אור הישר (תנ"ך) כה

למותר לרשב"י להרשות לנו להרוג בשעת מלחמה, כי אז משני הצדדים הם בחזקת רודפים זל"ז, ומותר לכ"א להציל א"ע בנפשו של רודף אם אין לפניו דרך אחר, דבכל מלחמה הניחה התורה רק תנאי אחד לקרוא קודם המלחמה לשלום, דברים כ' יוד, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה וגו' והכית את כל זכורה וגו', ובזה אין כל חדש, וכשהיו בשעת מלחמה מערכה מול מערכה בצחצוח חרבות הגפת תריסין ושפעת הקלגסין מאן מפיס אז להבדיל בין טוב שבגוים, ואף אם חד לקבל חד יקרב בחרבו וחניתו, האם אז הוא הזמן הנכון להשגיח בבתי נפשו פנימה ולשפטו אם טוב או רע הוא, אתמהה

ולכן אדרבה ממקום שבאת בחומר הענין משני הצדדים, מצד אחד דעון שפיכת דמים חמור לנו מאד כל כך, ומצד אחר נצטוינו ג"כ להגן על קיומנו, כאמרם הבא להרגך השכם להרגו, ועל זה יאיר לנו התנא רשב"י אור חדש במינו, הנוגע בשעת מלחמה לספק קיום החיים לשני הצדדים גם יחד, כגון אם בתוך המלחמה תפגע ממחנה האויב איש אחד ממכיריך שידעתו לכשר וטוב וירא אלקים, ואז תפול ספק עצום בלבך, שמצד המלחמה אין מקום להחיותו להיות עליו דין רודף, ומקום יש בראש לחשוב שלסבת ההכרה בשכבר הימים יחד עם תכונותיו הטובות אם תשלים אתו לא יהרגך, וא"כ אפשר שאיננו בכלל רודף ואי אתה רשאי להורגו, ובשעתו הוא ספק חמור הנוגע לחיי שניכם גם יחד, ולזה חדית לן ר"ש דבשעת מלחמה ליתנייהו להני כללי דאיש טוב וישר, דמצד רתיחת דם המלחמה יוכל להתהפך לשונא ויהרגך, ולפ"ז הדרינן לכללין אם בא להרגך השכם להרגו, ומביא ראיה לדבריו באמרו, בא וראה משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות במלחמת מצרים עם ישראל, ובע"כ מהמקנה שהניס הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל, ומעתה הגע עצמך אם באיש כזה שתוה"ק העידה עליו כי היה ירא את דבר ה' ואפ"ה נהפך אותו הירא לרדוף אחרי ישראל בסוסו ורכבו, הרי יעיד הנסיון דבשעת מלחמה אפילו הכשרים וטובים הנם בכלל רודפים ומותר להרגם, וזהו מה שאמר מכאן היה ר"ש אומר "טוב שבמצרים הרוג" וסמיך לזה "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" ומה שייך בנחשים טוב, ובע"כ שמוחזק לו לבן תרבות אפ"ה אל תבטח בו, דארס נחש בין שניו הוא עומד אז מעצמו מקיא כדאמרינן בב"ק כ"ג, ולכן נחש מועד לעולם ואין בו דין תרבות, וכמ"כ בשעת מלחמה בטלה כל חזקת שלום, ונקט טוב שבמצרים אע"ג דדין רודף איכא גם בישראל, משום דלא משכ"ל לרשב"י מלחמה בין ישראל לישראל, ומעשה שהיה במצרים היה, ועוד י"ל דכוונה שניה לוטה בדברי רשב"י שאמר בשעת מלחמה היינו דוקא בשעת תקופות המלחמות, אכן עינינו תלויות ליעודי הנביא ישעיה ב' ד' שאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה בב"א, וע' בט"ז חו"מ סי' תכ"ו

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע וגו'. הנה אהא