אור הישר (תנ"ך) עו

במתנת האכילה. ולכן כשהוא תאב לאכול והזמין לו השי"ת לשבור רעבונו לא כש"כ שחייב לברך. והשתא אם התורה הטילה עליו חיוב ברכה על השביעה דמתנה זו אינה מורגשת אצלו יותר מן האויר וזריחת השמש וכל הנאות העולם מן הבריאה הכללית להשלמת בריאותו. מכש"כ שצריך לברך על המאכל העומד לפניו למלא חסרונו לשעתו

ובשמו תשבע. בתמורה ד"ג ע"ב אמרינן דהאי קרא אתא שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ע"ש, והנה במדרש תהלים קי"ט מבואר דהאי נשבעתי ואקיימה הוא בתורת מצוה, דז"ל המדרש שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל לולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"ש, והשתא לפ"מ דהש"ס תלי זב"ז, הרי בע"כ דקרא דובשמו תשבע אתא ג"כ לנשבע לקיים את המצוה, והיינו כי השבועה היא ג"כ מצוה, וכן הרמב"ם בסה"מ עשה שביעית מנה ובשמו תשבע למצוה, וכ"מ ברש"י ותוס' חגיגה ד"י ע"א ד"ה לקיים, אמנם הרמב"ן שם בסה"מ חלק עליו וכתב דשבועה זו אינה אלא רשות ע"ש, והנה מהאי קרא דנשבעתי ואקיימה דיליף רב גידל בנדרים ד"ח ע"א שנשבעין לקיים את המצוה, מסיק עלה הא קמ"ל דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ע"ש והשתא בשלמא לשיטת הרמב"ן דאינו אלא רשות והיתר היינו דאינו בגדר מוציא שם שמים לבטלה, ניחא לשון הש"ס דשרי לזרוזי נפשיה, דכל עצמו אינו אלא בגדר היתר, וכ"מ בשאילתות פ' ויצא סי' כ"ג. משא"כ להרמב"ם דמנה אותה ברמ"ח מ"ע, איך אמרו בלשון הש"ס שרי, שיש בזה לטעות בדבר הרשות, באופן שהיא באמת מצוה חיובית דאורייתא, וכן יל"ד בלשון הרשב"א בחידושיו לנדרים שם, דמסיק וז"ל ושבועה כי האי שרי ונכון לעשות כן ומצוה כדי שיזדרז במצוה ע"ש והוא פלא לכאורה דלשון כזה משמע כמזכה שטרא לבי תרי להרמב"ם והרמב"ן ביחד וצ"ע, וע' בחינוך מצוה תל"ה ובמגילת אסתר לסה"מ שם ובמש"כ בחידושי לירמיה סי' ד'

ולמדתם אותם את בניכם. בקידושין ד"ל ע"א ממעט מזה ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומר לך כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, וקשה איך אפשר שהתורה תמעט בני בנים מללמוד עמהם תורה הרי המצוה על כל אחד מישראל ללמוד וללמד לאחרים ומה אני בחנם אף אתם בחנם ומכש"כ לבני בנים שהם כבנים לכמה דברים, ומדוע נמעטם אפילו מתורת חיוב, ונראה בכוונת התנא לפ"מ דהוא הבין קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך דמורה על מלמד לבנו תורה דהוא כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, הרי דלדידיה