אור הישר (תנ"ך) כד

רש"י וסובר כד"ת וגריס בהדיא תיבת חוזר, ובנה על זה בניינו ע"ש וצ"ע וע"ע מש"כ בחידושי למנחות שם. בשלח

ויקח שש מאות רכב בחור. במכילתא תניא עלה משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות א"ת משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (וכתיב וירד עליהם הברד ומתו הגהות הגר'"א) וא"ת משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וא"ת משל ישראל היו והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין המקנה שהניס הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר"ש אומר טוב שבמצרים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו ע"כ, וע' ברש"י וברבינו בחיי איך שהעתיקו כאן לשון המכילתא, והנה בתוס' ע"ז דף כ"ו ע"ב הביאו ממס' סופרים בלשון כשר שבעכו"ם הרוג, ולכן בשנת תרע"א בשעת משפט עלילות הדם של בייליס נתעוררה טענת שונאי ישראל על מאמר הנמצא בחז"ל הטוב שבעכו"ם הרוג, ומדובר זה מצא הד בכל רחבי התבל בכלל ועל עמודי עתוני בריטניא בפרט, והשבתי אז בעתוני לונדון וגלאסגא לדחות טענתם, ות"ל שמצאה תשובתי חן בעיני הקוראים אולם לפי שתשובתי היתה מפורסמת אז באנגלית, וגם זאת כבר נשכחה כדרך כל מאמרי עתונים, לכן אמינא שמצאתי פה המקום להציגה שתשאר לזכרון עולם, אחרי דמכילתא זו היא המקור הראשון, לכל המקומות שהובא מאמר זה בחז"ל, כאמרם בהדיא מכאן היה ר"ש אומר כו', וזה החלי בעזהי"ת

לכל נבון מובן אם הוא חפץ גם לירד לאמתת הדברים, דבמאמר כזה נתחלפו הגרסאות לפי הצענזוריא, והא ראיה דבמס' סופרים סוף פרק ט"ו הלשון הטוב שבעובדי כוכבים, ובדפוסי ווארשא הגרסא הטוב שבכותים, ובתוס' ע"ז שם שהבאתי לעיל גריס כשר שבעכו"ם הרוג, ומסקו דבירושלמי קידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ע"ש, ולפנינו בירושלמי קידושין פ"ד הי"א ליתא כלל ראשית המאמר, רק תני רשב"י הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, ובכלל צריך להבין מה ראה על ככה התנא הקדוש רשב"י לאמר דברים שהם כנגד לאו דאורייתא לא תרצח וגם ב"נ מצווים על כך כדכתיב שופך דם האדם וגו', ובהני קראי לא הבדילה תורה בין אום לאום, ובע"כ הוא כמו דגרסינן במס' סופרים שם הטוב שבעכו"ם בשעת מלחמה הרוג, וברבינו בחיי שם מסיק בהדיא שלא בשעת מלחמה אסור ע"ש, והוא מתאים עם המקור שבמכילתא לפנינו דתני מכאן היה ר"ש אומר, ודבריו נאמרו אצל המצרים שהיה אז שעת מלחמה

ולכאורה אם רק בשעת מלחמה מה חידש רשב"י בזה, הרי התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו וילפינן לה מקרא בסנהדרין ע"ב ע"א, ולפ"ז