אור הישר (תנ"ך) מז

כיון דמצי מיעקרא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ע"ש, ונפלאתי הלא היא ממש קושית הר"ר עזרא בתוס' כתובות שם על אתר סד"ה כגון וע"ש מה שתרצו, ואין לאמר נמי דקושיתו נסיב ע"ד הרשב"א בתשובה סי' י"ח, אהא דאמר שאין לברך על מצוה דכבוד אב משום דאפשר למיעקרא דאב שמחל על כבודו כבודו מחול, דג"ז אינו דהרשב"א לא אתא על חלישות העשה, דאיך נופל כלל לאמר דעשה חלושה היא, אחרי דהוקש כבודם לכבוד המקום, אלא דכוונת הרשב"א שם כיון דהאב יכול למחול ואז נעקרה המצוה מתחילתה. וא"כ איך יברך הבן לכתחילה על מצוה זו, הלא אחרי מחילת האב נמצא ברכת הבן ברכה לבטלה למפרע, ואף לפמש"כ התוס' בכתובות בתירוצם שם, דמיד כשצוה האב הוה עשה לעשות מצותו ע"ש, מ"מ כיון דהמצוה מיתלא תלי וקאי בדעת האב, ואולי ימחול, אין מקום לברך על מצוה כזו לכתחילה כנלע"ד

לעני ולגר תעזוב אותם. ותניא עלה בספרא מניין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזב אותם. ובירושלמי פאה ספ"ד מסיק עלה הנה לפניהם משלך ובלשון זה העתיק הרמב"ם בפ"ד ה"ו מה' מתנות עניים אמנם בספרי תצא כ"ד י"ט יליף דרשה זו דספק לקט לקט כו' מקרא דלגר ליתום ולאלמנה יהיה ועמש"כ בזה בהתוה"מ בפרשתינו סי' כ"ב, ועכ"פ מספרא וספרי מוכח דהיא דאורייתא, ועפ"ז בלתי מובן הא דבחולין קל"ד ע"א יליף דספק לקט לקט מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו וכה"נ בירושלמי פאה שם וקשה הלא אנן קיי"ל ריש ב"ק ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן

וביותר יש מקום עיון ברמב"ם שם דאהא דתנן גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים והביא הרמב"ם מקורו דהוא ספק לקט וספק מתנות עניים לעניים שנאמר תעזב הנח לפניהם משלך. ובכ"ז מסיק שם ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראוי לעשות לקט מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו כו', והשתא לפי הנחת הרמב"ם דהוא דאורייתא מדוע צריך לטעמא דקנס, ואף דטעמא דקנס מבואר בירושלמי רפ"ה שם אמנם בירושלמי לא נזכר המקור מן הכתוב וזה גופה ג"כ קשה אבל הרמב"ם שהביא מקרא דתעזב מה מקום להביא טעמא דקנס, ועמש"כ שם הרדב"ז

לכן לולא כל דבריהם היה נלע"ד דכל ענין ספק לקט לקט הוא מדרבנן ואסמכינהו אקראי, ולפ"ז ברישא דרפ"ה דפאה גבי גדיש שלא לוקט תחתיו היה די שיהיו אומדין אותה כמה לקט ראויה לעשות ולמה הטריחו את בעל הגדיש לפנות את כל הגדיש כולו למקום אחר, על זה אמרו בירושלמי דהוא מטעם קנס מפני שעבר להגדיש על מקום הלקט, משא"כ ברוח שפיזרה את העומרין דהוא לא עבר כלום אלא מפני שחז"ל אמרו ספק לקט לקט בזו שפיר סמכינן אאומדנא, ואחרי דבספרא וספרי בבלי וירושלמי סמיך כל אחד האי דינא דספק לקט לקט על מקרא בפני עצמו, לכן מצא הרמב"ם מקומו להורות אגב אורחיה הכתוב היותר