אור הישר (ירושלמי) טו

הראשונה א"כ הו"ל שני בתים, ולכן כדי להנצל מספק איסור כזה מלמדין השנייה שתמאן

הי"ב אפילו לא בא על הפיקחת פוסל את החרשת שאילו לא בא על הפיקחת ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו שבא עליה אפילו מתה פסל את החרשת, הנה הכא פריך בירושלמי כמו בהלכה הקודמת גבי קטנה וחרשת ובהלכה שאחריה גבי גדולה וקטנה ומשני נמי כמו התם דהחידוש הוא אם מתה ע"ש, ולא ידענא מדוע השמיט הרמב"ם ספ"ה מיבום החידוש אם מתה בכל הנך תלתא דוכתי, הלא בלא תירוץ זה תקשה באמת מה דמדייק בירושלמי אהא דמשנתנו וצ"ע כעת, וע"ע בחידושי הרמב"ן למכילתין קי"א ע"ב

הי"ג ר' לעזר אמר מלמדין את הקטנה שתמאן בו, לשעבר הא לכתחילה לא, פי' דיש להתרחק מן המיאונין כדכ' בק"ע ע"ש, והנה בתוס' ק"ט ע"א ד"ה ויתרחק מן המיאונים הביאו פר"ח בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שיביא ראיה שהיא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונים ע"ש. ויל"ד דהתוס' כתבו ר"פ האיש מקדש ד"ה אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה דמה שנוהגים עכשיו לקדש בנותנו אפילו קטנות משום שמא אח"כ לא יהיה סיפק בידו לתת נדוניא לבתו כמו עתה ותשב בתו עגונה לעולם ע"ש, והשתא מה התם שיש לה אב אפ"ה חשו חז"ל לתקנת בנות ישראל לקדשן כשהן קטנות משום אולי ירד האב ממצבו ולא יוכל אח"כ להספיק הוצאות נשואי בתו, מכש"כ הכא דאיירי ביתומה קטנה בודאי שהיה לנו למיחש וצע"ק

הי"ד ר' ירמיה בעי מהו שיהא נאמן לאמר על דר"מ העמדתי עצמי שלשים יום בשביל לעשות הולד שתוקי כו', ע' אור שמח פ"ג ה"א מה' יבום

שם חברייא בעיי מה נן קיימין אם כמשנה הראשונה שמענו שמותר לייבם אם כמשנה אחרונה ש שמענו שמותר לחלוץ שמענו שכופין כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ג. פרק ארבעה עשר

ה"א חרש שנשא פיקחת פיקח שנשא חרשת אם רצה להוציא יוציא אם רצה לקיים יקיים, וכ' התוס' וז"ל הא פשיטא אלא אגב דתנא יוציא תנא יקיים עכ"ל, ולולא דבריהם ז"ל היה נלע"ד דלפ"מ דאמרינן בבבלי שם קי"ב ע"ב דלחרש וחרשת תקינו רבנן נישואין משא"כ לשוטה ושוטית דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום ע"ש, ועפ"ז שפיר אשמעינן במשנה גבי חרש וחרשת דאם רצה לקיים יקיים. כדין נישואין דתקינו להו רבנן, ולא דמיין לשוטה ושוטית

שם אשתו של חרש שהלך לו בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונישאת לחרש או לפקח ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה כו', ע' כתונת פסים לנמו"י יבמות פי"ג דף ל' ע"ב. שם ר' נחמיה בר מד עוקבן בריה דר' יוסי אמר תלתא עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה אסור יש לה בן ואב ואח כו', עמש"כ עה"ג וע"ע נובי"ק האה"ע סי' פ"ג ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תנ"ה ובס' התרומה ה' גיטין סי' קל"א ובס' אור גדול סי' מ"א וע"ע ח"ס אה"ע ח"ב סי' ג' וע"ע באור זרוע ח"א סי' תשע"ח

שם מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב ויכולה היא לשמור את גיטה, ע' תוס' גיטין ס"ד ע"ב ד"ה וכל שאינה ובשעה"מ פ"ב הי"ט מה' גירושין ובס' חזקה רבה חאה"ע סי' רצ"ט

ה"ב שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, ע' מיוחסת סי' קל"ד וסי' קל"ח ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תמ"ג ובדורש לציון דרוש י"ב

ה"ג אם היו נכריות יכנוסו אם רצו להוציא יוציאו. פי' אחרי שיכנוסו אותה לייבום וירצו להוציא יוציא בגט דכשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה, וע' מל"מ פ"ב הי"ז מה' גירושין

ה"ד מת פיקח בעל פיקחת מה יעשה פיקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט כו', פי' ואין נ"מ אם היתה חרשת בשעת נישואין או נתחרשה אח"כ כיון דחסרון דעתה אינו מעכב וע' במאירי

ה"ה צרתה מהו נישמעינה מן הדא בתו חרשת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן הייבום. הנה כה"ג הובאו ברייתות בשתי ההלכות הקודמות וע' במגיד משנה פ"ז ה"כ מה' יבום

ה"ו מהו שתאכל בתרומה נישמעינה מן הדא בת ישראל פיקחת שנשאת לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה כו', לכאורה נראה דהכא איירי בתרומה דאורייתא, לפ"מ דהרמב"ם פ"ח ה"ט מה' תרומות הסביר הטעם מפני שאינו קונה מן התורה שאינו בן דעת ע"ש. משמע דתרומה דרבנן שפיר אוכלת דהא לחרש תיקון רבנן נישואין כדאמרינן בבבלי ריש פרקין ע"ש ואפשר נמי דשאלתם היתה גם על תרומה דרבנן ומשום גזירה שמא אתי לאכול בתרומה דאורייתא כהא דגיטין נ"ה ע"א

ה"ז בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן פיקח לא הספיק לכונסה לחופה של נישואין עד שנתחרש הוא או עד שנתחרשה היא אינה אוכלת בתרומה, ע' אור שמח פ"י ה"ב מה' אישות פרק חמשה עשר

ה"א לא סוף דבר כמשנה האחרונה שעד אחד מתירה ואפילו כמשנה הראשונה שאין עד אחד מתירה היא מותרת עצמה מה בינה לע"א ע"א חשוד לקלקלה והיא אינה חשודה לקלקל את עצמה, ע' נובי"ק חאה"ע סי' מ"ב ובבאר יצחק חאה"ע סי' ה' ובאור שמח פי"ב ה"ו מגירושין

שם עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה כו', ע' בת' שאילת דוד חאה"ע קונטרס העגונות סי' ז' וע"ע באור זרוע ח"א סי' תרצ"ג.