אור הישר (ירושלמי) יד

שם לעולם חליצתה פסולה עד שיהו שניהן מתכוונין, ע' באר יצחק חאה"ע סי' ט'

שם איזו חליצה מוטעת על דעתו דר' יוחנן כל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה כו', ע' בת' עין יצחק אה"ע ח"ב סי' מ' ובאור שמח פ"ז הכ"ג מה' אישות וע"ע או"ז ח"א סי' תרע"ג ובת' ר"ב אשכנזי סי' ל"ד

שם אית תניי תני חליצה גנאי אית תניי תני חליצה שבח כו', ע' עמק יהושע סי' כ"ג. פרק שלשה עשר

ה"א מעשה בתנוקת שירדה לכבס בנהר אמרו לה הא ארוסיך איעבר אמרה תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין מיאון גדול מזה, ע' באור זרוע ח"א סי' תר"פ

ה"ב איזה לדעתה עביד לה גנון ומלבשין לה קוזמירין ומדכרין לה גבר כו', ע' אור זרוע ח"א סי' תרע"ז

שם מהו שיביא קרבן זיבה וקרבן צרעת מאחר שהיא חובה אינו מביא או מאחר שהוא מטמא בהן מביא כו', ע' בת' שאילת דוד סי' ט"ו

שם מהו שיביא פסח מאחר שהוא חובה אין מביא או מאחר דארשב"ל בשם ר' הושעיה מביא הוא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים מביא, ע' אור שמח פ"ה ה"ז מה' ק"פ

שם מכל מעשרותיכם הוקשו מעשרות זה לזה כשם שאינו מביא מעשר דגן כך אינו מביא מעשר בהמה כו', ע' בת' באר יצחק חאה"ע סי' א'

ה"ג תני ראב"י אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאילו שהיא אשתו בגט ושאינו מן האיש כאילו שאינה אשתו במיאונים, הנה ביאור זה אהא דראב"י הוא כאוקימתא דאביי בר אבין בבבלי ק"ח ע"א, והתם פריך הא קתני לקמן הממאנת באיש כו' ומשני פרושי קא מפרש ע"ש, ולפ"ז צ"ל דמשנה שאחר זו אע"ג דנראית כסתם משנה אכן סיומא דראב"י היא, וע' בת' הרשב"א סי' אלף רט"ו

ה"ד ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין בה משום זיהום כהונה כו', בק"ע גריס אין בה אלא משום זיהום כהונה ע"ש, ובודאי נמשך אחרי הגרסא דלעיל פ"י ה"ה וכן בהלכה שאחרי זו דשם הכי איתא, אכן הפ"מ הוא כמזכי שטרא לבי תרי דלעיל שם גריס אלא והכא לא גריס לה

ה"ה א"ר יוסי בי ר' בון והוא שיהא הגט בסוף, ע' ברמב"ם פי"א הט"ז מגירושין ובת' הרשב"א סי' אלף קצ"ז

ה"ו מ"ט דר' אלעזר מפני שעמדה עליו באיסור שעה אחת כו', ע' בת' הרשב"א סי' אלף קצ"ח ובתרומת הדשן סי' רכ"ג ובדורש לציון דרוש י"ב

ה"ז א"ר לעזר לית כאן תינשא אלא תתארס, ע' אור שמח קונטרס זיקה סי' כ'

ה"ח כיצד הוא עושה רב חייה בר אשי בשם רב כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, הנה כמ"כ היא אוקימתא דרב חסדא בבבלי ק"י ע"ב, אבל קשה מדוע אין מלמדין את הקטנה שתמאן לפ"ד הרמב"ם בפ"ה הכ"ד מייבום וע"ש במפרשים

שם ותחלוץ מיד לית יכיל בגין דר"מ דר"מ אמר אין חולצין ולא מייבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית, הנה לפ"ז מובן דהא דתנן לעיל פי"ב ה"ד קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל כו' הוא נמי אליבא דר"מ, דאילו ר' יוסי סבר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה ורבי עביד הכי למעשה כדאמרינן בבבלי ק"ה ע"ב, והנה לדינא קיי"ל כסתם משנה הנ"ל ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות כדמסקינן שם ק"ה ע"ב וע"ש תוד"ה קטנה שחלצה, ולכאורה הלא ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי כדאמרינן בעירובין מ"ו ע"ב, ובשלמא בסוגיין ניחא דאזלינן אליבא דרב ורב ליה הני כללי כדמסיק בעירובין מ"ז ע"ב שם, אבל הלא נראה דגם לדינא פסקינן הכי כר"מ נגד ר' יוסי, ורבינו הקדוש דסידר המשנה סתים במשנה כר"מ ולמעשה עביד כר' יוסי, וכה"ג פריך הש"ס בביצה ד"ב וצ"ע כעת

ה"ט פיקחת וחרשת ביאת הפיקחת פוטרת את החרשת אין ביאת החרשת פוטרת את הפיקחת אלא פוסלת את הפיקחת. הנה ברישא דקתני ביאת הפיקחת ה"ה חליצתה כמבואר ברמב"ם פ"ה הכ"ה מיבום, אבל בחרשת מלבד דאינה בת חליצה כדתנן לעיל פי"ב החרשת שחלצה חליצתה פסולה, אכן לפ"מ דקאמר דביאת החרשת פוסלת, אולם חליצתה אין בה כח אפילו לפסול ג"כ, שאין בהליצתה ריח חליצה כלל כדכ' בעונג יו"ט סי' ב' ע"ש

ה"י גדולה וקטנה ביאת גדולה פוטרת את הקטנה אין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה אלא פוסלת את הגדולה, ברמב"ם פ"ה הכ"ה מיבום הלשון ביאת הגדולה או חליצתה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה, והנה הרמב"ם אע"ג דלא זכר מחליצת הקטנה מ"מ ודאי דעתו דלא פוטרת בחליצתה, לפ"מ דס"ל בפ"א הי"ז שם כסתמא דמתניתין לעיל פי"ב דקטנה לא תחלוץ עד שתגדיל, אבל בעצם נראה דתליא בפלוגתא, דמשנתנו דפסלה חליצת קטנה היא דעת ר"מ, אבל ר' יוסי הא סבר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה כדאמרינן בבבלי ק"ה ע"ב, וא"כ פוטרת בחליצתה ג"כ כנלע"ד

הי"א מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת בא היבם על הראשונה וחזר ובא על השנייה או שבא אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה, וכ' על זה ברמב"ם פ"ה הכ"ו מיבום אבל מלמדין את השנייה שתמאן ויקיים זה יבמתו הקטנה שבעלה תחילה ע"כ, וכ' ע"ז המאירי ואיני יודע למה עכ"ל, ולעד"נ דכבר נשמר בזה הרב המגיד במש"כ דילמא קנויות הן ע"ש, וכוונתו דאם גם השנייה קנויה כמו