אור הישר (תנ"ך) נד

מורה חיוב קדושה על המקדש אף בזה"ז, ועפ"ז בלתי מובן לע"ד הא דבברכות ס"ב ע"ב הוצרכו לדרוש מקרא דדברי קבלה, איסור על רקיקה בהר הבית בזמן הזה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי שם

והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה, בתו"כ תניא זו מדה טובה שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח לכך נאמר ושממו עליה אויבכם היושבים בה זו האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח ע"כ, וע' ברש"י ובמה שהאריך בזה הרמב"ן ז"ל, ולכאורה פשטות הלשון של מדה טובה זו דתנא בתו"כ, היא רק בשורה טובה לגולים מן הארץ שבאותו הדור, שלא יצטערו בארצות גלותם על הנחת רוח של האומות שנתיישבו במקומם בארץ ישראל, אכן בפשוטו של מקרא היא מדה טובה ג"כ לדורות עולם עד אשר נשוב לארה"ק אל המנוחה והנחלה, שהיה גלוי וידוע להשי"ת שתארך קרוב לאלפים שנה, ובזמן רב כזה בדרך הטבע היתה עלולה ירושלים להיות גדולה כלונדון ונויארק. ובדרך זה ההתיישבות בכל ארץ ישראל, ובשובנו מארצות גלותנו מה מקום היה אז לנו לאמר להעמים היושבים בה לנו הארץ הנושבת כ"כ באלפי אלפים ורבוא רבבות תושבים, לא כן עתה שממות הארץ זמן רב כזה תעיד לעצמה, שלא קבלה עליה עמים אחרים. ובכל אורך הזמן היתה ממתנת על יעודי הנביאים ובראשם על הבטחת השי"ת בפרשת נצבים אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה"א ומשם יקחך והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך

ובזה מבואר דרשת הש"ס בברכות מ"ט ע"א אקרא דבונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס אימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס ע"ש. דלכאורה מה ראו על ככה לסרס המקרא, הלא בקרא כתיב בנין ירושלים קודם כינוס נדחי ישראל, ואיך דרשינן מהאי קרא דרק בזמן כינוס נדחי ישראל יהיה בנין ירושלים. אכן לפי דרשת התו"כ דהכא ניחא, דבע"כ גם דוד המלך כיוון ברוח קדשו הכי בקרא דבונה ירושלים וגו', דאימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס. ולא קודם לזה. דאז עדיין קללתה תלויה ועומדת להיות שממה

ואתכם אזרה בגוים. בתו"כ זו מדה קשה לישראל שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד הם רואים זא"ז ומתנחמים ואתם אין אתם כן אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות כאדם שהוא זורה שעורים במזרח ואין אחת מהם דבקה לחברתה כו' ע"כ, ויש לדקדק אמאי נקט התו"כ המדה קשה שיש בזה ולא נקט המדה טובה, כמו בדרשתם הקודמת על והשימותי אני את הארץ כנ"ל, דהא דרשינן בפסחים פ"ז ע"ב. אקרא דצדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה שפזרן לבין האומות שאינן יכולים לכלותם יחד דוגמת אם יבא עשו אל המחנה