דכל איסור ההנאה גורם מה שאמר זה, כדאמר בבבלי שם דאע"ג שאמר שאיני טועם אי דאמר אלו מיתסר ואי לא לא ע"ש, וה"נ בתיבת זה גבי יין שאיני טועם

ה"ו וכל דבר שדרכו לאכול ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו מה אית לך כגון אילין תותייא, נ"ב ע' שבת קמ"ד ע"א

שם וכל דבר שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כו' זירעוני גינה שאין נאכלין, נ"ב ע' ר"פ המוכר פירות, ושם צ"ג ע"ב

ה"ז מ"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו מ"ט דר' יהודא בן בתירא שם בנו קרוי עליו, נראה דר' יוסי וריב"ב שיתנו יחס לשם אביו ושם בנו, דקרו אינשי קומא דחלבא ודבש תמרים, הוא דוקא גבי נדרים ומשום דהלך אחר לשון ב"א, ונ"מ לענין דבש תמרים דפליגי ר"א ור' יהושע בתרומות פי"א מ"ב דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, דאפ"ל דהכא לא תליא בדהתם וע"ש בר"ש

ה"ח רב הושעיה כד הוה מקבל סהדיא בעין טב הוה אמר לון הוון ידעין כמה עדות יוצא מפיכם כמה שכר בתים יוצא מפיכם כו', ע' בס' האשכול ח"א סי' ל"ו

ה"ט והכא את מהלך אחר הטעם וכא את מהלך אחר הרוב. וכ' בק"ע בל"א דקשיא ליה מ"ש לעיל באיספרגוס אזלינן בתר טעם והכא אזלינן בתר רובא ע"כ, ולדעתי בלתי מובן הדמיון הלא מקפה של גריסין נולד המקפה מן הגריסין והיינו דא"ר יוסי שם אביו קרוי עליו, ובכ"ז הטילו בו תנאי שלא יהא הנדר חל על המקפה אא"כ רובן גריסין ואז חל על המקפה להקרא בשם מקפה של גריסין, משא"כ איספרגוס שהוא רק מין כרוב אבל אין שום שייכות להקרא על שמו לא משום רובו ולא משום טעמו

ה"י ר' יסא אזיל לגבי ר' יוסי ואפיק קומיה מלופחין מקליון ומחינין ומגבלן בדבש ומטוגן א"ל אילין אינון אשישין שאמרו חכמים והנה מלופחין הן ודאי עדשים כדפירש"י ביומא פ"ג ע"ב, וממילא חזינן מהכא דהעדשים המתוקנין בטוב טעם הן נקראין אשישין בלשון חכמים, ולפ"ז נפלאתי ע"ד התוס' והרא"ש בבבלי דמפרשי בסוגיין דאשישין הן פסולת עדשים ע"ש

הי"א תני ר' יודה אומר קונם גריס שאיני טועם אסור לכוס ומותר במקפה גריסים שאיני טועם אסור במקפה ומותר לכוס חטה שאיני טועם כו', ע' מה שהאריך בזה בלח"מ פ"ט ה"ט מה' נדרים. פרק שביעי

ה"א מה פליגי בדלעת מצרית אבל בדלעת יוונית כל עמא מודיי שהוא כירק כו', ע' אור שמח פ"י ה"ג מטומאת אוכלין

ה"ב מעתה אף האומר תבואת תורה יהא אסור בכל דכתיב ותבואת הכרם, ע' בתוס' אנשי שם למס' חלה פ"א מ"ב.