אור הישר (ירושלמי) קד

שם דילמא ר' חנינא בר פפא ור' שמואל בר נחמן עברון על חד מן חורשי שביעית כו', ע' כפתור ופרח פמ"ז

הי'"א והוא שיש לו עליו מלוה על אותו הבור בתוך לפישוט ידים כו', ע' אור זרוע ח"א סי' תשע"ד

שם ר' שמואל בשם ר' אבהו אין הנכרי עושה יין נסך בזריקה נכרי מהו שיעשה יי"נ בחמתו כו' ע' בתמים דעים להראב"ד סי' ק"ב ובאור שמח פי"ב ה"ט ממאכא"ס

הי"ב ר' אבהו בשם ריב"ח לא סוף דבר פתח אלא אפילו חלון ויש בה ארבעה על ארבעה על רום עשרה ובלבד מקורה ובמגופף. הנה בבבלי קאמר רב יוסף נמי דחלון כרה"ר דמי, אבל לא התנה תנאים על פרטי החלון כדהכא, וע"ש ברש"י ותוס' ס"א סוף ע"א, והנה הט"ז בסי' קל"א סק"ד כתב דהחלון מציל על היין שבכל החדר ולאו דוקא לכל מה שכנגד החלון ע"ש, אבל לפ"ז צריך לדקדק טובא במש"כ הרדב"ז על הרמב"ם פי"ג ה"ו ממאכא"ס ע"ש. פרק חמישי

ה"א ולא שכרו הוא נותן לו ר' אבהו בשם ר' יוחנן קנס קנסוהו כו', ע' בת' הרשב"א סי' קע"ז סי' תשט"ו וברא"ש חולין פ"ק סי' ט' ובריב"ש סי' קע"א

שם כיתף עמו חבית בחבית את קונסו בחביתו עד כדי שכרו נתן לו קרקע בשכרו כו', ע' אור שמח פי"ג הט"ו ממאכא"ס

שם ר' ירמיה בעי שכרו לשבר חבית של יי"נ אפילו כן שכרו אסור, ע' ב"י ס"ס קל"ג ובת' עונג יו"ט סי' ל' ובחוט המשולש בתשובותיו של הגרא"י ז"ל סי' ל"ט

ה"ב שכרה לישב בה אע"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר עד היכן עד כדי שלא יהא החמור מקפיד, ולכאורה יל"ד מדוע השמיטו הפוסקים לתנאי זה של הירושלמי, הלא במשנה בלתי מבואר גודל הלגין של היי"נ, ואחרי שהירושלמי ביארו הרי נחוץ הוא לדינא, ונראה משום דבבבלי לית ליה להאי שיעורא, דהא הקשו בדס"ה ע"א מאי חידושא דלגין הלא בלא"ה דינא הוא דיש רשות לשוכר את החמור להניח לנינו עליה ומשני נהי דלגין דינא הוא לאותובי מיהו אי לא מותיב ליה מי אמרינן ליה נכי ליה אגרא ע"ש, ולפ"ז כל כמה דאי לא מותיב ליה אינו מנכה לו כי מותיב ליה נמי לאו שכר לגין דיי"נ הוא

אמנם אפ"ל נמי דבמקום החמור מקפיד, צ"ל החמר מקפיד, היינו בעל החמור, ופירושו דאם משא הלגין של היי"נ אינו כבד כ"כ שבעל החמור יהיה מקפיד אז מותר, דללגין זה יש לו רשות להניח כמו ללגין אחר, משא"כ אם בעל החמור מקפיד משום כובד המשא של היי"נ שיש בו יותר משיעור סתם לגין אז שכרו אסור. ולפ"ז מתאים עם לשון הבבבלי חמר מעכב עליו, וכן יש להשוות אוקימתא דבבלי וירושלמי שתהיינה מתאימות

ה"ג יי"ג שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות, הנה מפשטות המשנה משמע דבאותו אופן שהן מותרות בזה האופן גופה הן אסורות, אולם ברמב"ם פט"ז הל"ב מבאר דההיתר הוא גם לאכילה, והאיסור אם הוא בנ"ט אסורות אפילו בהנאה, כן גבי מבוקעות דאסורות משמע מלשון המשנה בהחלט, וברמב"ם שם דאם אינן בנ"ט מותרות אפילו באכילה, וע"ע בשו"ע סי' קל"ד ובמפרשים שם

שם מתניתא בשלא נדלדל חותמן אבל נדלדל חותמן כמבוקעות הן. פי' ומותרות דוקא אם מחוברות לאשכול כמש"כ התוס' ס"ה ע"ב ד"ה ואם היו

ה"ד אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי כו', ע' משך חכמה לפ' וישלח בפסוק ויטמן אותם יעקב

שם אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם תמן תנינן כו', בתוס' חגיגה כ"ה ריש ע"א הגרסא דתנינן תמן ארץ ישראל טהורה כו' וכה"נ הגרסא בתוי"ט מקואות רפ"ח

שם הדא דאת מר להאמינן שאינן שאובין הא למידת ארבעים לא כו', ע' ר"ש מקואות פ"ב מ"ג

שם כותאי דקיסרין מותר להלוותן בריבית כו', ע' תוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה ובת' הרמב"ן סי' רכ"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשצ"ט תתקב"ח

ה"ה המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר ואם מודיעו כו', הנה הרמ"א ר"ס קכ"ט כתב לכתחילה לא יניח אדם בביתו יין או חומץ אצל עכו"ם לבד כלל כו', וכ' עלה הגר"א דמתניתין קתני המניח וכמו שדייק בחולין ד"ג ע"א מי קתני מניח המניח קתני דיעבד ע"ש, ולא הביא לדברי התוס' שם על אתר שכתבו וז"ל לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחילה דהא מסיק דשרי לכתחילה אלא קאמר דאף דיעבד משמע, והש"ך שם סי' קי"ח ס"ק ל"ב הביא לדברי התוס' ע"ש, אמנם מחלקותם דת"ק ורשב"ג, עם לשון מותר דמשנתנו, יתכן יותר כדעת הגר"א דקאי אדיעבד וצ"ע

ה"ו המניח את הנכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כו', ע' בת' הרשב"א סי' ק"ז וסי' תקפ"ח ובמיוחסות סי' קנ"ה

ה"ז מה שעל השלחן אסור בתוך פישוט ידים ומה שעל הדולפקי מותר חוץ מפישוט ידים כו', ע' אור זרוע ח"א סי' תשע"ד

ה"ח בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות, הנה הרמב"ם פי"ב הכ"ד ממאכא"ס הוסיף על לשון המשנה וכתב כל החביות הפתוחות שבחנויות אסורות ע"ש, וקשה מה בא למעט בתיבת שבחנויות, האם בא למעט שבבית ושבמרתף, ומאי זה שכתב כל החביות, הרי בקיצור לשון המשנה חביות פתוחות נכללות ממילא כל החביות