אור הישר (תנ"ך) מח

מוכרע לדעתו לסמוך עליו, אבל בעצם הדבר מסיק דהוא קנס, ובעומרים שנתפזרו ע"י הרוח דאומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים יהיב שם טעמא בהלכה ה' מפני שזה אונס ע"ש

בצדק תשפוט עמיתך הנה בסנהדרין ד"ג ע"א יליף רב אחא בריה דרב איקא מהאי קרא דמדאורייתא חד נמי כשר לדיני ממונות אלא משום יושבי קרנות בעינן תלתא ובע"כ דהאי חד צריך להיות מומחה, והיינו דתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. ופירש"י שם ד"ה ריש ע"א דכתיב בצדק תשפוט ע"ש, והנה על ברייתא זו מסיק ר"נ כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואמרינן התם איבעיא להו כגון אנא דגמרנא וסברנא ונקיטנא רשותא אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא א"ד אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא כו', והנה בכתובות צ"ד ע"ב בעובדא דאמיה דרמב"ח כתבתינהו לנכסה לרמב"ח בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמב"ח לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסא אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסא אתא רב ששת לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי כו' א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל ר"נ אנא דיינא ומר לאו דיינא ופירש"י אנא דיינא ע"פ ריש גלותא ועמש"כ בחידושי שם, והשתא מאי קמבע"ל בסנהדרין בכוונת ר"נ בהא דקאמר כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא מדוע לא פשיט להו מדברי ר"נ גופיה דקפסיל לרב ששת אע"ג דגמיר וסביר רק משום דלא נקיט רשותא מריש גלותא זולת אם נימא דהני דאיבעיא להו בסנהדרין לא ידעו מהאי עובדא דכתובות שם דוגמא דאמרינן בגיטין ד"ו ע"ב גמרא לא שמיע ליה ועדיין צ"ע

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ופירש"י לא תלבין את פניו ברבים ע"כ, והוא מדברי הספרא ומובא בערכין ט"ז ע"ב יכול אפילו משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא ע"ש, אמנם יש ג"כ מקום לאמר דהני דדרשי בשבת נ"ד ע"ב כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו וכן לאנשי עירו או לכל העולם כולו, הוא נמי מהאי קרא מדסמיך לקרא דהוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא משמע דע"י התוכחה תפרוק חטאו ממך. משא"כ אם לא תוכיחו תהיה נתפס ח"ו בשבילו, והיינו דאמרו שם קי"ט ע"ב לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה כו' ע"ש, אמנם שיקול הדעת במצוה זו קשה למאד, שהיא תלויה הרבה לפי המוכיח ולפי מקבל התוכחה וכבר האריכו חז"ל בזה בערכין שם. ואף שלמה בחכמתו אמר משלי ט' אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, וחז"ל תפסו את דבריו למצוה או לחובה כדאמרינן ביבמות ס"ה ע"ב. כשם שמצוה על אדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לאמר דבר שלא נשמע, וכ"ה בירושלמי סוטה פ"ח ה"ב ושם בחגיגה ספ"א ובתרומות ספ"ה, וע' בהגהות מיימונית פ"ו מה' דעות.