אור הישר (תנ"ך) מג

והאחרון הכביד דאף אם נניח דבעינן בעבד לענין חיוב רק דברים שהוא שוה בהן לאשה, אכן הגז"ש דילפינן לה לה מאשה הוא מקרא דאם חופשה לא ניתן לה דאיירי ג"כ באשה ובשפחה גופה ואיך נמעט את השפחה מטעם דעבדים אינן בכלל זה, גם בתירוץ הש"ס אהכי תנא שפחה תשאר קושית התוס' שכ' וז"ל תימה אה"נ ואיצטריך קרא לגיורת דאמרינן בספרי גבי ברכת כהנים כ"מ שמדבר בישראל צריך להביא את הגרים ע"ש

לכן נלע"ד ביאור הסוגיא בד"ז דמתחילה פריך הש"ס על עצם דין המשנה דשפחה יולדת יש לה דין ישראלית לקרבן, ועלה מייתי הא דתניא בני ישראל אין לי אלא ב"י גיורת ושפחה מניין ת"ל אשה ר"ל דמתיבה זו נלמד שתיהן. והכי פירושא כיון דכתיב אשה וכל מצות שהאשה חייבת עבד חייב בה וממילא גם שפחה כלולה בחיובה דעבד, וגיורת נמי נלמדת מתיבת אשה כדדרשינן בב"ק ק"ט ע"א לענין אשם גזילות דאיירי בגזל הגר מדכתיב ואם אין לאיש גואל ע"ש וזה מתאים נמי עם הבנת התוס' דהכא דמתיבת אשה גמרינן גיורת ועד עתה מפרש בגמרא דין המשנה בנוגע לשפחה וממילא לגיורת ומעתה שפיר הקשו על לשון המשנה, מאי וכן שפחה, פי' לפ"מ דמפרשת חיובא דין קרבן יולדת דשפחה מטעם כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה. א"כ הוי כמאן דכתיב בגופה דמי ולפ"ז מאי וכן דנקט. הלא אחרי שיש לנו בקבלה הגז"ש דלה לה ממילא נכללת בקרא גופה, ומשני סד"א כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששוה בין איש ובין אשה כו', פי' דדין זה לא נקרא כמאן דכתיבא בגופה דמי, דסד"א דהגז"ש לא יוכל להשוות דיני אשה עם דיני עבדים לגמרי מפני שינוי התכונות והטבעיות שביניהם, להכי נקיט התנא בלשון וכן שפחה, להורות דמצד הדין יש לה בזה תורת ישראלית ממש וע' בהגהות שטמ"ק

ושער בנגע הפך לבן. תניא בספרא לא הקודם מכאן אמרו אם בהתרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ואם ספק טמא ר' יהושע אומר כהה. והנה במשנה דנגעים ספ"ד הגרסא ור' יהושע קיהה, וע"ש מה שהאריך בזה הר"ש וכן התוס' בכ"מ בש"ס, והקרבן אהרן הכא האריך בדבריהם ע"ש, ויש עוד להוסיף בזה מה שנתקשו המפרשים מהא דב"מ פ"ו ע"א, דאיפלגו במתיבתא דרקיע בהלכה זו וקוב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ונתבקש לזה רבה בר נחמני לפשוט הספק והשיב טהור ע"ש, דגם מצד עצמו מוקשה הלא בזולת ר' יהושע ס"ל לסתמא דמתניתין וסתם ספרא דטמא ומנין היתה לו ההכרעה לפסוק כדעת יחיד נגד כל החכמים בעלמא הדין וכל מתיבתא דרקיע, ובמה דאיכא למידק טפי איך איפלגו כולהו על דעת המקום ב"ה עמש"כ בתוס' אנשי שם לנגעים שם, ואנו רק להבין פשטות המשנה והברייתא עם עובדא דרבה בר נחמני באנו, והנה משמע דרש"י שם הרגיש בכל הקושי של תשובת רבה