אור הישר (תנ"ך) לח

ר' יחיאל מיכל ז"ל בעהמ"ח שפת הים, להעיר ע"ד הרמב"ם בפי"ד ה"ו מפסוה"מ שכ' דמוראה הוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר. ולדעתי תקשה עוד הלא במעה"ק פ"ו הכ"א גבי מעשה עולת העוף כ' הרמב"ם והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה כו' ע"ש, הלא שם משמע דמפרש מוראה זו זפק. אמנם קשה מה זה שהוסיף והעור שעליה שלא נמצא במשנה זבחים ס"ד ע"ב ושם בברייתא ובתו"כ, ומאי האי שכ' בפסוה"מ שם בזה"ל אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה כו' ע"ש, על מי היתה כוונתו ומבדיל בינו ובין הבשר. בין מי ובין הבשר, וע"פ כל הדקדוקים היה נלע"ד במה שהשבתי אז להגאון הנ"ל ז"ל. דט"ס מורגש הוא ברמב"ם וצ"ל אבל המוראה והוא הזפק והקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, פי' בין הזפק ובין הבשר. ומזה מובן דעתו שצירף אל הדברים שאינם ראוים לאכילה ואינם חשובים למחשבת הקרבנות לפסול את הזבח גם העור המבדיל בין הזפק והבשר, ולכן גם בה' מעה"ק שם כדאיירי במעשה עולת העוף הזכיר ג"כ עור זה וכתב והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעיה היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן ע"ש, והרמב"ם ממש חידש שני דינים בעור זה המבדיל, ראשונה שלא לצרפו אל הבשר רק להזפק ולהשליכו יחד עמו לבית הדשן. ושנית שמחשבתו לאכילה לא יפסול את הזבח. ועמש"כ עוד בחידושי לזבחים ל"ה ע"א

והוא עד או ראה או ידע. בתוספתא שבועות פ"ג תניא או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה, וזהו המקור לדברי הרמב"ם ספ"ט מה' עדות ולדברי רש"י בנדה מ"ט סע"ב ע"ש, ולשון הרמב"ם הוא הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד וע"ש במפרשים, וביאור דבריו נלע"ד כיון דגזה"כ הוא. בע"כ איירי קרא בכה"ג שמכירין הקול וידעו האנשים. דאל"כ מה תועיל ידיעת המעשה אם אינם יודעים מי עשה זאת. אכן זהו רק להבין דעת הרמב"ם, אמנם עצם דין התורה טעמא בעי, עפ"מ דאמרינן בגיטין כ"ג ע"א דכל היתר סומא באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה הוא מטעם טביעת עינא דקלא. וכמ"כ גבי השבת אבידה בסימנין הוא דאורייתא. ואפ"ה אמרינן בחולין צ"ו ע"א דטביעת עינא עדיפא מסימנין ע"ש, ומ"ש דהכא אינו מועיל טביעת עינא דקלא

לכן נלע"ד לתת טעם לשבח בדעת תורה. עפ"מ שיעיד הנסיון דראיית עין האדם פועלת הרבה על הבנת הדבר לעומקו, ואם בעיניו לא ראה אע"ג דבאזניו שמע מ"מ לא נחית כ"כ לעומק הענין, ואף באין ראיה, זכר לדבר מיהא איכא, מהא דאשכחן אפילו גבי קבלת הלכה מרבו, דעיקרו תלוי בשמיעה. ובכ"ז הקפידו חז"ל לדעת, אם מי שאמר ההלכה ראה בעצמו את רבו בשעה ששמע