אור הישר (תנ"ך) קמג

כדדרשו חז"ל מהאי קרא דמשלי. וכ"ה נמי בירושלמי סוטה פ"ח ה"ב ובחגיגה ספ"א ובתרומות ספ"ה, ואפשר קצת לחלק דקרא איירי בתוכחה ליחיד כדכתיב אל תוכח לץ הוכח לחכם וע' ערכין ט"ז ע"ב, והא דאמרו מוטב שיהיו שוגגין קאי על תוכחה לרבים וצ"ע. י"ז ה'

לועג לרש חרף עשהו הנה פשוטו של מקרא שהוא מלעיג על העני מפני עניו, ובזה באמת חרף עשהו, כי חסרון ההצלחה לא ביד העני הוא, כמאה"כ והעושר והכבוד מלפניך, אולם חז"ל השתמשו בפסוק זה גם אל המתים שהם עניים במצות. דעל זה הוזהרו החיים שהם מצווים ועושים לבלי להקניט בזה את המתים, כמו במנחות מ"א ע"א ובברכות י"ח ע"א. ומה מאד האריכו בזה התוס' שם ובפסחים ד"מ ע"ב ב"ק ט"ז ע"ב ב"ב ע"ד ע"א ע"ז ס"ה ע"ב נדה ס"א ע"ב ובר"ש כלאים פ"ט מ"ד ואחריהם בכמה ראשונים ואחרונים, וכבר הארכתי בדבריהם ז"ל במק"א ואכ"מ

אולם לע"ד אתפלא איך סמכו ענין לו. דבשלמא בנוגע רק להחיים יש מקום בהבנת הפסוק, שהעשיר יחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה וזה גורם שילעיג על העני מדוע לא השכיל לעשות חיל כמוני, ועל זה שפיר נופלת תוכחת החכם מכל אדם להשיבהו, כי בלעגי שפה כאלו תחרף למי שהעושר שלו, לא כן בנוגע למצות ומע"ט שמציאותן הוא רק ביד החיים, ולכן נצטוו לעשות לפי יכולתם, משא"כ המת מונח כאבן דומם שאין אצלו עתה מציאות הפעולה, וכל זמן שהיה חלקו בחיים אפשר שעשה יותר ממה שאתה עושה, ומצודה פרוסה על כל החיים, ומחר כשתצא רוחו וישוב לאדמתו, כל מציאות של עולם במעשה המצות תנטל ממנו כמו מן מתו זה המוטל לפניו. ואחרי כל אלה בלתי מובן, לאיזה שוטה יפול ברעיונו להתגאות במעשיו הטובים על המת המונח לפניו כבול עץ, וללעוג ממנו על שהוא אינו עוסק עתה בתורה ומצוה כמהו. עד שהחכם מכל אדם צריך להזהיר שלא יעשה זאת, מאי נימא דאינו נוגע להרגשת החיים רק לרגש המת, ז"א ממ"נ אם המתים אינם יודעים מאומה, הלא אין בהם רגש להרגיש כלל, ואם הם יודעים ומצטערים, הלא גם זה יודעים שאינם בגדר וסוג פעולה כמו החיים, ועכ"פ לשון לועג לרש מוסב על החיים שודאי מבינים ההבדל ל בינם לבין המתים וצ"ע. כ"ב ו'

חנוך לנער על פי דרכו. הרמב"ם סוף ה' מאכלות אסורות סמך על פסוק זה דדברי קבלה, דין קטן שהגיע לחינוך דמצוה על אביו לחנכו בקדושה ע"ש, והתוס' בנזיר כ"ח ע"ב כ' דכדי לחנכו במצות הוא מדרבנן, וכן פירש"י ריש חגיגה דהטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות, ואין זו סתירה דלשיטת