אור הישר (תנ"ך) קלח

בבקר חסדך ואמונתך בלילות ע"ש, ועפמש"כ שהוא יסוד לקיום היהדות, לכן שפיר נופל בזה לאמר, דאם לא עשה כן לא יצא ידי חובתו, וסמכו על הכתוב שלפנינו. ק"ו כ"ג

ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. הנה בברכות ד"י ע"ב אחז"ל, דלהכי תלי בזכות משה מפני שהוא תלה תפילתו בזכות האבות באמרו זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, לא כן בחזקיה שתלה בזכות עצמו, שאמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי ע"ש, וקשה הלא בהאי קרא מבואר דבשעה שאמר זכור לאברהם וגו' קאמר אשר נשבעתי להם בך, ודרשו חז"ל בברכות ל"ב ע"א שאמר, דכשם ששמך הגדול קיים לעולם ולעולמי עולמים כמ"כ לא תחול שום בטול על שבועתך ע"ש, ולפ"ז בהכרח לו למשה להזכיר אז שם האבות משום דלהם נשבע, ומה ענין זה להא דתלה בזכות אחרים, הלא אם שבועה כזאת מפי השי"ת היתה למשה מקודם, היה ג"כ מזכיר את השבועה כמו ששמע הוא. ועוד מי דמי להא דחזקיה שהתפלל על עצמו, שפיר הזכיר זכות עצמו ואמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, משא"כ משה בתפילתו שהיתה על אחרים הם ישראל, להכי זכר זכות אבותיהם, וכדאמרינן סוף ברכות מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה וצ"ע. קי"ט ק"ו

נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. בנדרים ד"ח ע"א א"ר גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כו', והנה במדרש הכא אחז"ל שני שכרים היה נוטל דוד שכר השבועה ושכר המצוה היה נשבע שנוטל הלולב ונוטל שעושה סוכה ועושה והיה נוטל שכר השבועה ושכר המצוה של סוכה ושל לולב ושל ציצית ושל תפילין ושל המילה לכך נאמר נשבעתי ואקיימה ע"כ, והנה דעת הרמב"ם בסה"מ מ"ע שביעית: דקרא ובשמו תשבע האמור בפ' עקב מצוה היא שיהא אדם נשבע לקיים מצוה ומסיק וז"ל וכבר אמרו בתחילת תמורה ד"ג ע"ב מנין שנשבעין לקיים את המצוה דכתיב ובשמו תשבע ע"ש, וכה"ד רש"י ותוס' בחגיגה ד"י ע"א. אבל דעת הרמב"ן בסה"מ שם דשבועה זו אינה אלא רשות, וכ"מ ג"כ דעת השאילתות בפ' ויצא סי' כ"ג וע"ש פ' יתרו ס"ס נ"ג ובס"פ נשא, והשתא קשה בהא דמסקינן בנדרים שם דרב גידל אשמעינן דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה, פי' ולית ביה משום מוציא שם שמים לבטלה, בשלמא להשאילתות והרמב"ן יש מקום להיתר זה, משום דהאי ובשמו תשבע הוא רק רשות, אבל לדעת הרמב"ם רש"י ותוס' וכמבואר במדרש דהאי שבועה מצוה היא מדאורייתא מדוע קרי ליה בגמרא היתר, ועוד אמאי תלי רב גידל דבריו בהאי קרא דנשבעתי ואקיימה, ולא בקרא דבשמו תשבע כדכ' הרמב"ם בסה"מ שם.