אור הישר (תנ"ך) קמב

משלי ג' כ"ט

אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. הנה האי קרא סמכו חז"ל על שני דברים, דבשילהי גיטין אמרו דלא יהא לב אדם לגרש את אשתו כשהיא יושבת תחתיו ומשמשתו. וביבמות ל"ז ע"ב אמרו דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ע"ש, ולכאורה חדא מכלל חברתה איתמר, דאם כשהיא תחתיו לא יחשוב בלבו מחשבת גירושין. אף דבודאי גרמה למחשבות כאלו ברב או במעט, מכש"כ לאשה זרה בודאי דלא ישאנה לכתחילה ע"מ לגרשה

וי"ל דר"א בן יעקב דיבמות אמר דלא ישא לכתחילה אם דעתו לגרשה משום אל תחרש וגו', ורבא בדורו הוסיף דאפילו כשיושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה איכא נמי משום לתא דאל תחרש, וביותר י"ל דשלמה כי אמרה להאי קרא לכלל מין האנושי אמרה, וממילא גם שני סוגים אלו דאיש ואשתו נכללים בזה. ה' י"ט

אילת אהבים ויעלת חן הנה במלבי"ם מפרש שהפסוק המשיל את התורה לאילה ויעלה, וסמיך אקרא הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור ע"ש, והוא נגד פירוש הש"ס בכתובות ס"פ המדיר, שפירשו בהדיא אהא דיעלת חן שמעלה חן על לומדיה. הרי דהוא מלשון העלאה. ט' ח

אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. הנה האי קרא הביאו חז"ל ביבמות ס"ה ע"ב, על מה שאמרו כשם שמצוה על האדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לאמר דבר שלא נשמע ר' אבא אמר חובה ע"ש, ולכאורה על סמך זה אחז"ל בשבת קמ"ח ע"ב ובביצה ד"ל ע"א מוטב שיהיו שוגגין ואל יהין מזידין, אולם בדבר זה מחלוקת הראשונים היא, דדעת התוס' בשבת נ"ה ע"א ובס"פ חזקת הבתים ובע"ז ד"ד ע"א דבספק אם יקבלו צריך למחות ורק אם ודאי לא יקבלו אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין כו'. וכ"ה דעת היראים ס"ס ל"ז, אבל דעת הראב"ן ס"ס כ"ה דאפילו בספק אם יקבלו אמרינן נמי מוטב שיהיו שוגגין וע' בס' חסידים סי' ה' ובליקוטי דינים לרש"י סוף ס' הפרדס דף נ"ט ע"א

אמנם עכ"פ קשה דממחלקותם משמע דבאופן כזה אין חובה על המוכיח להוכיח, הלא טפי היה להם לאמר דאז מצוה או חובה שלא להוכיח אם אינו נשמע,